הגיון גופני של נפרדות, על-אף שנראה כחי, הוא מת למעשה, ומנותק כמעט לחלוטין ממקור החיים. וכך מלמד בעל הסולם, שדומם צומח חי הם בבחינת מתים, מפני שאין להם את היכולת לצאת מחוץ לעצמם ברצון. וכך גוף של יהודי שאינו מחזיק בהיגיון אמוני – הוא מטמא בחייו.
התורה מארגנת נכון את הנפש, להביאה לאהבת השם
דרך אמת אומר דרך המכינה אותך לאהבת השם. האמת במטרה היא להגיע לאהבה בקשר, והאמת שבדרך פירושה עליות וירידות, כמו הלכות שונות בין שבת לחול. גם בדרך יש לזכור את המטרה. את הנפש יש לבנות בצורה מאורגנת ומסודרת, לסדר את הרצונות בהיררכיה תורנית נכונה, בפנימיות.
היכן אתה מחפש את התשובה, בסיפוק אישי או באמונה?
כאשר מרגיש אדם מחסור, ייבחן האם מרגיש הוא בגאווה שמגיע לו, או שיבוא בענווה שממילא לא מגיע לו כלום, כדעת אורח ולא בעל הבית.
אומר שלמה המלך: וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת, אֶת-הָאִשָּׁה, אם אתה מוצא את האני, האשה, הלב שבך, הרצון לסיפוק אישי – אז מר ממוות.
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת - קרבה למלך פרושה הפיכת הרצון לקבל הטבעי, לרצון להשפיע.
כשאדם נפטר מהעולם הזה, עובר הוא לתודעה של מעבר למקרה, מעבר לזמן ומקום. צדיק קונה כבר בחייו תפיסה ותודעה נצחית, וזוכה לקירבה למלך, דהיינו השוואת צורה לקב"ה – למשפיע יתברך. הרשע פועל כל מקרה רק לעצמו, לאנוכיות שלו, כאשר כל פעולה עושה רישום נפשי.
מלמד הנועם אלימלך שהכל תלוי היכן שַֹם אדם בנפשו את הנקודה. אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי (כלומר האני הפרטי האנוכי הוא החשוב, אז) לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה. וכאשר משכיל האדם לבטל את גאוותו, ולבוא ביראת הרוממות לפני המלך, כלומר שהאני שלו הוא אַין (לֹא): אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא - אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה, ואז יכול לזכות ולראות פני שכינה.
לא המעשה, אלא הכוונה קובעת.
הקב"ה רואה במסתרים, וראה שיעקב כיוון וחשב יוסף בליל חופתו עם לאה, ובסופו של דבר הפך יוסף לבכור וקיבל פי שנים בשבטים. רבי שמעון מלמד מהפסוק הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ על עומק הנסתר אשר חשיבותו רבה מהנגלה. כאן ממחיש זאת דרך רחל ולאה. גם כשיעקב פעל שלא לשמה, מחשבתו הייתה לשמה.
