התורה היא זו שעושה גבולות ומצד שני מחברת את האדם לעולם האין סופי. דהיינו, מחברת בין עליונים לתחתונים.
דווקא כשמוותרים על הרצון, ניתן להרגיש אותו חזק.
היכולת להתנגד לאוטומט של הרצון, מאפשר יקיצה, להתעורר למודעות גבוהה יותר אותה יש להשיג בכדי לתפוס את דרכי הבורא.
הלילה - זמן ההסתרה - בא לבנות את ההשתוקקות הראויה שהיא "אבן טובה" שזוהי הבנה שמתכללת בבחינת השפעה. אחרת, התובנה נשארת בבחינת "לב האבן" שלא ניתן להשתמש בה ו"מאסו בה הבונים".
וותר על זה שאתה המחליט!
כדי לוותר ויתור מוחלט על הגאווה, יש לקבל עלינו את שחז"ל קיבלו - זוהי ההכוונה כיצד לכוון וליישר את ליבנו ואת מחשבתנו כדי לפרש נכון את המציאות. היכולת שלנו לוותר על הרצון הפרטי מאפשרת לצאת מההזדהות אתו, להתבונן עליו מבחוץ ולראות אותו כחומר גלם שאותו אפשר להפוך לצורה חדשה של השפעה.
החופש האמתי הוא מהתפיסה הגשמית והכרה ברורה שהבורא טוב ומיטיב בכל. שום תפיסה אחרת לא צריכה לשלוט עלינו.
כשאנו מרגישים חיסרון - זה המקום לבנות קשר
איך אנחנו יכולים לפגוש בצורה נכונה את המקרים המתראים לנו בחיים, שהם ניתנים לנו מהבורא?
בטבע שלנו, אנו מגיבים אוטומטית מתוך הרצון האישי לסיפוק ולתענוג מיידיים. אך כדי ליצור קשר, עלינו קודם כל לדחות את התגובה האוטומטית, שהיא צד הבהמה שבאדם.
האידאה העליונה היא דבקות בבורא יתברך.
השבח הגדול לאדם - לגלות בעולם את רצון הבורא
שבח צריך להיות מדויק, לפי מעלתו של האדם ולא מוגזם ולא מופחת.
מותר לציין שבח בלי להזכיר את העוונות, אך שבח מוגזם מביא למעשה לגנות האדם, ומי שמרבה לשבח את עצמו מזמין לעצמו צרות.
תינוק הוא בחינת אדם שיודע להקטין עצמו, ובכך לגלות את האמונה. בשביל הילדים העוסקים בתורה, העולם מתקיים ~ זוהי הבחינה שלמעלה מהדעת, זהו אדם שמקטין עצמו ומוותר על הגאווה.
הלב מוסיף ומגדיל על הבנת המוח
כאשר אדם לא משאיר רעיון רק בהבנת הראש, אלא מוריד אותו ללב, יזכה לקבל תוספת ברכה על מה שתפס בהבנה.
כשאנו משאירים את ההבנות במחשבה המופשטת בלי להורידם ללב, זה מביא לתסכול.
כך בין ארם לאדם - שהאיש הוא בחינת שכל, והאישה בחינת לב. בלי חיבור בין השכל ללב, אנו נותרים עקרים גם אם יש תתובנות נפלאות.
צד הזכר באדם הוא בחינת הכלל – הנשמה, והאישה בחינת הגוף. וכאשר האשה מתברכת אחרי הזכר, דרגת האדם גבוהה יותר מאשר הייתה קודם.