בלינק הזה אתם יכולים להצטרף למיילים. פעם בשבוע. בלי ספאם.
לחצו על ״לצפות בתמונות״ בבקשה
כבר עשיתם Restart למוח שלכם?
זוכרים את הפעם הראשונה שהתנשקתם? או את פעם ראשונה שצללתם מתחת למים? מה עם הפעם ראשונה שראיתם קשת בענן או הפעם הראשונה שראיתם סרט בתלת מימד?
כמה טוב זה הרגיש. וכמה שזה היה טוב, ככה זה גם היה חד פעמי. לפעם הראשונה יש לה את הקסם הייחודי שלה ובמובן כלשהו, היא גם אחרונה. הסרט השני שראיתם בתלת מימד לא היה טוב כמו הראשון, והקשת הבאה כבר לא תהיה כל כך צבעונית.
אנחנו מתרגלים, מסתגלים וכבר ממש לא מתרגשים. אני בטוחה שמאז הרגע הזה של ההשתאות מהקשת הראשונה, כבר עברתם על פני קשתות רבות בחייכם וברובם לא הנדתם עפעף. ההתרגלות הזו היא אמנם טבעית לחלוטין וקורית לכולנו, אך היא גם פוגעת בפוטנציאל שלנו להיות מאושרים. אנחנו מתרגלים לחיובי, עוברים הלאה וממשיכים להתרגש מהשלילי.
באנליזה שקראתי לא מזמן בספר ״מיתוסים על אושר״, סוניה ליובימירסקי מסבירה כי חוויה אחת של סבל מקזזת עבורינו שלוש חוויות של עונג. כלומר ההתעסקות שלנו בסבל חזקה פי שלוש מההתעסקות שלנו בעונג. הפסיכולוג דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה, הראה במחקריו שלאבד משהו כואב לנו עד פי ארבע מהעונג של לקבל את אותו הדבר. אנחנו מעניקים המון תשומת לב לחסר. למה שקיים וטוב ויפה, אנחנו מתרגלים במהרה.
[קראו עוד על איך להוקיר יותר את האירועים בחייכם]
זו הסיבה שבגללה האייפון החדש מלהיב אותנו לשבוע בדיוק. עבודת חלומותינו הופכת להיות משעממת ומונוטונית. הזוגיות שכל כך התרגשנו ממנה פעם - זו שהייתה מלאה בתשוקה וסקרנות והתרגשות, הפכה למשעממת, שוחקת צפויה ומתישה.
בפסיכולוגית קוראים לתופעה הזו אדפטציה הדונית - הסתגלות לעונג - אנחנו מתרגלים לשינויים חיוביים בחיינו ומהר משציפינו הם כבר באגף ה״מובן מאליו״ של חיינו. התופעה הזו שמה רגליים לאושר שלנו - כי במקום שנהנה ממה שיש לנו, אנחנו צריכים עוד ועוד ומתרגלים מהר מידי. זו תופעה טבעית והיא קורית לכולנו, אך זה לא אומר שאין מה לעשות.
[קראו עוד על מה קורה להשפעה של כסף כשזה מגיע לאדפטציה]
החדשות הטובות הן שאנחנו יכולים לאמן את עצמינו להנות הרבה יותר ממה שהמציאות מציעה לנו. נתחיל מלהיות הרבה פחות ״יודעים״. נכיר בכך שאנחנו לא באמת מכירים הכל ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד. אחת השיטות לתרגל את זה נקראת BEGINNERS MIND - מוח שמסתכל על העולם מהנקודה הראשונית, היפה והמתלהבת. אם אתם לא בטוחים שאתם יורדים לסוף דעתי, היזכרו רגע בתינוק שאתם מכירים. בוודאי יצא לכם פעם לראות אותו מתבונן בעולם בהשתוקקות, בפליאה, במוח נקי שרק רוצה לספוג ולהכיר את מה שקורה סביבו. מבחוץ זו ניראית חוויה מאוד חיובית.
אבל אנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים הכל. וזה הרבה פעמים המפתח להרבה מהבעיות שלנו. כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים אנחנו לא מעניקים תשומת לב, ואז אנחנו לא שמים לב, שבעצם הכל משתנה כל הזמן. הכל נראה אחרת מזויות שונות, בקונטקסט שונה. אבל אנחנו נוטים לבלבל בין יציבות הידע שלנו (או לפחות מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים) וחוסר השינוי של מה שבאמת קורה. אנחנו פשוט לא מודעים.
[קראו עוד על מיינדפולנס ועל נוכחות ברגע הזה]
איך אנחנו יכולים לדעת קצת פחות אחרי כל כך הרבה שנים בעולם?
אם תחשבו על זה רגע בהיגיון, אין שום סיטואציה שבאמת דומה לאחרת, כל חוויה שאנחנו עוברים היא חדשה, אם רק נאפשר לעצמינו לשים לב ובאמת להיות נוכחים בה. אתם לא באמת עושים את אותו הדבר כל יום בעבודה. שימו לב! אתם מתקשרים עם אנשים שונים, בדרכים שונות, עושים משימות שונות ומגיעים שונים בעצמכם. שום יום בזוגיות שלכם לא באמת דומה ליום הקודם, ושום שנה לא דומה לשנה הבאה. אפילו חפצים דוממים משתנים, עוברים בלאי, צוברים אבק.
