לכבוד משתתפ/ת יקר/ה,

אנו שמחים לשלוח אליך את חוברת התקצירים של הכנס:
מה עובר למנחה בראש?

שהשתתפת בו ב - 1 בפברואר, 2015, יב' בשבת, התשע"ה

שמחנו לארח אותך, ומקווים לראותך גם בכנסים הבאים

לקובצי תקצירים מכנסים קודמים לחצו כאן

  לשרותכם,
צוות אמציה הוצאה לאור Family-Care

מה עובר למנחה בראש?
תובנות מעשיות מעולמם של מנחי קבוצות:
על מנהיגות, פגיעות, הכלה, הובלה, חמלה ומציאות
כנס שנערך באולמי "מול הפארק", רעננה
ביום א' 1-2-2015, יב' בשבת התשע"ה

 

חוברת תקצירים

ההרצאות שבחרנו להציג בפניך ובפני יתר באי הכנס נועדו לשקף את המגוון הרחב והעשיר של העשייה שמתבצעת בשטח בתחום, ולאפשר חשפיה ונגישות אל ההיבטים השונים שלה. 

אנו תקווה שהצלחנו לתת לך טעימה ממגוון גישות, שיטות ודעות, ושבכל אחת מהן הצלחת למצוא את המעט או ההרבה לאמץ, לקחת ולהפוך לשלך, במטרה להעשיר את ארגז הכלים ולפתוח אפיקים חדשים ונוספים.

הכנסים של Family-care, מבית אמציה הוצאה לאור, מיועדים לכל מגוון המומחים והמטפלים בתחום בריאות הנפש של הילד וליווי הורים, כולל בין היתר: פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים, קלינאי תקשורת, עו"סים, מאמנים משפחתיים, מאמנים בהפרעות קשב, מרפאים בעיסוק, מטפלים באומנויות, יועצים חינוכיים, הורים ומתעניינים.

אם שכחנו מישהו, אנא אל תעלבו אלא הודיעו לנו. נשמח לעדכן את הרשימה, כולם חשובים וכולם עוסקים בעבודת קודש!

****

אם חוברת זו התגלגלה לידיך אף כי אינך מנוי/ה על רשימת הדיוור שלנו, נשמח לצרפך.  מרגע העדכון תוכל/י לקבל מאיתנו מידע שוטף על הפעילויות הבאות שלנו.  ניתן להסיר את השם מרשימת הדיוור בכל עת, בלחיצת כפתור.

להרשמה לחצו כאן:

כן, אשמח לקבל מכם דיוור על כנסים, סדנאות, ספרות מקצועית ופעילויות נוספות

Family-Care מבית אמציה הוצאה לאור הוא ארגון שהוקם במטרה להנגיש ולהפיץ ידע מקצועי מתקדם, חדשני ויישומי, פרי פיתוח של אנשי מקצוע מהמובילים בתחומם בארץ ובעולם, לאנשי מקצוע מתחומי הטיפול השונים, באמצעות כנסים, סדנאות וספרות מקצועית.

לכל שאלה או בירור אנחנו עומדים לשרותך

אמציה כהן,        מייל -  amazia@netvision.net.il    טל' 052-8087052
אפרת אביסרור,  מייל -  ephrat@family-care.co.il   טל'050-7504210

Family-Care
חוויה של ידע

מה עובר למנחה בראש?
תובנות מעשיות מעולמם של מנחי קבוצות:
על מנהיגות, פגיעות, הכלה, הובלה, חמלה ומציאות

הנחיית קבוצות היא עולם ומלואו. יש בה מצבים, איכויות ותועלות שאין בטיפול יחידני.

מנחי קבוצות ניצבים לא אחת לבדם מול חבורה יקרה של אנשים, שמצפים שיובילו אותם אל האור בקצה המנהרה הפרטית והמורכבת שלהם, בקונסטלציה קבוצתית. זאת אחריות אדירה, ולעתים גם כרוכה בבדידות מקצועית.

עם צאתו לאור של הספר הייחודי סיפור קבוצתי – מנחים כותבים על דרכם עם קבוצות, אמציה הוצאה לאור, אותו כתבו וערכו המנחים שלוקחים חלק ביום עיון זה, הזמנו אתכם לחוויה מרתקת של ידע והשראה.

הכנס היה מיועד למנחי קבוצות, אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי, החינוכי והארגוני, וכל מי שסקרן ומתעניין בתחום הנחיית הקבוצות.

בכנס התעמקנו בחוויה של הנחיית הקבוצות ממגוון זוויות, הן במליאה והן בקבוצות דיון ושיח סביב שולחנות, במפגשים שבהם תוכלו לקבל וגם לתת.

היו אתנו כמה מהאנשים המובילים והמרתקים ביותר בתחום זה בארץ, כדי לחלוק מניסיונם ותובנותיהם, ולשפוך אור על יריעה רחבה ביותר של נושאים שהמודעות והידע בהם חיוניים למי שעוסק בהנחיה של קבוצות מכל סוג, טיפוליות, ארגוניות, תומכות, משימתיות וכו'.

נושאים כמו חשיפה, מנהיגות, התמודדות עם שכול ואתגרים אישיים בקבוצה, המרחב הטיפולי, הבטחה ומציאות, נוכחות המנחה, שילוב אומנויות, פילוסופיה, ועוד ועוד יידונו בהרחבה ולעומק.

תודה שהגעתם, קיבלתם השראה, ונתתם השראה. יחד העשרנו את הפרקטיקה שלנו בהארות יישומיות ומעשיות שהתוספו לארגז הכלים הטיפולי והמקצועי של כולנו.

אנחנו מבקשים להודות למנחה, למרצים ולמנחי המעגלים על שלקחתם חלק בכנס המרתק והעשרתם אותנו בידע  שלכם.  היה לנו לעונג!

   ותודה מיוחדת לצוות ההיגוי:
  תמר עיני להמן, רונית שי, הרנן פאבלוקס, מרית יפה-מילשטיין, רחל יעקובוביץ, רועית דהאן

נתראה בכנס הבא!

מילה אישית מחברי צוות ההיגוי:

יום העיון "מה עובר למנחה בראש" עורר תגובות במעגלים רחבים וממשיך להדהד.

חוברת זו היא במידה רבה המשכו של יום העיון, ומכילה לא רק תקצירים של הרצאות ומעגלי שיח שהיו ביום העיון, אלא גם מחשבות והתבוננות בדיעבד על מה שהתרחש ביום הזה.

כך למשל, מנחי ה fishbowl מתארים את שעבר בראש שלהם בעת המפגש שעורר שאלות לא פשוטות בדיעבד ומתמודדים עם שאלות מקצועיות בצורה מעניינת.

רונית שי הוסיפה פרולוג המתאר את שעבר בראש שלה בעת הרצאת האסיף, וההתרחשות שהייתה בסיום יום העיון. מצאנו לנכון לצרף את ההרצאה כולה לאור בקשות שהגיעו אלינו. תקציר הרצאתה של תמר עיני להמן מופיע בחוברת זו. אם תרצו לחזור אל ההרצאה כולה אתם מוזמנים לקרוא בספר "סיפור קבוצתי - מנחים כותבים על דרכם עם קבוצות" בהוצאת אמציה, שם נמצא הפרק "מסעם של מנחי קבוצה - הארץ המובטחת?", שעל בסיסו נתנה ההרצאה. 

יום זה התאפיין במסגרת (SETTING) מיוחדת שבקשה לאפשר מפגש בדרך החוויה עם "מה שעובר למנחי קבוצה בראש",וכדרך החוויה, היא מורכבת, מגוונת ובעלת רבדים שונים. אנו שמחים לשלוח אליכם את סיכום יום העיון מתוך תקווה שתוכלו להרחיב את הידע שלכם, לחזור אל מעגלי השיח שתקצירים שלהם מופיעים בחוברת, להכיר מעגלים שלא השתתפתם בהם, ולחזור אל תכנים שעניינו אתכם במהלך היום.

תודה על השתתפותכם.

אל הארץ המובטחת?

בין לידתה להתבגרותה של אחת הקבוצות המוכרות בתולדות התרבות האנושית: 
סיפורו של מנחה, סיפורה של קבוצה והסיפור שנרקם ביניהם

תמר עיני להמן MA
מטפלת במוסיקה וקול, אנליטיקאית קבוצתית, פסיכותרפיסטית, מרצה ומדריכה, עורכת ראשית של הספר סיפור קבוצתי, מנחים מספרים על דרכם עם קבוצות


בהרצאתי דיברתי על הנחייתם המשותפת של משה ואלוהים את קבוצת העם המתהווה.

בדרכם המדברית מלאת התלאות סימנתי נקודות ציון בהם ניתן היה לשים לב לתופעות עוצמתיות קומוניקטיביות המתרחשות בין המנחה/ים לקבוצה/עם כמו העברה נגדית והזדהות השלכתית. כך יכולנו לראות איך משה "נקלע" למקום של "אם מגוננת" , "מנהיג 'כל יכול'", או "שעיר לעזאזאל", וכיצד חש בבשרו רגשות קשים של העם.

ראינו גם כיצד עברו האישי, מטען חייו, משפיעים לא פעם על הדימויים בהם הוא משתמש, על מקומות הפגיעות שלו, וגם על היכולת שלו להיות קשוב ומודע לפצעים של העם.

כמו כן, ראינו כיצד המנחה השני (שאת עברו האישי אנחנו מכירים פחות), רוצה "לטרוף את הקלפים" כאשר הקבוצה מתלוננת ובוכה שוב ושוב ולא יוצאת מהעמדה הקורבנית והתלותית שהביא איתו כעם עבדים.

כמנהיגים עם כוחות אכפתיות ותשוקה גדולה להוביל את הקבוצה למקום פחות מגביל, נעים המנחים לעבר ראיה רחבה יותר של עצמם ושל העם . הם מגלים את החשיבות של "ההתנגדות" ומבינים כי היא גם כח וגם דרך של הקבוצה לתקשר מה היא מסוגלת ומה לא.

המנחים עוזרים זה לזה להבין שתגובותיהם נובעות מהסתכלות צרה וחלקית. כך, עוזר אלוהים למשה לא לוותר על המנהיגות (בשל נטייתו לחוש חוסר ביטחון) אלא להרחיב אותה ע"י קבוצה (MATRIX) של זקנים (חכמים) מהעם שיעזרו לו להוביל אותה. משה לעומת זאת עזר לאלוהים להתחבר לחלקים נוספים של עצמו, כמו חסד וחמלה, כדי שלא ישאב רק לחלק הנקמני והפגיע שבו.

