היי

מארק אפשטיין מספר:

כאשר פגש לראשונה את המורה אג'האן צ'ה

ממסורת נזירי היער בתאילנד

נשאל אג'אן צ'ה למשמעות של להיות מורה ומתרגל ותיק.

תשובת המורה היתה:

"הכוס הזו שאתה רואה- מבחינתי- היא כבר שבורה".

כנראה שכוונתו היתה לדברי הבודהא על כך

שארעיות היא המרכיב הבסיסי של החיים.

אג'הן צ'ה התכוון כי הכוס הזו ממנה הוא שותה- גם היא לא קבועה.

ואולי זה אחד המאפיינים של השפעת לימוד ותרגול הבודהיזם

ומיינדפולנס :  ההפנמה העמוקה כי שום דבר לא קבוע.

ועכשיו השאלה היא איך מתייחסים לעובדת הזמניות והארעיות של החיים.

האם נשמח ונחווה את מה שקורה ברגע הווה

ונתמסר למה שקורה בזמניות

או ננסה להיאחז בכל מחיר

מתוך הרעד הפנימי במפגש עם חוסר השליטה.

אשליית השליטה במציאות יכולה לגרום לסבל רב,

ולחוויית איום מתמשכת בין אם היא עדינה וכמעט שקופה

ובין אם נוכחת בדמות חרדות ורגשות קשים

או להפך- הימנעות עיקשת מרגשות הכרוכים בהשתנות.

הארעיות נוכחת בכל רגע ורגע.

ולעיתים- ניצבת מולנו כמו מתריסה:

"עכשיו נראה אותך..היא אומרת לי..

מה תעשי איתי...

נראה אותך נלחמת בי..."

זה מה שקרה לי לפני כשלשה חדשים.

לאחר כעשר שנים בהם לימדתי ב"גומא" הכשרות מאמנים,

הייתי חלק בלתי נפרד מהצוות והשקעתי את כל כולי.

"גומא"- היה לי בית שני.

נוצרו נסיבות בהם נדרשתי לבחור האם להיאחז בכל מחיר

או לבחור בנאמנות לעצמי ובהתמסרות לארעיות

ולתנאים שהשתנו.

בחרתי בהתמסרות לשינוי למרות חוסר הידיעה הכרוך בזה.

ונפרדתי מגומא , המקום שהייתה לי אשליה שמשם אפרוש לפנסיה.

בכל זאת- השתייכות, פרנסה , מוניטין מבוסס ועוד...

ברוח המיינדפולנס הסכמתי לחוות באופן פתוח את כל הרגשות שהתלוו לאירוע.

והיו שם רגשות שחלקם- לא נעימים בכלל כמו אכזבה, מועקה, ספק וגם כעס.

בחרתי לא להדוף את הרגשות הללו ולחוות את הכוס השבורה במלואה.

ומאז- כל יום אני חווה עוד ועוד טוב .

אני פוגשת הזדמנויות מרתקות, אנשים נהדרים,

חזרה לי ההתלהבות והתשוקה לעשייה

אני פתוחה לעולם והעולם- מגיע אלי במלוא עוצמתו המופלאה.

מדי יום מודה על ההתמדה בתרגול המדיטציה ומיינדפולנס

בזכותם פיתחתי את היציבות הפנימית הזו.

כי פעם....הייתי מתרסקת לגמרי בכזה ארוע ונפגעת עד עימקי נשמתי.

ובעצם..בכלל לא הייתי מגיעה לצומת..מיד הייתי מסדרת את העניינים

כדי להמשיך בתעתוע של היציבות

מתוך אחיזה במה שלא ניתן להאחז בו.

והפעם- בשקט גמור , בבהירות הבנתי שהכוס נשברה

והגיע זמני להמשיך לדרכי הנפתחת כל יום יותר ויותר.

ומה אתך?

עד כמה יש בך את הנכונות להתמסר לארעיות?

להיפתח אליה בסקרנות ולחוות את המסתורין באי הידיעה של הרגע הבא

לעומת הניסיון לשלוט ברגע הזה וגם ברגע הבא?

מה התוצאה של ניסיונות השליטה האלה בטווח הקצר ובטווח הארוך?