אם אינכם מצליחים לצפות במסר לחצו כאן \ נרשם חדש? יש לאשר הצגת תמונות במייל
ניוזלטר 254 מקץ - נרות חנוכה בפנימיות
בס"ד
שלום ידידים יקרים
אנו בעיצומו של חנוכה- חג האורים. זהו חג, שגם מי שאינו מקיים תורה ומצוות, שמח לחגוג אותו. איזו שמחה להדליק נרות ולהאיר את הבית! כל יום עוד נר קטן....
ישנן שתי דיעות, באופן כללי, לגבי איך נכון להדליק את הנרות:
מנר אחד עד שמונה נרות, או משמונה נרות, בסדר יורד, עד נר אחד.
המחלוקת טומנת בחובה חוק רוחני שאותו עלינו להבין. דרך בה יש להתייחס לעולם. בהמשך, מאמר מאת הרב אדם סיני בנושא זה. קריאה מועילה לכם!
בנוסף, בהמשך גם פוסט של הרב העוסק בחינוך, כי חנוכה הוא גם מלשון חינוך.
ומהנעשה בבית מדרשנו:
ביום ראשון הקרוב תתקיים בבית מדרשנו סעודה לכבוד ראש חודש טבת יחד עם הדלקת נרות חגיגית. נשמח לארח אתכם!
ביום ראשון שאחריו, ח' טבת תשע"ו (20.12.15), יתחיל בימי ראשון בערב, קורס בנושא "תפילה". בקורס יתן הרב את השקפת הקבלה אודות התפילה. על מה באמת נכון להתפלל?
כולנו ודאי שמענו את הרב אומר שהקב"ה אינו סופרמרקט, שיש לשטוח בפניו בקשות, אך מצד שני, האם צריך להמנע כלל מלבקש ממנו? מה נכון לכוון בעת התפילה?
אנו ממליצים מאד להצטרף לקורס. 10 שיעורים של שעה וחצי כל יום ראשון.
לפרטים, התקשרו לקרן: 050-314-1111
אנו מאחלים לכולכם שבת שלום, חודש טוב וחנוכה שמח!
משפט השבוע:
"כל ההתקדמות חייבת להיעשות בדרך של עליות וירידות"
התורה האדם ומה שביניהם, פרשת מקץ עמ' 92
ציטוט השבוע:
כאשר נמצאים בעליה, יש ירידה כדי ששוב תהיה עליה לאחר מכן, גבוהה יותר וכן הלאה. עד שיש ריבוי של שלמויות חלקיות, שמגלה הוא את השלמות הכללית. יתכן גם מצב שבו העליות והירידות נמצאות באותו מישור, שהוא כח ההתמדה הנותן תוצאה חדשה שהינה התקדמות מהמצב הקודם.
התורה האדם ומה שביניהם, פרשת מקץ עמ' 92
חנוכה מלשון חינוך
פוסט מאת הרב אדם סיני שליט"א
מהו חינוך לאמונה?
יש החושבים שאמונה היא רגילות של אדם השומר תורה ומצוות, הולך עם כיפה, לובש ציצית ומנהל אורח חיים דתי. אותם אנשים אומרים: "אדם זה הוא בעל אמונה". על פי הגדרה זו, לא מובן לאנשים אלו, מדוע יש לחנכו לאמונה, והרי לכאורה הוא כבר מחונך?!
כדי להיעשות אדם מאמין, אין די רק בשינוי המעשים החיצוניים, אחרת אין צורך בחינוך פנימי, אלא די באילוף או קניית הרגל חדש. הרי אפשר ללמד אף את הקוף לשמור שבת ואת התוכי להתפלל, אולם ודאי שלא לזאת כוונתנו בדברנו על האדם המאמין. אין מבקשים אנו להיות כקופים או כתוכים.
חינוך הוא הוצאה מהכוח אל הפועל של הפוטנציאל הטמון בחניך. יש בכל יהודי את הפוטנציאל להגיע לאמונה. אנו מבקשים להוציא פוטנציאל זה מהכוח אל הפועל, דהיינו לחנך את עצמנו לאמונה. אין אפשרות להגיע לאמונה ללא בחירה. הבחירה הנה אמצעי מוכרח כדי להגיע לאמונה.
כיצד מתקיימת האמונה?
הזוהר הקדוש מכוון את היהודי ללמוד בלילה. קניית האמונה הנעשית בלילה היא עיקר יסודי ביהדות, כפי הכתוב: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"(תהילים צ"ב).