מצוידים באורך רוח ויכולת להכיל את רגשותיהם, הם חוזרים לעם. וכשיחידת ההנחיה נעה נוצרת בהכרח תנועה אחרת גם בקבוצה. יכולת ההתנבאות של משה מתפשטת אצל שבעים הזקנים ואף הלאה מהם ויש בכך ברכה. לאט לאט הופכת הקבוצה מאוסף של עבדים לקבוצה של סוביקטים עם חוט שדרה שלומדים לדבר במרחב המדברי, לבטא את צרכיהם, לעמוד על שלהם ולקחת אחריות על דרכם.

משה, המנחה, נאלץ לוותר על המנהיגות רגע לפני מימוש חלומו וחלומה של הקבוצה-להכנס לארץ המובטחת. זהו רגע מכונן בו הופך המנחה למישהו שעוזר לנו להתקדם ולגדול אך גם שולח אותנו לדרכינו והנכסים שקיבלנו ממנו הופכים להיות חלק מאיתנו גם כשהוא כבר לא מנחה אותנו בפועל.

 ***

אני לוקחת איתי את השקט שהיה בהרצאה שלי. חשתי בתוכי שקט פנימי נדיר שהתחבר לשקט באולם. חוויתי שקט זה כהקשבה גדולה והרגשתי אתכם מלווים אותי במסע הזה וחווים איתי את כל העליות והמורדות של הסיפור הזה. זו היתה חוויה של שקט מאד קומוניקטיבי ומאד מאפשר.

תודה.

                                           לחצו כאן לאתר של תמר עיני להמן

 

שולחנות עגולים - נושא באג'נדה

מאת המנחים בעקבות השיח שהתנהל סביב השולחן העגול

כמויות של סלוטייפ
מי אני? מורה, אמא או מנחת קבוצת ילדים?

רונית שי
מטפלת בגישה פסיכואנליטית לאקאניינית, מנחה קבוצות בשילוב אומנויות (MA), התמחות בהנחיית קבוצות ילדים אנליטיות וגבישה דינמית לתעסוקה, עורכת שותפה של הספר - סיפור קבוצתי, מנחים מספרים על דרכם עם קבוצות


סיפורו של הסלוטייפ

"מוטי וכל הקבוצה (ילדים להורים בתהליכי גירושין) מכינים במשך כמה מפגשים כדורים מסלוטייפ. הם מלפפים אותו סביב עצמו שוב ושוב. חצי מתקציב הקבוצה כבר הוצא על החומר הזה. זה עיסוק מרגיע, הם שקטים ותוך כדי כך הליפוף הם מנהלים שיחות.

אנחנו לא מדברים על משמעות הכנת הכדורים, עד שבאחד המפגשים מוטי כעס מאוד: הילדים גמרו "לו" את הסלוטייפ. יש הרבה זעם.

מה גרם לי דווקא אז לחשוב על משמעות הכנת הכדור?. אולי הזעם הגדול של מוטי, העלה אצלי תחושה של תסכול. נראה היה לי שאין מספיק דבק בעולם שיספיק לקבוצה הזאת. ואז שאלתי את עצמי: מה הוא מנסה להדביק שם?

ברגע הזה הצעתי פירוש: "אולי הקבוצה מנסה להדביק את מה שנשבר בבית, אבל אין בעולם מספיק דבק בשביל זה?" מוטי התחיל לבכות, ואחרי כמה זמן התחיל לספר על איך היה משחק בכדור עם אבא: "אבל אי אפשר יותר לשחק בכדור עם אבא, כי מכרו את הבית ואין לנו יותר חצר." אחרי כמה דקות של בכי הוא התיישב ליד שולחן היצירה ועד סוף המפגש ישב בשקט וצייר מיוזמתו לגמרי: "ציירתי אותי ואת אבא משחקים בכדור בחצר שהייתה, ואת אמא מסתכלת בנו מהחלון."

בסיום הפגישה, כשמוטי מראה את הציור לילדים, חלק מהם מספר, שהם, משחקים בכדור עם אבא בגינה הציבורית. אני סיימתי לקנות סלוטייפ... הקבוצה בחרה לעבוד בפלסטלינה והתחילה לבנות סצנות שלמות מהחיים של הילדים. (ואל דאגה אני שוב קניתי הרבה...). אחר כך היא עברה להמצאת הצגות. הכל סביב נושא הבית, זה שהיה, זה שיכול להיות. כל ילד עם הסיפור שלו, כל ילד עם האופן בו הוא ממציא את הדרך שלו."

ילדים מדברים

אנחנו רוצים שילדים יוכלו להיות בתוך קבוצה בצורה שתאפשר להם להשתמש בה, להבנה שלהם את המציאות בה הם חיים, וכדי שידעו משהו על עצמם, מי הם בתוך אותה מציאות.

הקבוצה עובדת עם אסוציאציות חופשיות דרך דיבור, משחק, יצירה והתנהגות - מנחי הקבוצה מקשיבים לה, ומפרשים את מה שהם מזהים כמשמעותי. הקבוצה היא זו שמעלה תכנים שרלוונטיים לה וליחידים בתוכה באותו זמן, ללא מטלה שמובאת על ידי המטפל המנחה.

 הרציונל המרכזי לגישה

בדרך הזו אנחנו מבקשים לאפשר לסימפטום להתגלות כדי שאפשר יהיה ליצור שינוי. אנחנו לא עונים על החסר בחוויה מתקנת, ולא מגלמים עבור הקבוצה דמות מיטיבה. אנחנו עובדים עם איך שהילד תופס את המציאות ולא עם המציאות עצמה. כל סימפטום שעולה, הוא תוצר של ההיסטוריה המיוחדת של ילד מסוים. לכן, כשעובדים בגישה של אסוציאציות חופשיות, אנחנו מכוונים במדויק יותר למה שהילד מבקש לדעת ולמה שרלוונטי לילד מסוים ולקבוצה מסוימת בזמן ספציפי. בקבוצה הילד מתפתח גם דרך הסתגלות לחברה, וגם דרך היווצרות הייחוד שלו. הוא לומד לתת ביטוי למי שהוא, לאמת שלו, אבל הוא עושה את זה בשפה שמאפשרת ביטוי בחברה.

השיטה

יצירת תנאים בטוחים לעבודה על ידי בניית תרבות של דיבור ולא של מימוש המשאלות והחרדות: אפשר לדבר את הדברים דרך מילים, משחק, יצירה והתנהגות שאינה פוגעת באחר במכוון. אנחנו לא מממשים את המשאלה: "בואי ותחזיקי לי את היד כי אני עצוב" - אנחנו נמצאים עם הילד מול החסר ונותנים לו מילים (משמעות), הילד ימצא אז דרכים יצירתיות למלא אותו בדרכו שלו.

נקודות חיוניות למחשבה בעבודה קבוצתית בגישת
ילדים מדברים

  1. כדי שנוכל לבנות קבוצה לכידה שמאפשרת ללא מודע לעלות, אנחנו שומרים על האתיקה של ההנחיה ולא מתיימרים להחליף את ההורים ומורים וגם לא עובדים עבורם אלא עבור הילד כסובייקט של עצמו.

  2. התייחסות לקבוצה כשלם היא גם כשהילדים לא עובדים ביחד במרחב. השאלות והפירוש יהיו בהקשר של הקבוצה: "מה העבודה של ילד/תת קבוצה אומרת על הקבוצה כולה?"

  3. מקשיבים לכל מה שמתרחש בקבוצה, עד שנקלוט את המסמן שכדאי להתעכב עליו. לא מחפשים סיפור שלם, אלא מסמנים העולים מתוך הסצנות, אותם נפתח אותם עם הקבוצה, כדי שהילדים יגלו משהו על עצמם.

  4. אנו בעמדה כפולה של התפקיד כמנחה - מטפל קבוצתי והתפקיד שקבוצה נותנת לך בשדה של ההעברה (כולל העברה נגדית והזדהות השלכתית).

למה קניתי כל כך הרבה סלוטייפ?
למה הפסקתי?
מה קרה כשהפסקתי?

כדור הדבק הפך מאמצעי מרגיע שסותם את ה"חור" (כמו מוצץ), לסמל. מרגע שהכדור הפך סימבולי, כלומר יש לו שם של משהו אחר, מוטי יכול היה לחשוב על האין, להיות עצוב, לבכות, להתגעגע, ואולי, להתחיל לדמיין מה עוד יכול להתרחש, בעזרת הקבוצה. בהתחלה היה מדובר במציאות ממשית: "אין מספיק דבק". כאשר חזרנו לעמדה שמבקשת לדעת (בניגוד להתנגדות לדעת), והחלטנו ש"אין מספיק דבק", נוצר מסמן, התרחשה סימבוליזציה. עכשיו, כאשר יש לנו מסמן "אין מספיק דבק", יש אפשרות לשאול "מה הוא מסמן?". כל עוד המשכתי לרכוש חבילות סלוטייפ לעשרות, כל עוד לא התעניינתי בכדור הדבק ההולך וגדל, נותרה בעינה ההתנגדות להכרה בסבל, ולידיעה את בעצם "אמור הדבק להדביק".

ההקשבה למסמנים - מרחב סימבולי

כאמור, אנחנו מקשיבים לכל מה שמתרחש בקבוצה, עד שנקלוט את המסמן שכדאי להתעכב עליו, נברר אותו, נבדוק אותו. לא נחפש את השלם, אלא נקלוט מסמנים העולים מתוך הסצנות ונפתח אותם עם הקבוצה כדי שהילדים יגלו משהו על עצמם. "אין מספיק דבק" היה מסמן בקבוצה של מוטי.

אנחנו לא מחפשים את הפירוש הנכון, אלא מבקשים לבנות, בעזרת פירושים, מרחב סימבולי. מרחב כזה יאפשר הופעה של מסמנים חדשים, כגון משחק או הצגה, או פשוט מילה אחרת, שיחליפו את המסמנים הישנים ו/או יעזרו למנחים ולקבוצה להכיר את התשוקות והחרדות של הילדים (ושל המנחים?). קבוצת הילדים של מוטי התחילה לפסל בפלסטלינה דמויות וסצנות שלמות שהובילו להצגות. יש לזה קשר ליכולת שלהם להיפרד מהפנטזיה הלא מודעת שלהם על הדבקת המשפחה. ברגע שניתן הפירוש הם יכלו לדבר על משמעות הפרידה, להתאבל עליה, ולהיפרד כדי שיכולו לחפש אפשרויות חדשות. בה בעת, גם אני הייתי צריכה להיפרד מהפנטזיה שלי, על היותי אם מיניקה כל יכולה, שלא רוצה לשלם את מחיר של החסר שלה עצמה.

העבודה עם "חומר שנגמר ואינו מספיק לכולם" המשיכה באמצעות הפלסטלינה וזימנה לנו במה לגילויים נוספים של הילדים על עצמם ועל הדרך שלהם להיות עם האין.

