כי תצא דיבור – מחוייבות פנים וחוץ

"כי תידור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו...וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא; מוצא שפתיך תשמור ועשית..."

נהגו קהילות ישראל לקיים התרת נדרים בערב ראש השנה או ערב יום כיפור. יום כיפור עצמו נפתח בתפילת "כל נדרי". ישנה מסכת שלימה בש"ס – מסכת נדרים, ואנו יודעים כי סוגיות הלכתיות רבות ומסובכות כרוכות בדיבורו של האדם.

מדוע אנו מייחסים חשיבות כה רבה ליוצא מהפה? לנדר?

הדיבור הראשון בו אנו פוגשים – בריאת העולם.  חז"ל לימדונו כי "בעשרה מאמרות נברא העולם" כוחו של דיבור עצום, בורא, או חלילה, מחריב עולמות.

כוח הדיבור פועל בשני כיוונים: מהאדם חוצה ומהאדם פנימה אל עצמו.

באופן פשוט נדמה כי עניינו של הדיבור הוא תקשורת עם האחר, ממני החוצה, הרי שכאן מתחדש לנו התורה מכירה גם בדיבור פנימה אל עצמי.

בפסוקים אלו אנו עומדים מול המחוייבות של האדם לעמוד בדיבורו החוצה: "כי תידור נדר לה' לא תאחר לשלמו" אולם הדיבור יוצר גם מחויבות פנימית ביני לביני: "מוצא שפתיך תשמור".

דברים אלו מפורשים בדברי השפת אמת על פסוק הנ"ל:

"האדם עצמו יכוף את עצמו על ידי היגיעה בתורה ותפלה שהדברים אלו היוצאין מן הלב הם מכניעים הגוף. לכן מצווין בכל יום לקבל בפה עול מלכות שמיים ועול מצוות."

קריאת שמע ופרשיותיה (=עול מלכות שמיים ועול מצוות) הן לא רק מצוות עשה נקודתית של 'קריאת שמע' ערב ובוקר – הן הכרזה המחוללת תנועה בנפש ובתודעה של האדם למחויבות.

"גם הוא הבטחה 'ועשית' שבודאי צריך כל אדם להאמין כי כל הקבלות שמקבלין על עצמנו בכל יום בודאי יעשו פרות אם מיד אם לאחר זמן"

חידוש נוסף מבאר השפת אמת – לא דיי שישנו דיבור פנימה אלא שאם בפשט הכתוב "תשמור ועשית" זו אזהרה לאדם לעמוד בדיבורו אך הרי שניתן להבין גם כי –

'תשמור' – כלומר תכריז בפיך תורה, מצוות, קריאת שמע – אזי ישנה הבטחה שגם 'ועשית' – העשייה היינו הבטחה שאתה תזכה שהדברים יחלחלו פנימה לתוכך "ובודאי יעשו פירות" ולזכות להיות מחובר באמת ובלב שלם לה' יתברך.

שבת שלום,

הרב אריאל רוקח

ראש הישיבה