הלילה הוא סימן לזמן של הסתרה. פעולה בתוך מסגרת של הסתרה מחייבת אמונה. דווקא בזמן שקשה ואין התלהבות, כאשר לא מרגישים תענוג וחיות מהקדושה, זה הזמן להתאמן להשגת האמונה. אימון זה הוא הליכה למעלה מהדעת.
במובן הרחב יותר, לילה הוא זמן ההסתרה ולא רק זמן גשמי. מהוראה זו נבין, שעיקר קניית האמונה היא בזמן ההסתרה דווקא. טוב יעשה כל יהודי, שיראה את מצבי ההסתרה כהזדמנות לקנות אמונה, ולא ח״ו כמקום לתלונות.
מציאות של אמונה אינה מחייבת מציאות של הסתרה, אולם העבודה כדי להשיג אמונה, כן מחייבת הסתרה.
ניתן אולי להבין זאת ברגש האהבה המוכר יותר לאדם.כל פעולה שתוצאתה אינה בזמן הפעולה, מחייבת יגיעה עד ההגעה לתוצאה. יצר לב האדם רע מנעוריו, ואוהב הוא בעיקר את עצמו. באהבה ישנו תגמול גדול מאד לרגש האדם, אך אליה וקוץ בה. אם אדם יפעל את האהבה, רק כדי לקבל את התגמול, יהפוך הוא להיות אנוכי יותר ולא אוהב. בשל עובדה זו, זימן לנו הקב״ה מציאות של הסתרה. במצב הסתרה זה, נמצא האדם בניסיון ובאימון.
השאלה הנבדקת היא, האם מוכן האדם להקריב עצמו לאהבה ללא קבלת תמורה - אהבת חינם?
ניסיון זה בו עומד האדם, הוא גם מצב של אימון, של הזדמנות. אימון זה נועד להכשיר את האדם להשיג את היכולת לפעול במסגרת האהבה מבלי לקבל תמורה. כאשר קונה האדם אפשרות זו, שנקראת צורה של השפעה או ״אהבה ללא תנאי״, אז מבטל הקב״ה את ההסתרה, ומגלה לאדם את התמורה הנפלאה שישנה באהבה. אם האימון לא היה מתקיים בזמן של הסתרה, לא יכול היה האדם להיות אוהב באמת, אלא היה הופך להיות בעל אינטרס אישי, והרי זו אינה אהבה. אולם לאחר שלמד האדם להיות אוהב ורכש את תכונת האהבה, גם אם יתגלה התענוג הגדול במסגרת האהבה, לא תפריע קבלת התענוג לעצם האהבה. במצב של אהבה, היא זו המפעילה את האדם, ולא האינטרס האישי.
ראינו בדוגמא זו ב׳ זמנים: הראשון שבהם הוא זמן העבודה, שמחייב הסתרה. הוא השלב בו חייב האדם לפעול למעלה מהדעת, למעלה מהאינטרס האישי המפעם בקרבו. אולם לאחר קניית האהבה, שזהו המצב הב׳, אין צורך יותר בהסתרה, היות והאינטרס האישי הופך להיות חלש יותר מהאינטרס של האני המשותף המבטא את האהבה.
רואים אנו, שלצורך העבודה המאמנת את האדם להגיע לאהבה, הנקראת ״עבודת האהבה״, צריך הסתרה כאמצעי. אולם במציאות האהבה, אין צורך בהסתרה.
אם כך, נבדיל בין זמן בניית האהבה למציאות האהבה, וכן בין זמן בניית האמונה למציאות האמונה. נוטים לטעות ולומר שאמונה מחייבת הסתרה, ואין הדבר נכון. על כן יש לזכור הגדרות אלו לכל המקומות.
מציאות של אהבה אינה מחייבת מציאות של הסתרה, אולם העבודה כדי להשיג אהבה, כן מחייבת הסתרה.
מתוך שיעור הרב אדם סיני שליט"א על חנוכה
בית הלל ובית שמאי בפנימיות
יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין הדלקת נרות חנוכה, האם צריך ביום הראשון להדליק נר אחד ומכאן הולך ומוסיף, או שצריך להדליק ביום הראשון שמונה נרות ומכאן הולך ופוחת.
אנו יודעים שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, אז יש להבין מה זה אומר, ומה זה אומר.
בית הלל ובית שמאי חלוקים בתפיסה: האם צריכים לקיים את המצווה מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כאשר יש לנו את השמונה שהיא צד הנשמה, נשמה יכולה ללכת ולהתחסר – כדי לראות הפרטים בתוך הכלל, וישנה אפשרות לעבוד עם הפרטים, כדי לגלות את הכלל מתוך הפרטים.