 

הקבוצה והמכל, למה טיפול קבוצתי עובד?

הרנן פאבלוקס MA
מטפל פרטני וקבוצתי בפסיכודרמה, שילוב אמנויות ואנליזה קבוצתית, מרצה במכללה לחברה ואמנויות,
עורך משנה של הספר סיפור קבוצתי, מנחים מספרים על דרכם עם קבוצות


סיכום ההתרחשות בכנס מה עובר למנחה בראש:

ישבתי בשני שולחנות שונים. בכל שולחן תארתי מודל של עבודה המשלב בין התפיסה הסוציומטרית של הקבוצה לגישת האנליזה הקבוצתית. ההתרחשות שניסיתי להראות זו הפיכת הקבוצה השלמה לאגו מסייע עבור פרט החבר בה כייצוג של הקולות הנמצאים בתוך דמות מחייו האישיים, או כייצוג למבנה נפשי הקיים בו, או בייצוג לקולות המתייחסים לנושא אשר אותו הוא בודק. למעשה זו הרחבה של מושג הרזוננס הקבוצתי .

היו תגובות של התחברות לרעיון בעיקר סביב השילוב בין השפה של הטיפול האמנויות לבין הטיפול הקבוצתי. בנוסף היתה בקשה לנסח באופן יותר ברור את התשתית התאורטית אשר עליה אני מתבסס בהפעלת המודל. יצאתי מהמפגש בהחלטה לכתוב את המודל ולפרסמו.

היו לי תחושות של יצירתיות, התרמה הדדית בין כל המשתתפות והמשתתפים בשיח ושל אומץ הכרוך הבאת תפיסה טיפולית ייחודית לדיון בפני קולגות במפגש מקרי, כפי שהיה בהרכב השולחנות שבהן הצגתי. יצאתי עם תחושה שקיבלתי הרבה פתיחות לשמוע, להעלות תרומות לרעיון ולעודד אותי לפתח אותו עוד בהמשך.

 

טנגו של משימה ותהליך
"פיז'מות, קפה של בוקר וקבוצה דינמית בקומונה של שנת שירות"

שירי מדן מגל MA
מנחת קבוצות בשילוב אמנויות, מנחת קבוצות משימה בתחומי הדרכה וקהילה, יוצרת ובימאית קהילתית


 מה אומרת לכם המילה 'קומונה'? ....

 אינטנסיביות, צפיפות, חברות...מסתבר שהמשתתפים מכירים את המושג 'קומונה' ואת החיים בשנת שרות ,חלקם היו בגרעין 'נחל' בעברם הרחוק, חלקם מכירים דרך ילדיהם ונכדיהם, המתנדבים בשנת שרות בשנים האחרונות. וחלקם אף היו בשנת שרות וחיו בקומונה ומכירים טוב את העולם הזה.

כל המשתתפים היו סקרניים להבין ולשמוע על עולם הנתינה והעשייה במהלך שנה שלמה בצוטרת חיים אינטנסיבית של חיים משותפים.

הצגת המחשבות שלי על הפרק נעה בין הצירים שאליהם התייחסתי בכתיבה, בין הדינאמיקה והמשימה של הקבוצה, בין ההתפתחות האישית והמקצועית שלי, בין הזיכרון שלי כמשתתפת בקומונה לבין כאן ועכשיו של המשתתפים. בין התפתחות אינדבידואלית של המשתתפים מולהתפתחות האחראיות הקבוצתית

התייחסנו למקום של המנחה שמגיעה לביתם וצריכה לייצר סטינג להנחיה בתוך בית בשעת בוקר כמו מטפל הנכנס לביתם של מטופלים ואיך התפקיד כמנחה מתערבב עם תפקיד הורי.

העלנו את המשמעות של התפקיד הארגוני בבית שלוקחים על עצמם חברי הקומונה וכיצד כמנחה אני מסתכלת על התפקיד החברתי .וכיצד ההתבוננות על הבית משרת אותי בזמן ההנחיה.

השיחה עוררה מחשבות אצל כל אחד מהמשתתפים מעולמם האישי, זכרון רחוק על חבר שהיה בעבר שהזמין ללילה בקומונה וכמה מעניין היה לישון בבית שכזה. הבנה על תפקיד שלקחה אחת המשתתפות כחברת קומונה בעבר ואיך הוא קשור לעיסוקה היום. ואיך היום כהורה לבן שמתנדב בשנת שרות היא מעורבת בחייו. ועוד הבנה כיצד הורי הילדים שנמצאים עכשיום ההורי בחיים אלו.

הדיון סביב הפרק לקח את המשתתפים בשיחה מהרעיון בהצגת הפרק למקום האישי שכל אחד מתחבר אליו.

קיימות היום מסגרות רבות של שנת שרות וחיי קבוצה וקהילה הדומים לחיי קומונה כך שרבים יכולים להתחבר לנכתב בפרק.

מוזמנים ליצור קשר לתהיות ומחשבות

שירי מדן מגל

Shiri.me.ma@gmail.com

לראות את העצים, לראות את היער
על האחדה ומציאת השפה המשותפת בקבוצה ובספר

רחל יעקובוביץ
עו"ס, פסיכותרפיסטית קבוצתית, מתרגמת ועורכת


את השולחן העגול בכנס הנחיתי עם ד"ר אבי גורן בר. בחלק שלי דיברתי על מלאכת העריכה הלשונית של הספר. בחוויה שלי, ראיתי את הפרקים בזה אחר זה, לאו דווקא בסדר בו הופיעו בספר, בלי לדעת מי בכותבים ועל מה נסובה כתיבתם. רק בסוף התהליך ראיתי את התמונה המלאה.

משול היה הדבר בעיניי לתהליך של בניית קבוצה. ראשית רואים את הפרטים: מראיינים את המשתתפים הפוטנציאליים, מנסים לרדת לפרטים, בוחנים את יכולתם להיות חלק מקבוצה, את שפתם הרגשית, את האופן שבו הם מדברים על עצמם, את יכולתם לתקשר עם אחרים ואת יכולתם להבין את עצמם ואת זולתם. בהדרגה, אני מתחילה לדמיין אותם יושבים זה לצד זה, ומתחילה לראות קבוצה ולא רק אוסף של פרטים.

כך גם בספר, ראיתי את הפרקים, הלא הם חברי הקבוצה שתרכיב את הספר, בזה אחר זה, למדתי להכיר את שפתם, את עולם הדימויים שלהם, את חוויותיהם האישיות ואת הסיפור שהם מספרים. גם כאן, באופן הדרגתי, הושבתי אותם זה לצד זה והתבוננתי בתהליך שנרקם ביניהם בעני רוחי.

אחת המטלות של המנחה בקבוצה היא לשמור, מחד, על שפתו ועולמו הייחודיים של כל משתתף, ומאידך לסייע ביצירת שפה משותפת, שפתה של הקבוצה. גם בספר הייתי ערה לצורך לשמור על שפתו ועולמו הפנימי של כל כותב ויחד עם זאת למצוא את השפה המשותפת, שתהפוך 16 פרקים לספר אחד.

לעתים קרובות, כאשר אני פותחת קבוצה חדשה, אני חשה שבנוסף למציאת שפה משותפת שתשמש את חברי הקבוצה, עליי גם ללמד אותם שפה חדשה, דרך אחרת להתבונן בדברים. גם בעבודת העריכה חשתי שאני "מלמדת" את הכותבים שפה חדשה, שפה נכונה מבחינת השפה העברית וגם מבחינת השפה הנכונה לספר הזה.

את השולחן העגול המשותף הנחה, בחלקו הראשון של המפגש, ד"ר אבי גורן בר. הוא המחיש את צורת העבודה שלו בקבוצות. הביא דפים וצבעים והביא את הקבוצה לצייר, ליצור יצירה משותפת ולנסות להבין את משמעויותיה. אני הרגשתי שעכשיו עליי להעביר את המשתתפים לשפה אחרת, קוגניטיבית יותר ופחות חווייתית ותהיתי איך ייחווה המעבר הזה אצל המשתתפים.

במבט לאחור אני יכולה לומר שמבחינתי, המלים עצמן הן הצבע, המוסיקה והתנועה בקבוצה. ובעבודתי עם קבוצות אני משלבת בין שתי אהבות חשובות בחיי. האהבה לכלי הטיפולי הקבוצתי והאהבה למלים, למשמעותן ולפירושים שניתן לתת להן.

תהליך קבוצתי בשילוב עבודה עם הגוף

ברכה הדר
פסיכולוגית קלינית מומחית, אנליטיקאית קבוצתית, מומחית באנליזה ביואנרגטית


מארגני יום העיון הבטיחו למשתתפים, בהזמנה ליום העיון, כל מיני הפתעות, אחת מהן – החלוקה לשולחנות העגולים.

אתחיל מלתאר את ההפתעות שהיו לי לפני שהתחלנו את הדיון סביב השולחן:

"השולחן העגול" היה שולחן מרובע גדול שסביבו ישבו הרבה אנשים. הוא היה השולחן הקרוב ביותר לפינה הפנימית של החדר, ע"י השירותים, ועל ידנו השתרך תור שהוסיף לרעש בחדר.

התיישבתי על יד השולחן, היו סביבו הרבה פנים מוכרות בדרגות קרבה שונות.

בעוד אני תוהה איך להתחיל הבנתי שהמשתתפים קיבלו הפניה למס. השולחן, אבל לא ידעו מי המנחה ומה הנושא.

הצגתי את עצמי ואת הנושא, והזכרתי שהפרק שכתבתי עוסק ביחסי "אמהות ובנות".הצעתי שנערוך סבב הכרות שיעזור לנו לעשות גבול דמיוני מסביב לשולחן שיפריד אותנו מהשולחנות האחרים. עדין לא הייתה לי תוכנית איך להמשיך.

מישהי אמרה: "אני אתחיל – הנושא מדבר אלי... הגעתי ליום העיון עם בתי, ובדרך לכאן הייתה לנו שיחה שבמהלכה בתי אמרה לי:"אולי את יכולה לבטא את מה שאת רוצה לומר עם הגוף?"

הפתיחה הזאת הייתה כ"כ קרובת חוויה שפתחה אצל האנשים סביב השולחן רצון לשתף, והשיתופים זרמו בלי שום התערבות ממני. לקראת סיום הזמן שעמד לרשותנו עברה בי מחשבה: "חבל שאי אפשר להמשיך עם הקבוצה הזאת" כי הייתה הרגשה של התחלת תהליך קבוצתי.

