"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻלֹתֶֽיהָ" (פרק לד, א–ב).

רש"י מסביר: "לְפִי שֶׁהַרְבֵּה מִצְוֹת נוֹהֲגוֹת בָּאָרֶץ וְאֵין נוֹהֲגוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, הֻצְרַךְ לִכְתֹּב מִצְרָנֵי גְבוּלֵי רוּחוֹתֶיהָ סָבִיב, לוֹמַר לְךָ מִן הַגְּבוּלִים הַלָּלוּ וְלִפְנִים הַמִּצְוֹת נוֹהֲגוֹת". אולם מעניין הדבר שאין במדרשים הנמצאים לפנינו מקור לדברי רש"י. הרמב"ם פוסק מהם גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בה אומר: "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא בָּאֲרָצוֹת שֶׁכִּבְּשָׁן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹ נָבִיא מִדַּעַת רֹב יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ הַנִּקְרָא כִּבּוּשׁ רַבִּים" (הלכות תרומות, א, ב). ממשיך הרמב"ם ומתאר את גבולות הארץ ואיננו מביא את הפסוקים הללו כמקור בלעדי לכך.

זאת ועוד, כבר לאברהם אבינו הובטחה ארץ גדולה הרבה יותר: "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". הבטחה זו שנאמרה שוב למשה רבנו:

"וְהוֹרִ֧ישׁ ה' אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם׃כׇּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָאַֽחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם׃לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמוֹרַֽאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן ׀ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כׇל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃" (דברים יא, כג–כה). וגם ליהושע מצווה ה' כן.

בפשטות נראה שמימוש ההבטחה האלוקית של השטח הכולל של ארץ ישראל תלוי בפועל בכיבוש הארץ: "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם" (עיינו מדרש ספרי שם).

יהושע בסופו של דבר כבש את השטח המוגדר במשנה "כיבוש עולי מצרים", שדומה לגבולות המצוינים בפרשתנו (רבים דנו בשאלה עד כמה הם חופפים). אבל ההגדרה היא העקרונית – מקום שנכבש על ידם ולא בהכרח מה שנאמר בפסוק שלפנינו.

זאת ועוד: מן הפסוקים עצמם עולה במפורש שמדובר על הארץ שתיפול לנחלה – הארץ שתחולק בפועל לשבטים, ואין בו כל אזכור לחיוב המצוות התלויות בארץ, כפי שאומר רש"י במפורש: "עַל שֵׁם שֶׁנִּתְחַלְּקָה בְגוֹרָל נִקְרֵאת חֲלֻקָּה, לְשׁוֹן נְפִילָה".

מדוע מתחיל רש"י באמירה ביחס למציאות התלויות בארץ, דבר שאין לו כל זכר במקרא עצמו? מוסיף רש"י הסבר למילה "תיפול": "וּמִדרש אגדה אוֹמֵר עַל ידי שֶׁהִפִּיל הַקָּבָּ"ה שָׂרֵיהֶם שֶׁל שִׁבְעָה אֻמּוֹת מִן הַשָּׁמַיִם וּכְפָתָן לִפְנֵי מֹשֶׁה אָמַר לוֹ רְאֵה אֵין בָּהֶם עוֹד כֹּחַ" (עיינו תנחומא) נראה שרש"י הוסיף מדרש זה, שבא לענות על הקושי הלשוני ביחס למילה "תיפול", כרעיון עמוק לשאלה מדוע רק השטח הזה נכבש בסופו של דבר על ידי יהושע ומדוע הוא לא הצליח לכבוש את כל השטח שנצווה בו "עד נהר פרת". היכולת לכבוש את ארץ ישראל בפועל תלויה גם בכוחות הרוחניים של עם ישראל וגם בשאלה עד כמה יושבי הארץ נכנעים לכם ישראל מבחינה רוחנית. הניצחון המלחמתי הוא שילוב שבין שני הדברים הללו: עוז הרוח של עם ישראל וחולשת הרוח של האויבים. דבר זה רמוז גם בלשון המיוחדת "אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן" – האבן עזרא מתמודד עם הקושי הלשוני: "כְּמוֹ "וְהַנְּבוּאָה עוֹדֵד הַנָּבִיא" (דהי"ב טו, ח). לפעמים יש תוספת ה"א שאיננה נצרכת. מוסיף הרמב"ן: "וְכֵן כָּתַב רַשִׁ"י (בראשית לא, יג). וְהֵבִיאוּ לְדִמְיוֹן "אֵל בֵּית אֵל" – שם הסביר רש"י "הה"א יתרה דרך המקראות לדבר כו''. אולם מוסיף הרמב"ן: "וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי בְּאֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן, כִּי שֵׁם הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּנַעַן, כְּמוֹ מִצְרַיִם שֵׁם הָאָרֶץ כְּשֵׁם הָעָם, וְכֵן "יוֹשְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו, טו)". התורה מדגישה שמי שיושב בארץ הוא העם הכנעני ולא יתר העמים, הנמצאים בכל המרחב, כי רק הם נכנעים בפני עם ישראל בשלב הזה.

בעומק הדברים רש"י מלמדנו שהחיוב לקיים מצוות התלויות בארץ תלוי בכך שעם ישראל כולו יכבוש את השטח. כי הברכה האלוקית מתגלה רק כאשר העם מגלה עוז רוח והאויב מגלה פחד ומורך לב. רש"י מחבר בדבריו בין שלושה דברים: הרצון ליישב את הארץ על ידי העם כולו, הבא לידי ביטוי בחלוקת הארץ לשבטים, הרצון להילחם ולכבוש, והפחד של האויב. לכן אין מחלוקת בין רש"י לרמב"ם בהגדרת גבולות הארץ ביחס למצות התלויות בה, כי לדעת שניהם המימוש תלוי בכיבוש של הרבים.

מאז ועד היום שלושת המרכיבים הללו הם הבסיס להצלחת המאבק על אחיזתו של עם ישראל בארצו – הרצון הפנימי שלנו כעם להלחם ולגור בפועל בשטח, דבר שמוליד את הפחד הפנימי של האויבים. מתוך כך בא הדבר לידי ביטוי בחיוב במצוות התלויות בארץ.