אחת הדרכים להתגבר על תחושת ההסתגלות, המונוטוניות היא פיתוח תפיסה שבה אנחנו מוצאים את החדש. החדש הוא מלהיב כל פעם מחדש.
הנה כמה רעיונות שיוכלו לעזור לכם לתרגל:
החדשנות מאפשרת לנו להנות יותר, לשפר מערכות יחסים ואפילו להיות טובים יותר במה שאנחנו עושים.
כמה מחקרים מתוך ספרה המומלץ של אלן לנגר, ״מיינדפולנס״:
במחקר אספו אנשים ששונאים כל מיני דברים וביקשו מהם לעשות בדיוק את מה שהם שונאים. שונאי מוזיקת ראפ התבקשו לשמוע ראפ. נשים שונאות כדורגל התבקשו לצפות במשחקים. אנשים שמשתעממים מאומנות התבקשו להתבונן ביצירות וכו׳.
המשתתפים בניסוי חולקו ל-4 תנאים עם הנחיות שונות:
כשהמשתתפים שמו לב ל-6 דברים חדשים (אפילו אם זה הסידורים החדשים של שחקני הכדורגל, או חריזות חדשות בשיר הראפ), הם התחילו לאהוב את מה ששמו לב אליו. זוהי המהות של המעורבות.
כשאנחנו שמים לב בצורה פעילה ושמים לב שעד כה לא שמנו לב, אנחנו מתחילים לחשוב שזה מעניין והנוירונים שלנו חוגגים. בצורה כזו, חוסר הידיעה הופכת להיות דרך חיים, תחושת הלמידה הופכת להיות דרך חיים והחדש ממשיך לרגש ולחסן אותנו מאדפטציה הדונית.
בניסוי נוסף ביקשו ממאמנים של דולפינים לאמן את הדולפינים תוך כדי אחת משתי משימות:
החוקרים התעניינו כמה זמן יקח לדולפין לשחות אל המאמן וכמה זמן הדולפין ישאר עם המאמן. הדולפינים שחו מהר יותר ונשארו יותר זמן כשהמאמן היה יותר קשוב לחדש ולייחודי בהם.
וזה לא רק דולפינים שמושפעים מזה, אלא גם אנשים. במחקר נוסף של לנגר, ילדים קטנים התראיינו במשך חמש עד עשר דקות אצל מאמנים שקיבלו אחת משתי הנחיות:
מסתבר שאפילו בראיון של חמש דקות, כשהמראיין לא באמת מתעניין בילד (הקבוצה השניה), ההערכה העצמית והביטחון של הילד יורדים. כולנו מכירים את זה. זה לא נעים להיות עם אנשים שאינם נוכחים וקשובים לנו באמת. נעים לנו להיות עם מי שכן נוכח, שאפשר לסמוך עליו שהוא באמת איתנו.
במחקר אחרון ומגניב להיום, נתנו למוכרי מגזינים את טקסט המכירה שלהם ללמידה בעל פה. לקבוצה הראשונה הורו לשנן ולדקלם את הטקסט בעת המכירה. לקבוצה השניה הורו לקחת את אותו הטקסט ולהפוך אותו לחדש בדרכים קטנטנות וחדשות שרק הם יבחינו בהם.
אתם כבר מבינים לאן זה הולך. אלו שמכרו את העיתונים בצורה יותר קשובה והתמקדו בחדש ובייחודי, דורגו כיותר כריזמטים ובתכלס מכרו יותר עיתונים. הם אמרו את אותו הדבר, אבל עם הבדלים קטנים. ההבדלים הקטנים האלו בסופו של דבר יצרו הבדל גדול.
[קראו על דרך נוספת לתרגל נוכחות - מדיטציה]
כשאנחנו מסתגלים, אנחנו כבר לא מודעים למה שקורה, אנחנו מתנהגים כמו רובוט. אנחנו לכודים בפרפסטיקה אחת ומתעלמים מהקשרים. אנחנו עושים דברים כי תמיד עשינו אותם או כי מישהו אמר, ולא עוצרים לבדוק האם אנחנו בתוך משהו שאנחנו אוהבים ורוצים. ואם זה ככה, אין פלא שהדברים הופכים להיות משעממים, שוחקים וחסרי כל טעם.
ברגע שאנחנו מוכנים לשים לב לחדש, אנחנו נוכחים. אנחנו נפתחים לפרספקטיבות שונות ולהקשרים שונים. אנחנו יותר מעורבים - כי אכפת לנו ממה שאנחנו שמים לב אליו.
ספרו לי לאילו דברים חדשים שמתם לב השבוע במייל או בפייסבוק,
יהודית.
נ.ב איפה נתראה בקרוב?
•8.6.16 - ירושלים - פסיכולוגיה חיובית וקבלת החלטות, במסגרת ״מרצים בפיג׳מה״ בפאב הארטישוק.
•9.6.16 - באר שבע - שינוי הרגלים ושלום למשמעת העצמית, פאב הבנג׳י.
•20.6.16 - תל אביב - שינוי הרגלים ושלום למשמעת העצמית.
זה לינק לאתר שלי, יש שם עוד הרבה מידע שימושי.