לסיום שיתפתי אותם בדילמה העיקרית שיש לי כשאני מעבירה קבוצה עם שילוב של הגוף: האם לתת לקבוצה להתחיל, או לפתוח בהנחיה של חיבור לגוף. שיתפתי אותם בהסתייגות שלי מהנחיה כזאת בתחילת הקבוצה כי זה שם אותי במקום מרכזי מידי כבר בתחילת הקבוצה. השתמשתי במה שקרה לנו כדי להצביע על החשיבות של התחלת התהליך הקבוצתי ביוזמת המשתתפים.

ולסיום הייתה לי עוד הפתעה: אחת מהמשתתפות סביב השולחן הייתה בסדנה בחיפה שעליה כתבתי את הפרק "אמהות ובנות" שמופיע בספר. היא רצתה לחזק את דברי וסיפרה את הזיכרון שלה מהתהליך שעברנו בחיפה: הקבוצה התחילה בלי הנחיה שלי ורק בהמשך הכנסתי חיבורים לגוף.

אז איפה ההפתעה? שהזיכרון שלה לא תאם את מה שבאמת קרה. באותה קבוצה התחלתי עם הנחיה לחיבור לגוף ורק בעקבות זה התחילו המשתתפות להציג את עצמן.

אז מה המסקנה עבורי? שאולי זה לא עד כדי כך חשוב אם אני מתחילה כך או כך.

תודה לכל המשתתפים בשולחן מס. 7 ולתרומה שלכם.

לספר חלום בקבוצה?

ד"ר רובי פרידמן
אנליטיקאית קבוצתי, פסיכולוג קליני ומנחה קבוצות טיפוליות והתפתחותיות. יו"ר משותף של המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית


סיכום של ההפעלה ליד השולחנות העגולים

אחרי חלקה של רונית שי, סיפרתי על הפרק שלי, על העבודה עם החלומות ועל העקרונות המרכזיים של סיפור החלום בהקשר של יחסים: התפקיד העיבודי של החלימה והמשך העיבוד על ידי סיפור החלום. כמו כן דברתי קצרות על התפקידים הבין אישיים של החלימה וגם של החלום המסופר.

אחרי קטע זה התחילה הדגמה בתוך הקבוצה של בעבודה מול חלום. חברת קבוצה סיפרה חלום, ואחרים הגיבו על החלום, כל אחד מתוך עצמו וללא פירושים, "כאילו זה היה החלום שלי".

בגדול, האפשרות להדהד את החלום לעצמם קידמה תהליך אינטנסיבי למדי. ההשתתפות הערה והאישית של חברי הקבוצה איפשרה להם לחוות טעימה ממוקדת של העבודה עם חלומות בקבוצות

מעברים מהמרחב האישי למרחב הקבוצתי לאורך מעגל החיים

חני בירן
פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה, אנליטיקאית קבוצתית

הנושא שלי היה מעברים וכניסות לקבוצה.

ביקשתי חוויה אחת מתקופת הצבא. אחת המשתתפות התנדבה וסיפרה שהתקבלה לקורס בצבא במסגרתו הם ערכו כל מיני תצפיות. היא הגיעה במסגרת הקורס לבסיס צבאי ומשתתפי הקורס צפו על טירטור של חייל מה שנראה מאוד אכזרי. היא רצתה למחות אך המפקד שלה אמר לה שאסור להתערב. בלילה היא הרגישה כאב וחמלה והצטערה שהיא שתקה ולא התערבה.

לאחר מכן ביקשתי סיפור על קבוצה מגיל ההתבגרות. משתתפת אחת סיפרה על חוויה בצופים. היא הייתה בין אלו ששרו יפה אך המדריך המיתולוגי לא קיבל אותה ל "להקת האפרוחים" על משקל להקת התרנגולים. היא הרגישה פגועה ודחויה. כשהתגייסה לצבא הייתה בלהקה צבאית וזה קצת תיקן את החוויה אך זה נצרב בכל זאת.

עסקנו בדמיון בין שני הסיפורים שבשניהם יש יחיד מול קבוצה ובשניהם יש סוג של השפלה. הדיון הזניק סיפורים רבים ואישיים על חריגות ודחייה. משתתפת אחת נכנסה ואמרה שהיא גדלה בבית של ניצולי שואה ושהבית היה קודר ועצוב והיה לה רע בבית. הדבר שהציל אותה ונתן לה שמחת חיים וכוח הייתה קבוצת השומר הצעיר. שם הייתה מרכז חברתי והקבוצה נתנה לה כוחות שמעולם לא קיבלה בבית הוריה.

אני ניסיתי להראות את התהליך הקבוצתי שנגע במקומות כואבים ושהמשתתפת הזאת רצתה להציל את הקבוצה מהסיפורים הקשים ולהכניס רוח חיים כמו שהקבוצה עשתה למענה בגיל הנעורים.

המהלך שהנחתי היה בכל פעם לרדת בגיל וכך הגענו לגיל בית ספר יסודי. משתתפת סיפרה שבכתה א' היא הופרדה מכל ילדי הגן ומכל חברותיה שהלכו ל א' אחת והיא הוכנסה לכתה א' אחרת שבה למדו כל הילדים מבתים ממעמד כלכלי חברתי נמוך. בכל שנה היא ביקשה לעבור אך סרבו לה וכך זה נמשך עד כיתה ח'.

אנשים שיתפו במעברים שנמשכים לאורך שנים. אחד המשתתפים סיפר שנולד מחדש בגיל 36 אך זה היה תהליך ארוך מאוד של עזיבת הדת והפיכתו לחילוני. 

הפאזה האחרונה שנחקרה הייתה קבוצת גיל הגן. משתתפת סיפרה שהיא שמה לילד שאהבה צב על הראש כי חשבה שזה נחמד אבל הגננת הענישה אותה וכולם כעסו עליה והיא נאלצה לעמוד בפינה. המקרה זכור לה כחוויה משפילה וכאי הבנה מוחלטת.

עסקנו לסיכום בפערים בין השפה של הילד שמתכוון לתת מתנה או מנסה לעבור כיתה וכדו' שפה שהמבוגרים לא מבינים. הפער הזה יכול לעיתים להיות מכאיב וזכרונות כאלה נרשמים לכל החיים. סיכמנו שבמעבר מאני עם עצמי לאני חלק מקבוצה חלים הרבה קשיים ולעיתים אפילו  טראומות.

הדיון היה ער ועמוק ופתוח. נראה שלאנשים היה צורך גדול לדבר. אולי כדאי למשתתפי היום להציע יום נוסף של עבודה בקבוצות קטנות ואולי גם קבוצה גדולה.

הסיפור הארגוני-חיצוני והסיפור הדינאמי-פנימי בהשתייכות לצוות

רחלי ברקן
פסיכולוגית, יועצת ארגונית, מנחת קבוצות, מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה
ד"ר יעל בן חורין
פסיכולוגית ארגונית מומחית ומדריכה, מנחת קבוצות, חברת סגל בתוכנית להנחיית קבוצות באוניברסיטת תל אביב


הפרק שכתבנו עוסק בפיתוח-צוות הנהלה בחברת היי-טק.

הסשן שהנחנו לאורו של הפרק, ניסה לטפל בשאלה הנחיתית הקשורה במושג 'משקפי הנחיה' : בשדה החומרים הכמעט אין סופי שיכול מנחה לראות בחדר, איך ולמה יבחר להתייחס, ולמה לא. שאלה זו מקבלת משנה תוקף וחדות בהנחיה בארגונים, שכן עומק הראייה הפסיכו דינאמית הכרחי בעינינו לעבודה עימם, אך הזמן המוגבל, 'משימת הקבוצה' ( the primary task) ולעיתים גם שפה עסקית-תוצאתית נוכחים עד מאוד.

בסשן בכנס הבאנו דוגמא מהסדנא (-וינייטה) המתוארת בפרק. בדוגמא זו מתפתח ויכוח סוער בחדר בין שני סמנכל"ים המשתתפים בסדנא - סמנכ"ל פיתוח וסמנכ"ל שיווק - זוג שברמה עסקית ומבנית מהווה את ליבת החברה. לויכוח זה חיות רבה מאוד משל עצמו ופיתוי הנחייתי גדול להיצמד אליו.

ניתן לומר כי אין זה רק פיתוי אלא מתקיימת 'לוגיקה הנחיתית' לאפשרו ולפתחו : ב' כאן ועכשיו' מדובר בדיאלוג חי וחשוב, ומימדים גישוריים לזוג זה ישפיעו ויפתחו את ההנהלה כולה. מאידך ברור כי בסיפורו של הזוג מסתפר 'סיפור קבוצתי' רחב יותר; הזוג, כמו כל הקבוצה המדוברת, משקף תלות חזקה- תלות במנכ"ל "שיחתוך" ביניהם או במנחה שיאפשר ביניהם סוג של תקשורת...(בויכוח מופיעה התנצחות חזרתית מאוד והצהרה גלויה על חוסר דיאלוג). סיפור 'התלות' הוא גם הקונטקסט של הנהלה זו, הנחשבת הנהלה תלותית במנכ"ל; אנשים בתוכה אינם פותרים דברים בין עצמם לעצמם והחברה כולה תלויה מאוד כלכלית ועסקית בחברת אם גדולה...

אם נחזור למנחה המחפש את משקפיו, ניכר כי 'משקפי ההנחיה' יכלו לבחור ולפתח דיאלוג זוגי זה, כמו גם להתייחס לסיפור קבוצתי של אמון, תלות, חשדנות ודיאלוג, וכמו גם להתייחס לקונטקס (-הקשר) של החברה כולה הקשור לתלות, קושי לסמוך על כוחות פנימיים וציפייה קבועה שההחלטות יתקבלו בסופו של יום מבחוץ.

שיתפנו את חברינו לסשן בדילמה זו. אחת החוויות החזקות והיפות בסשן בכנס הייתה לראות איך רב המשותף לכולנו כמנחים; היה בולט איך אנשים, מעולמות של קלינאות תקשורת, עבודה סוציאלית על שדותיה, ייעוץ ארגוני או הפרעות תזונה (כדוגמא מתוך רבים) מתמודדים עם שאלות הנחייתיות וקבוצתיות כה דומות... דוגמאות שונות של 'לגדל קבוצה' או 'להיצמד לזוג' עלו בסשן, והשאלה מה זה הדבר "המגדל קבוצה" קיבלה משמעות.

מעניין וחשוב היה לראות את משמעות מושג הקונטקסט (הקשר) בהנחיה, למרות שדות העבודה השונים. נוכחנו שוב לדעת ששדה העבודה מכניס למעשה בעצמו קונטקסט עשיר בכל קבוצה ('בעיות תקשורת', 'ילדים אחר גירושין', 'בעיות תזונה' , 'ילדי עובדים זרים' ), המהווה כר בסיסי להתערבויות בחדר.