בית הלל, שמדברים מצד זמן תיקון, פוסקים לנהוג כך שנפעל מהפרטים אל הכלל. כלומר, שכיוון שההלכה באה בזמן תיקון, כדי שנגיע לכלל, לכן אנו עובדים מהפרטים אל הכלל.
אבל בית שמאי באים ומתקנים מצד גמר תיקון. גמר תיקון אומר שיש את הכללים, והתפקיד של הפרטים הוא לבטא אותם. לכן, צריכים הפרטים לבוא לאחר הכלל. לכן, קודם כל צריך להדליק שמונה נרות – שזה כנגד הכלל, ורק לאחר מכן ללכת ולפחות, כדי לגלות את הפרטים, שמבטאים את אותו כלל.
תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין
אומר הזוהר הקדוש שיש תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין. תרי"ג עיטין – זה תרי"ג עצות, מה זה עצה? זה פעולות שאדם עושה כדי להגיע לכלל. כך המצוות, הן בהתחלה רק עצות, לא מונח בהן אור, לא מופקד אור בכל מצווה ומצווה. אתה רק עושה פעולות שהן פרטים, כדי להגיע לכלל. כך הן המצוות, בזמן תיקון. לכן, אי אפשר לראות כעת את האור הגדול במצוות.
לאחר מכן, כשמגיעים לכלל, אז כבר יש תרי"ג פיקודין. כאשר יש תרי"ג פיקודין, זה אומר שבכל מצווה ומצווה יש את האור המופקד באותה מצווה. אז, כאשר אתה עושה את הפעולות הפרטיות באותה מצווה, אתה יכול לגלות את האורות הפרטיים שמופקדים באותה מצוה. כשאנו אומרים שהמצוות מפרטות את הכלל, הכוונה היא שדרכן אתה יכול לראות את אותה נקודה של הכלל, וכך הפרטים מבטאים את הכלל.
אולי אפשר להבין את זה טוב יותר ביחסים בין בני אדם. כאשר אדם רוצה לאהוב את חברו, הוא עושה פעולות בשביל זה, למשל נותן מתנות לחברו. בתחילה הוא לא אוהב אותו, אבל הוא נותן לו מתנות כדי להגיע לאהבה אליו. אחרי שהוא אוהב אותו, מה הוא יעשה? גם ייתן לו מתנות. לשם מה הוא נותן לו מתנות עכשיו? כדי לבטא את אותה אהבה.
כאשר נותן לו מתנות לאחר שאוהב אותו, זה כדרך בית שמאי, דהיינו בא מהכלל אל הפרטים המבטאים את הכלל. כאשר פועל כבית הלל, אז פועל מצד זה שנותן לו מתנות, כדי להגיע לאותו כלל – כדי לבנות את האהבה.
אז מה נכון?
שניהם נכונים! אז למה לא נוהגים לפי בית שמאי אם שניהם נכונים? כיוון שאנחנו נמצאים בזמן תיקון, ובזמן תיקון צריכים ללכת מהפרטים אל הכלל. אבל חייב לזכור גם את בית שמאי. זו הדרך הראויה, לא רק לעשות לפי בית הלל, אלא צריך לזכור את בית שמאי כהשקפה, ולפעול את בית הלל למעשה.
בית הלל, שפועלים מהפרט אל הכלל, חייבים להיות בתוך ההשקפה שהכלל קודם, שכל פעם שאנחנו מדליקים, זה לקראת הנשמה, שהיא השמונה. בכל נר ונר אנחנו צריכים לומר "אנחנו מאמינים שזה נר ראשון לשמונה, וזה נר שני בשמונה, ושלישי בשמונה, וכן הלאה", ככה צריך להדליק את הנרות.
אם כך אנו פועלים, אז אנחנו יודעים שהמעשה הוא מצד בית הלל, אבל הכוונה היא מצד בית שמאי. כאשר אנחנו פועלים כך, אנחנו מבינים את הרעיון האלוקי, שהפעולה היא בחוץ, אבל הכוונה היא בפנים, ושם גם תהיה התוצאה.
בעזרת ה' שנזכה לעשות כבית הלל וכבית שמאי, ולהפגיש את שני העולמות האלו, שהם עולם המעשה ועולם הכוונה. ונוכל, בעזרת ה', להדליק את הנרות במעשה מהפרט אל הכלל, אבל לכוון בתוך נפשנו לכלל הגדול, שכל הפרטים מכוונים אליו. ונזכה, בעזרת ה', שהכלל יפעים את ליבנו, יפעים את נפשנו, ונוכל אף לפעול, לעתיד לבוא, גם את הפרטים המבטאים את הכלל.