שיתפנו ונפרדנו בניסיון להבין דבר נוסף על ניקוי או מיקוד 'משקפי ההנחיה', ובשאלת החופש והאומץ ההנחייתי ששיקפה שאלת 'הזוג או הקבוצה' ; האומץ והחופש להתערב דרך הסמוי, 'הרחוק', ולא רק הנגלה והקרוב, והשאלות מתי כן ומתי לא. מקוות להיפגש בהמשך השבילים המקצועיים השונים ולרוחב השדות.

המאבק במוות, המאבק לחיים
על קבוצה והנחייה בקבוצות שכול

נורית גורן
פסיכותרפיסטית, מדריכה, אנליטיקאית קבוצתית
חגית צאן
פסיכותרפיסטית, מדריכה, אנליטיקאית קבוצתית


המפגש החל בהצגת המשתתפים עם אסוציאציה סביב קבוצות שכול.

עלו האסצויאציות הבאות:

  • עצב תהומי
  • עם מה הולכים הביתה
  • אובדן קיים בכל קבוצה
  • איך ממשיכים הלאה
  • כאב פיסי ונפשי
  • אובדן נכד
  • ללא מילים
  • הוספיס מול מוות
  • אקטואליה
  • אפשרות הבחירה
  • חוסר שליטה
  • כדור בדולח
  • מחול על פני תהום

המנחות שיתפו בסטינג ובמודל העבודה עם קבוצות שכול במשרד הביטחון ובביטוח לאומי.

הנושאים העיקריים שעלו נסבו סביב:

שאלת "החזקת התקווה": עד כמה מצליחים להאמין בשינוי עבור המשתתפים בקבוצה, ולאן מתקדמים בקבוצת שכול?

הנחיה אל מול המוות: על העומס הנפשי של המנחות, "מי מציל את המציל"?, תהליכי טרנספרנס וקאונטר טרנספרנס.

עבודת קו-תרפיה בקבוצות שכול.

מחשבות בעקבות ה- "fish bowl"* ביום העיון "מה עובר למנחה בראש"
מה עבר לנו בראש?

מרית יפה מילשטיין MA
מטפלת בפסיכודרמה, אנליטיקאית קבוצתית, יו"ר משותף של המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, מרצה ומדריכה
אורי לוין
פסיכולוג קליני, חבר במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, חבר סגל ההוראה בתכניות ללימודי פסיכותרפיה והנחיית קבוצות באוניברסיטת תל אביב.


כשתכננו את ה "fish bowl", ידענו שזו הפעם הראשונה שכל הכותבים נפגשים יחד. חשבנו שהדבר המרכזי שחשוב לאפשר להם הוא שיח ביניהם על מהות "הקבוצתיות" שלהם. תכננו שקבוצה תחקור ב'כאן ועכשיו' את ההיבטים המודעים והלא מודעים של ההרכב שלה. רצינו שאנשים ידברו על החוויה שלהם להיות חלק מקבוצת הכותבים.

ה "fish bowl" החל באיחור של למעלה מחצי שעה, עקב קשיים טכניים בארגון האולם. חשנו שיש ציפייה גדולה למפגש, גם בקרב המשתתפים וגם בקרב הקהל. התגובות הראשונות נענו להזמנתנו, והתייחסו לתחושות של "האחות הקטנה" בקבוצה אל מול הכותבים המנוסים, ולשאלה "מי באמת הכי קטנה" (בקבוצה אפשר הרי להתחרות על כל דבר....). אבל לאחר מכן המשתתפים התמקדו בעיקר בטרנספרנס שלהם לעורכות (שהן במובנים מסוימים המנחות האמיתיות של הקבוצה הזו במשך שנים רבות), סיפרו על החוויות הטובות והרעות שהיו להן מול צוות העריכה, ונראה היה שהעיסוק המרכזי היה ב"סגירת מעגל" אישית עם העורכות ופחות ברצון לפתוח בירור לגבי הטרנספרנס האחאי בקבוצה. אנשים עסקו בחוויה של לעבוד מול עורך ורק מעט בתחרות הסמויה עם הכותבים האחרים. תחושות הערך העצמי נבדקו בהשוואות בין צעירים לוותיקים. אבל לא פותחו ע״י המשתתפים.

לאחר כחצי שעה החל הקהל לחוש חוסר נחת, נשמעו תזוזות רבות, וחלק מהאנשים החלו לעזוב. חשנו כמנחים את האכזבה של הקהל מהשיח במעגל, שהזכיר יותר סבב תגובות מאשר תהליך קבוצתי. גם האיחור של שעת ההתחלה לא תרם מן הסתם, והיו אנשים שעזבו גם כי היו צריכים לצאת למחויבויות שלהם. התערבות מונחית שניסתה להחזיר את השיח הקבוצתי לחקירת הכאן ועכשיו לא ייצרה שינוי רב, אולי בגלל שנוסחה על ידי המנחה בצורה חלשה מדי. במבט לאחור, גם אנחנו, המנחים, התקשינו "לקלקל" את המסיבה.

הטעות שעשינו הייתה שהשארנו את קבוצת הכותבים בשיח הסגור ומנותק שלה כמו בתפקיד ״העם הנבחר״ ולא חיברנו את המעגלים החיצוניים למשימת העבודה/התצפית, מה שהיה גורם להם להתקשר. חששנו ש- 45 דקות הן זמן קצר מדי לתהליך בקבוצה, אך בדיעבד נכון יותר היה להשאיר 15 דקות לקהל להתייחס, להגיב, לשאול, וזה היה מערב את הקהל יותר, ומאפשר שיח בין המעגל הפנימי לחיצוני.

המחשבה שחלפה בראש ברגע שעלו הקולות על שעמום קשורה להבדל בין הנחייה לעריכה. בכתיבה ועריכה אנחנו מדייקים בטקסט במשימה ליצור קוהרנטיות רצף בהיר. כמנחים אנחנו יודעים שהרצף לפעמים תקוע, שטחי ומשעמם ואנחנו צריכים להזמין לחיפוש אחר משמעות ועומק, אבל לפעמים צריכים לשאת את השעמום, לכאורה, ולהבין דרכו דברים. בעולם שבו אפילו מה שקוראים "תכנית ריאליטי", הוא תכנית ערוכה לעילא ולעילא, אסור לנו לשכוח שהנחיית קבוצה לעיתים גם תקועה והודפת.  

שאלות שנותרו פתוחות עבורנו ולצערנו התבררו פחות ב"fish bowl": עד כמה קבוצת הכותבים מייצגת את הנחיית הקבוצות בישראל? לאילו מגזרים, תת קבוצות או זרמים תיאורטיים יש ייצוג חסר ולמי ייצוג עודף? האם העובדה שבקרב הקהל היו הרבה מאד צעירים, אך מעט מנחים ותיקים, מייצגת את הקושי לקבל את העובדה שהספר נערך על ידי מנחות קבוצה "צעירות" יותר בעולם המקצועי הישראלי?

נשארנו גם עם טעם של עוד, גם עם אכזבה מסוימת שלא הצלחנו לסייע יותר לייצר שיח יותר אחאי בקבוצה, וגם עם למידה משמעותית שלנו לקראת ה"fish bowl" הבא.

*במהלך יום העיון התקיימה קבוצה במתכונת מוכרת מעולם הקבוצות הקרויה "fish bowl": מדובר במעגל קבוצה מונחית על ידי מנחה אחד או שניים. מסביב למעגל זה יושבים הצופים ומתבוננים בנעשה בתוך הקבוצה שבמעגל הפנימי. הקבוצה הורכבה מכל הכותבים והעורכים בכנס והונחתה על ידי מרית יפה מילשטיין ואורי לוין.

מה עובר למנחה בראש - אסיף
רונית שי


 פרולוג "מה עבר למרצה בראש?"

מלים אלו נכתבו לאחר יום העיון בו נתנה ההרצאה שתקראו בהמשך. אני מקווה שהדברים ימשיכו את ההתבוננות בשאלה החשובה והמורכבת שלא באמת נגמרת "מה עובר למנחה בראש":

בתום יום עיון אינטנסיבי, הומה אדם, עם שלל פעילויות מגוונות, אני עומדת בפני אולם חצי ריק, ומדברת. אנשים קמים ועוזבים, ואני ממשיכה להתמקד בשורות של היושבים מולי וחוצה את הטקסט שנכתב באהבה, בהתרגשות, במאמץ לא קטן. אני מדלגת על חלק מהדברים שתכננתי לומר, מוותרת על נקודות שראיתי במהלך היום, ושחשבתי לשבץ אותן בתוך ההרצאה. אני יודעת שמשהו קורה, אבל עוד לא יודעת מה.

בראשית רצינו לבנות יום עיון מיוחד, כזה שמאפשר למידה והיכרות עם הטקסטים שבספר שלנו* בדרך שמנחי קבוצות אוהבים - בדרך החוויה וההתנסות הפעילה, ולסיום בקשנו לעזור למשתתפי היום לעכל את המאכלים הללו, בדרכנו.

לשם כך נבנתה הרצאת האסיף, הרצאה שנועדה לקחת את תכני היום, ולארגנם בתוך המשגה תיאורטית.

שמחתי והתרגשתי מהגילויים שלי בעת כתיבת השלד של האסיף שעשיתי ביני לבין עצמי ורציתי לשתף בהם את באי הכנס, כאילו הייתי חברה בקבוצה. וכך שיתפתי את הקהל בתהליך האסיף שלי:

"בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי מחפשת בכתובים, מטיילת בין סוקרטס לבובר שלמדו אותנו על דיאלוג. בין ביאליק לביון, שהיו ועודם מורים שלי להנחית קבוצות. בין פוקס לפרויד שמחזיקים עמודי תווך משמעותיים עבורי, ובין לאקאן לוויניקוט שמגיעים איתי לכל קבוצה מחדש. ניסיתי לחזור ולשאול את המכובדים הללו, מה דעתם על השאלה הזאת, 'מה עובר למנחה בראש', אולי הם יוכלו לעזור לי לעמוד פה בפניכם, בעת אסיף היום הזה".

ועתה, עם תום העיון, אני מתבוננת על שהיה וחושבת על כך שבאתי מוכנה לאסיף הזה, עם שלל רעיונות והמשגות מעניינות, כשבראשי הידיעה והרצון שמלאכת האסיף בסופו של דבר תעשה באמצעותכם, באמצעות ההקשבה ובאמצעות הדיאלוג שייוולד.

אני חושבת שהיה די באיסוף הלמידה בהרצאה, כדי לארגן ולהמשיג את הדברים שעל במהלך היום כולו. אך כמנחת קבוצות שמאמינה בשיח שבקבוצה, היה בי גם צער על שלא נוצר המרחב המתאים לדיאלוג שלא נכתב מראש. וכמו בסיום מפגשי קבוצה וסדנאות, אני סקרנית לראות אם אוכל לקחת את הלמידה, הן זו שהתאפשרה בעת כתיבת שלד האסיף, והן זו שנולדה בעת ההרצאה עצמה, אל האסיף הבא...

*סיפור קבוצתי - מנחים כותבים על דרכם עם קבוצות, בעריכת תמר עיני להמן ורונית שי, הוצאת אמציה 2015.

***

מה עובר למנחה בראש - אסיף
הרצאת סיום יום העיון

הקדמה

האסיף של היום הזה התחיל ממזמן, עוד בעת הגיית היום הזה והכנתו, וכנראה עוד הרבה קודם לכן, בעת עריכת הספר סיפור קבוצתי.

באחד הימים, לפני שנה בערך, קראתי את הגרסה האחרונה של אחד הפרקים בספר. אני יושבת, וחושבת לעצמי שזה זה מצוין עכשיו, אבל, היה צריך לעצור ולסיים עמוד וחצי קודם לכן, כשהפרק היה בדיוק בשיא. אני מתקשרת לתמר להתייעץ. ותמר מסכימה אתי ואומרת שגם לדעתה זה יהיה יותר נכון לפרק, לקצב שלו, למסר. "צריך לקצר ולעצור בנקודה שהצעת", היא מסכמת ואני מרוצה.

אבל השמחה שלי הייתה קצת מוקדמת... הכותבת היקרה שלנו, כמו כל הכותבים בספר הזה, הייתה שבעת עריכות, שינויים, קיצורים ושפצורים. בשלב הזה היא בחרה להרים טלפון ואמרה "לא, זה לא נכון, לא לפרק ולא לי".

השם של יום העיון הזה הוא "מה עובר למנחה בראש" - אני יכולה להגיד לכם שיש משהו בהמלצה הידועה: "היזהרו במשאלות שלכם". אם היינו יודעים באיזו אמת נפגוש כשהמשאלה הזו תתממש, לא בטוח שהיינו מבקשים לדעת.

שום דבר לא הכין אותי למה שאמרה המשוררת-כותבת-מטפלת קבוצתית שבצד השני של הקו. "תראי רונית, אני משווה את מעשה הכתיבה שלי למעשה האהבה" (היא כנראה אמרה סקס, אבל אני קצת הייתי המומה ואני לא משוכנעת שאני זוכרת נכון...). היא אמרה את זה בחן רב, ובגילוי לב היא הסבירה לי מה עובר לה בראש:

"לא בשיא אני רוצה לסיים אלא אחר כך, כשהשרירים מתרפים והנפש נרגעת לאיטה, וההדים למעשה האהבה עוד נמצאים סביבי ובתוכי."

במבט לאחור זה לא היה אמור להפתיע אותי.

זו הייתה משימה מאתגרת בצורה בלתי רגילה: להזמין את עצמנו אל מה שעובר למנחים הכותבים בראש, ולעזור לחומרים הללו לצאת אל העולם. כמה התעקשנו, בקשנו והפצרנו בכם, כותבים וכותבות יקרים, ספרו, "מה עובר לכן בראש?":

כדאי שתכתבי בפרק על ההנחיה בשנת שירות, על הסיפור שלך כחברת קומונה. כן, אנחנו מבינות שזה נוגע במקומות לא פשוטים...

מה קרה לך שם כשהקבוצה תקפה אותך?

מה באמת עזר לך להכניס את הפיל הלבן לחדר? מה אפשר לך לעשות את זה נכון עבורך ועבור הקבוצה, כשהנחית כערבי ישראלי בעת מלחמה קבוצה טיפולית, שכל המשתתפים שלה יהודים?  

האמת, כשחושבים על זה, אולי לא צריך להתפלא שמנחי קבוצות שעורכים כזה ספר, יבקשו בקשה כזאת. אבל שווה להתעכב עוד רגע על המשאלה הזו.

אני מודה שחששתי כשבחרנו בשם של היום הזה, ובהתרכזות שלנו במנחה בכלל לאורך כל הדרך. פחדתי שהמשאלה הזו מצביעה, שוב, על המידה הלא קטנה (בואו נודה על האמת), של נרקיסיות שיש בנו כמנחי קבוצות.

למה בעצם לא ערכנו אוסף מאמרים אקדמי, שלא עוסק בתפיסה הסובייקטיבית של המנחה את העבודה שלו? כזה שעוסק בתיאור עבודה קבוצתית שמבוססת תיאוריה ומחקר בלבד?

ומנגד, למה לא הסתפקנו בסיפורים האישיים, בתיאורים היפים כל כך שקבלנו? הרי בקשנו שהמנחים, הכותבים, יסבירו את הבסיס התיאורטי של העבודה שלהם. ואפילו הגדלנו ובקשנו שיזכרו שמדובר בקהל מגוון, שחלקו מכיר את המושגים המקצועיים ושולט בהם היטב. אך חלקו לא. ולכן בקשנו שינגישו את כדי שיהיה מובן לא רק ליודעי ח"ן.

אני חושבת שהתשובה פשוטה:

אנחנו מתבקשים לדעת "מה עובר לנו בראש" כשאנחנו מנחים קבוצה, כדי שחברי הקבוצה "ידעו מה עובר להם בראש", בתוך עצמם וזה עם זה. זה אולי הכלי המרכזי שלנו כמנחים. אבל כדי שנשתמש בכלי הזה כראוי, בכל קבוצה מחדש, כדאי שננסה לאפשר לידע הזה "לעבור דרכנו". לא להיצמד אליו, לא להשתמש בו יתר על המידה, לא להתאהב בו. לא להישען כשזה לא העת על תיאוריות ומחקרים שלמדנו, ואנחנו לומדים יום יום. ולא להזדהות או לשקוע עמוק מדי בתחושות ובחוויות: גם אלה שלנו האישיות, וגם אלה שנולדות בתוך הקבוצה, עבור הקבוצה.

אני רוצה לחזור לרגע אל הכותבת היקרה ומעשה האהבה. רוצה להוקיר את אותו רגע פז שבו הנחתי למה שעבר לי בראש, נתתי לו לעבור, והקשבתי לה. בסקרנות הקשבתי, בתשומת לב, בפליאה.

והנה אני כאן, מסיימת אתכם את מעשה האהבה של היום הזה.

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי מחפשת בכתובים, מטיילת בין סוקרטס לבובר שלמדו אותנו על דיאלוג. בין ביאליק לביון, שהיו ועודם מורים שלי להנחית קבוצות. בין פוקס לפרויד שמחזיקים עמודי תווך משמעותיים עבורי, ובין לאקאן לוויניקוט שמגיעים איתי לכל קבוצה מחדש. ניסיתי לחזור ולשאול את המכובדים הללו, מה דעתם על השאלה הזאת, "מה עובר למנחה בראש", אולי הם יוכלו לעזור לי לעמוד פה בפניכם, בעת אסיף היום הזה. לא קשה להבחין שמדובר, גם, בחרדה שלי מהלא נודע: "איך ייראה האסיף הזה, איך אני אדע לקחת את שיאי היום ולהביא אותו אל סיומו?"

אני מכירה את ההרצאה של תמר. על הפרק שעל הבסיס שלו ההרצאה נבנתה, אני יכולה לדבר עכשיו שעתיים. אני מכירה, מאד, כל פרק ופרק שהכותבים שלהם הנחו את המעגלים. אפילו את דברי ההנחיה של הרנן קראתי מראש.

למרות שניסיתי, לא הצלחתי לנחש מראש מה יהיה בקבוצת הכותבים והעורכים בהנחיה של מרית ואורי, ובעת הכתיבה אני בהחלט שואלת את עצמי מה חשבתי... אבל כן שלחנו להם שאלות והנחיות, ועוד ביום שישי ערכתי התכתבות ערה על הדרך הנכונה לסידור הכיסאות...

בעת ההכנה ליום כולו ולאסיף הזה, אני יודעת את כל זה, ואני יודעת שעדיין אני לא יודעת דבר על האסיף שיהיה בסיומו. אני לא יודעת, כי מלאכת האסיף נעשית באמצעותכם, באמצעות ההקשבה ובאמצעות הדיאלוג שייוולד, באמצעות מעשה האהבה.

"מה עובר למנחה בראש" - למה זה מעניין?

אני מאמינה שהשאלה "מה עובר למנחה בראש" היא שאלה חיונית לעבודה של מנחי קבוצות בגישה דינאמית. בין אם זו קבוצה טיפולית ובין אם זו קבוצת משימה.

זאת קודם כל שאלה ששייכת לשדה של ההעברה, של הטרנספרנס:

מה הוא חושב עלי, מה דעתה? מה הוא חושב לעצמו?, הוא אוהב אותי? היא בכלל רואה אותי? הוא ידע לעזור לי? מה הוא יודע עלי שיכול לעזור לי? למה היא לא פונה אלי?

מה עובר למנחה בראש?

נלחץ, מתלהב, מדבר, שותק, נאלם ונעלם, הופך לדומיננטי, משתעמם, מתייאש, כועס, נהנה, דואג:
של מי כל מה שעובר לו בראש?
שלו, של הקבוצה, של משתתף בקבוצה? של החברה כולה? של התרבות?
ומה הוא עושה עם מה שעובר לו שם?

כשאנחנו באים לקבוצה, אנחנו צריכים ממנה משהו. זה יכול להיות טיפול, או הדרכה, ייעוץ, או עזרה אחרת. אנחנו צריכים להאמין שמנחה הקבוצה יודע איך לעשות את זה, אחרת, למה שנבוא? חלק מאתנו מאמין שגם לקבוצה יש יתרון והיא יכולה לעזור. שהיא לא רק "אוסף מעצבנים" שמפריעים לי בדרך לקצת זמן איכות עם המנחה, או לחילופין קהל מעולה שיריע לי...

כשאנחנו מאמינים שיש אצל האחר משהו שחסר לנו, אנחנו גם מאמינים, או לפחות מקווים, שהוא ישלים את החסר הזה. מה חסר בדיוק? כנראה לא נדע באמת, אבל החיפוש ומה שמגלים בדרך, שם יש סיכוי ותקווה, שם יש התפתחות ונדמה לי שהיום הזה, הוא דוגמה לא רעה לחיפוש שמאפשר יצירה. כולנו כאן יודעים, אני מקווה, שקבוצה היא מרחב מעולה לגדילה. או כפי שוויניקוט הגדיר את זה, מרחב פוטנציאלי, כזה שאפשר לחפש בו, לגלות, להתפתח, וליצור.

"מה עובר למנחה בראש?" זו שאלה חשובה, כי היא מספרת על כך שהקבוצה מתחילה לעבוד. אנחנו רוצים שחוויית המשתמש של הקבוצה תהיה כזו: "יש מי שיקשיב לי, יש מי שמתעניין במה שאני אומר, הדברים שאני אומרת חשובים". למה? כי אז יש סיכוי טוב שחברי הקבוצה ידברו: "אם אני אדבר היטב, אקבל מענה למה שחסר, אני אירגע, אני אלמד מה עושים כדי שארגיש טוב יותר, כדי שאצליח".

(זה סוג של טריק - למה זה טריק? נראה בהמשך)

בראשית הייתה הזיקה, אומר מרטין בובר, ומתייחס לקשר שבין התינוק לאמו. זיקה, אומר מילון אבן שושן היא קשר, יחס, נטייה למשהו או תלות בו, אבל היא גם חיוב, חובה. אנחנו מדברים על זה שכדי שתתקיים קבוצה, יש שלושה תנאים מרכזיים: שיהיו 3 אנשים ויותר, שתהיה להם מטרה משותפת ושתהיה ביניהם זיקה.

תמר*** מדברת הרבה על הזיקה הזו. היא ספרה לנו על האופן בו שני מנחי הקבוצה למדו על הזיקה שביניהם, על הזיקה אל הקבוצה, ועל הזיקה שמתהווה בין חברי הקבוצה.

אבל תמר גם מדברת על קשיים מתמשכים בשמירת הזיקה, ובהתפתחות שלה מתוך המצבים הראשוניים של אוסף עבדים, נטול יכולת לריבונות. היא מספרת על האתגר העצום של אלוהים ומשה, להנחות קבוצה אל מצב שבו היא תהיה לכידה מספיק. קבוצה שתוכל לקיים את היחידים בה ואת עצמה כמבנה שלם. קבוצה שיכולה לבצע משימות התפתחותיות, מבלי להיהרס ולהתפרק. קבוצה שבה יש ערך לייחוד וליחד, ולאיזון ביניהם.

משה גמגם. האין זה יותר ממדהים שהמנהיג הענק הזה גמגם? כמה ירדו לא מזמן על משה אחר, על שגמגם בראיון בחירות, רחמנא ליצלן. כמה לא מאמינים למנהיג נוסף, שניתן לסמוך עליו, כי הוא מדבר בקול קצת מצפצף שנשמע לא בטוח... אך לא רק בדבורו גמגם משה, אלא גם במנהיגותו, ואם תרצו, בהקשבתו. ראיתם כמה טעה, כמה התלבט, כמה לא ידע.

השפה והדיבור הכרחיים כדי שנוכל לחיות ביחד. אך הפטנט הזה רחוק מלהיות פשוט ליישום יעיל. כמנחי קבוצה אנחנו נורא אוהבים את "ההפעלות" שיעזרו לקבוצה לדבר, להבין, להתחבר זה אל זה. כמה גשרים אנחנו מנסים לבנות אל הקבוצה, אל המטופלים, דרך שימוש באומנויות השונות. כמה אנחנו לא סומכים על המילה שמאכזבת כל כך, על אי דיוקה, על זה שלעולם לא תהיה הדבר עצמו. לפעמים נדמה לי שאנחנו לא סולחים לה על כך שהיא מרחיקה אותנו במקום לקרב.

יש לי תחביב ללכת ולבדוק במילונים הגדרות של מושגים שאנחנו משתמשים בהם ביומיום. אני עושה את זה כאשר משמעותה של מילה כבר לא כל כך ברורה לי כמו שחשבתי. והנה, גיליתי שההגדרה הראשונה לשפה היא פיזיולוגית בכלל: כל אחד משני כפלי הבשר בקצות הפה מלמעלה ומלמטה. רק ההגדרה השנייה תגיד שמדובר בלשון, אוצר מלים שאדם משתמש בהם בהן כדי להביע את צרכיו. אפילו כתוב שם שזו "הגדרה משנית ל...".

כאשר תינוק מפנה את פיו, את שפתיו, אל שדה של אמו, היא תחלוץ את השד והוא ינק. הזיקה ברורה, מתקיימת. אבל מה אם הוא בוכה והוא לא רוצה בחלב? ומה אם אמו לא יודעת מה הוא רוצה, או שהיא לא חושבת שנכון לתת לו עכשיו, ברגע זה, את מבוקשו? ומה אם היא לא חייבת להיניק והיא תיתן לו בקבוק במקום את שדה? מה יהיה אז על הזיקה? אני יכולה להגיד, בפרפרזה על אמרה מסוימת: "אי אפשר אתה ואי אפשר בלעדיה".

מאכזב לגלות כל פעם מחדש את הפספוסים שבינינו, את אי ההתאמה, לחוות אי הבנות, לעתים קריטיות. כמה לא פשוט לגלות שלא רק המדבר יכול לגמגם, אלא שגם המקשיב יכול "לגמגם" בהקשבתו.

אני רוצה לדבר קצת בשבח הגמגום. איזה אוצר בלום יש בגמגום הזה, גמגום ההקשבה וגמגום הדבור. אני מדברת על העצירות שלנו כמנחים, על הקטיעות בהקשבה שלנו, אלו שאינן הולמות את מה שהקבוצה זקוקה לו עכשיו. ואני מדברת לא פחות מכך על הגמגום של המשתתפים, ומה קורה להם אחד עם השני, כאשר השפתיים אינן מצליחות להגיד את מה שעובר בראש, וכאשר הראש אינו מצליח לקלוט את מה שאומרות שפתי האחר.

האם יש לנו סבלנות לגמגום שלנו, לגמגום של האחר?. האם אנחנו יודעים למה הוא מתרחש? מה לא מצליח לבוא לידי ביטוי בקצב ובאופן שמאפשר לנו להבין ולהיות מובנים?

מה הגמגום אומר לנו? מדוע השפתיים והלשון אינן מתאימות עצמן למה שעובר לנו בראש? מדוע האופן בו אנו מקשיבים נעצר, נתקע, ואינו מאפשר לנו להבין, לומר, לעשות את מה שנחוץ עכשיו בתוך הסיפור של הקבוצה?

החוויה בקבוצה מזמנת תסכול לא קטן למשתתפים, כשיש הבטחה (מדומיינת או לא), "שיבינו אותי, שמשהו ישתנה, שאולי הפעם יהיה אחרת". בין שהם יודעים זאת ובין שלא, עצם הישיבה במעגל הכיסאות המסודר כל כך יפה, מחזירה את הקבוצה בקלות אל הארץ המובטחת ההיא, אל מכורתם, אם תרצו, אל הרחם.

התסכול אינו מכוון, אין פה יחסי התעללות, גם אם לפעמים זה מרגיש ככה. מנחה בגישה דינמית באמת לא תמיד יודע מה חסר (אנחנו כבר לא בתחום ההנקה הרי), וגם לא יכול למלא את מה שחסר, וזו שאלה האם הוא בכלל אמור לעשות את זה. אבל הוא כן יכול לצאת ביחד עם הקבוצה אל החיפוש שנולד, ברגע שהתחיל החסר. דווקא ברגעים של הגמגום, של מה שלא מצליח להיאמר, ומה שלא ניתן להקשיב לו, אותן עצירות וחריקות, אולי דווקא שם ייפתח חלון.

אולי הגמגום, זה שבדיבור וזה שבהקשבה, הוא זה שמאפשר לנו את הדרך זה עם זה וזו אל זו? אולי לא הדיבור הרהוט, השלם, המדויק, הוא זה שיעזור לקבוצה לעבוד, תהא המשימה אשר תהא? אולי הקשבה מגמגמת, זו שיש בה חתכים ומעידות, תובנות שאינן מדויקות, אולי דווקא היא זו תאפשר למה שצריך להיאמר בין המלים ומתחת להן, ולהפציע.

אבל איך עושים עם זה? - מנחה הקבוצה כמשורר

כשהלכתי בעקבות השאלה: "מה עובר למנחה בראש" חזרתי אל המסה המופלאה של ח.נ. ביאליק שנכתבה ב - 1915: "גילוי וכיסוי בלשון". נזכרתי בפליאה הגדולה שלי כשקראתי את דבריו על המילה, והשימוש במילה בתוך השפה. אני עוד זוכרת כמה קלטתי בחושים שלי, שביאליק יודע על מה הוא מדבר, כשהוא כותב שהמילה נועדה לכסות ולא לגלות, ושהכיסוי מתחלף בכיסוי חדש. זה הכל. שלא נטעה, אומר ביאליק, האמת היא מתחת לכיסוי שבמילה.

ביאליק תוהה לכן על הביטחון שיש למי שמדבר, למי שמספר, שיבינו אותו, שהוא אומר דברים בהירים:

וכך הוא אומר: "על מה יש לתמוה? על אותו רגש הביטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בדבורו, כאלו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום."

ואולי טוב שאנחנו לא יודעים עד כמה גשר המלים רופף? כי מי שער לגשר המלים הרופף כל כך, מי שחווה את משמעות הנפילה מגשר זה אל התהום, ישתוק, או ימצא מוצא בלהג בלתי נגמר, בליצנות או פתרון אחר.

(וכאן אני רוצה לחזור לטריק שלנו)

אנחנו מזמינים (מאד) את הקבוצה לדבר. ולא רק שאנחנו מזמינים אותה לדבר, אנחנו גם אומרים שמה שנאמר הוא חשוב. וכפי שראינו קודם, ההזמנה, גם זו שמדוברת, וגם זו שפחות, יוצרת הנחת יסוד שהמנחה יודע משהו ויותר מזה, הוא יודע בשביל הקבוצה מה חשוב לה, מה יעזור. ולכן הקבוצה, כתינוק שמסב את פיו אל השד, מסבה את פיה, פותחת שפתיה ומדברת, בתקווה...

וזה נכון, אנחנו יודעים כמנחי קבוצה לא מעט על מה חשוב לקבוצה ומה יעזור, אך לשם כך עלינו להקשיב כי הטריק הוא לשמוע את הפרוזה ולהקשיב לה כבעל שירה.

אל מול הפרוזה שמשתתפי הקבוצה חושבים שהם מביאים, אל מול הסיפורים שבקבוצה, אלו המובאים מבחוץ ואלו הנוצרים בהווה של הקבוצה, המנחה יכול להקשיב ולדבר בלשון בעלי השירה, הוא יכול לאפשר לפרוזה של הקבוצה, לעבור בראשו כנהר, ולצד היותו חלק בלתי נפרד מהסיפור הקבוצתי, הוא לומד להיות למשורר שלה.

ביאליק מתאר באותה מסה שהזכרתי קודם, "גילוי וכיסוי בלשון", את ההבדל שבין שירה לספרות, או בלשונו:

"ההבדל בין לשון בעלי הפרוזה ללשון בעלי השירה"

"הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה'צד השווה' ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל - ולפיכך הם עוברים דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על-פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה, המכוסה, השוטפת תחת רגליו. ואלו שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי 'הצד המייַחד' שבדברים, אחר אותו המשהו הבודד... אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם כפי שנקלטו אלו ברגע מסוים בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה... המילים הקבועות כאילו נחלצות רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. דומה הדבר למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך... בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה"

ביאליק מכנה את האדם "החי המדבר", ומוסיף ומדגיש את מה שכולנו יודעים:

"עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה "עוד לאלוה" לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכייה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר". הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים, אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורצוי לה שלא באה לעולם".

לביאליק אין אשליות אך יש לו תקוה. הוא לא מנסה לסדר את העולם בין חוקים ונוסחאות, אבל הוא גם מבין שלא נוכל בלא התהום שלנו, ומציע את השירה, שיש בה קצב ומשקל ומילים שמאפשרות יותר לפתוח ופחות לסתום.

אומרים שסוקראטס, שלא השאיר שום טקסט כתוב, נהג לומר:

"אני יודע שאינני יודע דבר" - OIDA AN OUK OIDA

אני לא בטוחה שהוא באמת חשב ככה. לא יודעת אם אפשר לחיות ככה בכלל. לפחות לא כל הזמן. ואני נזכרת בהמלצה המפורסמת של ביון להנחית קבוצה. הוא מציע למנחה לבוא אליה "בלי זיכרון ובלי תשוקה". זה היה מעניין: ההצעה שלו מופיעה בלא מעט פרקים בספר, כמעט בכולם. אבל היא לא מופיעה כהמלצה שמיושמת, שלא לומר מומלצת. להיפך - רבים מכם הכותבים, מתנצחים אתה, סותרים אותה, טוענים כנגדה שהיא בלתי אפשרית, או שאין בה צורך. שאלתי את עצמי כמה וכמה פעמים במהלך העבודה עם הספר, למה חשוב כל כך לכותבים להביא דווקא את ההוראה הזו, ומיד אתה, את דעתם עליה במקרים אחדים, או כמעט התנצלות על שהם לא מקיימים אותה. חושבת עד כמה זו הנחיה כמעט בלתי נסבלת, שהרי אי הודאות יכולה להיות עד גבול מסוים ולזיכרון ולתשוקה יש חשיבות רבה בהיותנו מי שאנחנו.

ובאמת, אותו ביון מזכיר לנו במקום אחר ש: "בכל חדר טיפול מן הראוי שיהיו לפחות שני אנשים די מפוחדים: המטופל והפסיכואנליטיקאי. אם אין זה המצב, יש לתהות מדוע הם טורחים למצוא את מה שכבר ידוע לכל"

אז זה נשמע מאד יפה והרואי אפילו. באמת חשוב שנסכים להיות באי ודאות, אבל לא מגיע לנו גשר משלנו על התהום? זו של הקבוצה וזו שלנו הפרטית? אפשר בכלל בלי?

תחשבו על מפגש בקבוצה דינמית, על הדיאלוג בקבוצה שמורכב ממילים ומהתנהגויות, מהגוף ומפעולות, מהשתיקות, ומהמריבות - מגילויי הלא מודע שמופיעים בין כל אלו. כל מה ששמעתם עליו ודברתם היום ואולי גם קצת חוויתם כאן. הלחץ עלינו, גם מהקבוצה, וגם מתוכנו - לדעת, להבין, לספק, לעזור? עצום עד מאד.

אן המקום להדגיש שמנחי קבוצות, בוודאי ככל שהם מיומנים ומנוסים יותר, יודעים לא מעט על נפש האדם, על נפש הקבוצה, גם כידע תיאורטי וגם בכל פעם, באופן סינגולארי- ספציפי, עם כל קבוצה מחדש. אבל הם לומדים איך לא לתת לידע שרכשו, גם כאנשי מקצוע וגם עם הקבוצה הזו, להפוך לקרח מוצק ובטוח.

המלאכה היא לא להשתמש בידע הזה כדי לסתום, אלא כדי לגלות.

אני רוצה לסיום לשתף אתכם באחת המשניות היותר אהובות עלי:

כתוב בגמרא: "דתנו רבנן: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אישה, וללמדו אומנות ויש אומרים אף, להשיטו במים" (גמרא, מסכת קידושין, דף כט)

הפרשנות מתייחסת ל"ללמדו תורה" ואומרת שלאב יש תפקיד כפול: למסור את הערכים של החברה לבנו ("ושיננתם לבניכם", דברים ו', 7) ולאפשר לו גישה עצמאית לערכי התרבות שלו, כדי שלא יצטרך לסמוך רק על מוריו בכל הקשור להתנהגות והכרעה מוסרית. כלומר, מה שמוסר האב לבנו הוא היכולת והידע ללימוד עצמאי שלא תלוי באחרים. הפרשנות של "ללמדו אוּמנות" מרחיבה את מושג הלמידה. אוּמנות זה מקצוע, זו מיומנות שמאפשרת לך להתפרנס. כאשר מדובר על "להשיטו במים" מתכוונת הגמרא ללימוד תורה במובן המעמיק של פריצת גבולות התודעה בכלל. זה שונה מלימוד תורה ואוּמנות (מקצוע), שם הגבולות ברורים ומוגדרים. המים מסמלים את המרחב חסר הגבולות. האב שמלמד את בנו לשוט במים, מקנה לו יכולת ובטחון להעז לפנות לתחומים חדשים.

אז אולי מה שעובר למנחה בראש אלו המים...

אולי זה המרחב שבתוכו המנחה שט כדי שהקבוצה תוכל לשוט במים שלה?

לפעמים אני חושבת שמשם הוראתו של ביון ושכוונתה היא שלא נדע ושלא נבין מהר מדי. שנסכים להיות גם באי הוודאות, במסתורין ובספקות - שנוכל לגמגם ולא להיצמד אחרי עובדות והיגיון. אני חושבת שהמנחה יכול ללמד איך לשוט במים, רק אם הוא עצמו מוכן לשוט בסירה, במים הלא בטוחים בעצמו, להכיר אותם ביחד עם קבוצתו. לא להובילם רק אל האפיקים והיובלים המוכרים לו, בביטחון, כמו זה שיש בפרוזה על פי ביאליק.

וכשאני חושבת על זה, ככה בעצם למדנו שכדאי להנחות קבוצה: להיות למשוררים אל מול הפרוזה, אל מול הסיפור שבקבוצה. ככה למדנו להקשיב ולרוץ על פי הגלידין שעל הנהר, גם אם הפיתוי ללכת בניחותא ובביטחון על פני הקרח המוצק שבפרוזה, קיים גם בתוכנו וגם בקבוצה.

ולשם כך אני מאמינה נולד הספר הזה, סיפור קבוצתי, כדי ללמוד לשוט בנהר, כדי שנוכל לראות את השירה שכל מנחה יוצר עם הסיפור שלו, עם הסיפור של הקבוצה שלו, עם מה שהוא יודע, וגם עם מה שהוא לא.

                              לחצו כאן לאתר של רונית שי

 

על הספר: סיפור קבוצתי, מנחים כותבים על דרכם עם קבוצות

העבודה המרתקת שמתועדת בתוך הספר היא יצירה יוצאת דופן בנוף הספרות המקצועית הטיפולית. לא רומן מתפתח, לא תאוריה מורכבת, אלא אסופה מקורית, אותנטית וחשופה של מאמרים אישיים שנכתבו על ידי מנחי קבוצות, מהמובילים בתחומם בארץ.

כל מאמר הוא סיפור אישי מאוד, שנכתב בקול אישי מאוד, המתאר את דרכו של המנחה הכותב עם קבוצה אחת שנגעה בו יותר מכל. כל מאמר מביא לידי ביטוי חוויה נבחרת, תובנה מיוחדת, התחבטות פורצת דרך, או נקודת מפנה בדרכו המקצועית של הכותב.

המאמרים בספר מציפים למודעות המקצועית שלנו היבטים נבחרים ונקודות בזמן מתוך העבודה האמיתית המתבצעת בשטח הנחיית הקבוצות: שאלות, חיפוש, תובנות. המאמרים נוגעים בנושאים חיוניים שנעדרים מתוכנית הלימודים האקדמית אך עולים תדיר על סדר יומו ומעסיקים את מחשבותיו של כל מי שעומד בראש קבוצה כלשהי: החל בדיונים פילוסופיים על מהות וקיום, וכלה בדיונים ארציים ובסיסיים כמו נוכחות המנחה בקבוצה.

התוצאה היא אנתולוגיה מרתקת של סיפורי קבוצות הנפרשת על פני מרחבים אנושיים כמו גם גאוגרפיים ומשרטטת תמונת פסיפס עשירה, ססגונית ומלאת ערך לכל אדם שהנחיית קבוצות מהווה חלק גדול כקטן מחייו המקצועיים.

תחום הנחיית הקבוצות מתפתח כיום במהירות בכל העולם. זהותחום טיפולי שמקומו בארגז הכלים הטיפולי רק מתחיל להתבהר במלוא הדרו: הרב גוניות, המצבים, האיכויות והתועלות שאי אפשר לקבל בטיפול היחידני הופכים אותו לראשון במעלה בחשיבותו. הספר סיפור קבוצתי שולח אלומת זרקור אחרת, ייחודית ואישית, המאירה תחום זה ומעמידה אותו במקום שהוא ראוי לו - במרכז הבמה.

חז"ל אמרו – אין חכם כבעל ניסיון. כמנחי קבוצות, ניסיונם העשיר של עמיתיכם, המתואר בפרוט בספר זה, יספק לכם השראה ומשאב, כלי עבודה ומקור בלתי נדלה לרעיונות ותובנות, מה שהופך אותו לספר חובה על מדף הספרים המקצועיים של כל איש טיפול והנחייה.

העורכת הראשית, תמר עיני להמן, M.A. , היא מטפלת במוסיקה וקול, אנליטיקאית קבוצתית, פסיכותרפיסטית, מרצה ומדריכה. יחד עם העורכת השותפה רונית שי – מטפלת ומנחת קבוצות, ועורך המשנה הרנן פאבלוקס, M.A – מטפל, מנחה קבוצות ומרצה, יזמה, הרכיבה וחיברה את הספר המיוחד הזה. זהו הפרוייקט הספרותי הראשון שלה, אך בוודאי לא האחרון.

לרכישת הספר לחצו כאן

 לעמוד הפייסבוק של הספר לחצו כאן

התקשרו  - אמציה, 052-7078052 או אפרת,  050-7504210         ונשמח לעמוד לשירותכם