| אנחנו לא יודעות.
לא יודעת באיזה יום זה יתחיל. האם מחר או שיש לנו עוד שלושה שבועות?
האם יש מה לתכנן את הביקור אצל החברה או שלא אספיק?
האם דחוף שהכל יהיה מוכן, או שאפשר עוד קצת למשוך?
האם הכבדות שאני מרגישה עכשיו זה השיא, או שיש לי עוד זמן לסחוב את המשקל והעומס הזה?
באיזה שעה זה יתחיל? כשהילד הגדול בגן, בבית או ישן? כשבן הזוג בעבודה או איתי? כשבדיוק התכוונתי ללכת לישון אחרי יום מעייף, או כשקמתי אחרי לילה של שינה טובה?
וכמה זמן זה עוד ייקח? האם עוד שעה כבר אהיה אחרי, או שמצפות לי עוד שעות ארוכות בחדר הלידה?זמן שַאוּל. אני הרגשתי אותו ככה בלידות שלי ומרגישה אותו גם כשאני מלווה לידות של אחרים. כל עוד אני בכוננות ללדת בעצמי או ללוות, כל ההתחייבויות הן בערבון מוגבל, כל התכנונים בערבון מוגבל. כל רגע אני יכולה לקבל כרטיס טיסה ישיר למקום אחר – לעולם הלידה. כשאני בתור דולה – זה יציאה מהזמן לזמן מוגבל. רק למשך הלידה. בזמן הזה כל מה שמחוץ לחדר הלידה נעלם ואני בכאן ובעכשיו. זה כל כך שונה משאר הזמן בו אני כל הזמן במירוץ, וכבר עסוקה במחשבה על הדבר הבא. כאן, אני בציר הזה ובעיקר בהפסקה שבין לבין. אפשר לצחוק, לשמוע מוסיקה, להנות מלתת מסג', לשוחח שיחות נפש או שיחות שטות, לדעת שאי אפשר להאיץ את הדברים, שאין טעם לחשוב עוד כמה זמן זה יקח. כי אין לנו מושג. ואח"כ מיד חוזרים לחיים הרגילים. כשאני בעצמי לקראת לידה – החופש עוד הרבה יותר גדול. כי כשכרטיס הטיסה יגיע עם הציר הראשון, אני עוברת לעולם אחר למשך כמה חודשים וכל ההתחייבויות הקודמות בטלות ומשתנות. אז אם גם ככה אי אפשר להתחייב לכלום, אז אפשר להנות מלקרוא ספר, מלצאת עם חברות, מלסדר את הבית, מסתם לא לעשות כלום. המחשבות האלה הובילו אותי אסוציאטיבית אל השיר הבא. "…זה זמן קסם, הכל יכול להיות זמן של חסד…" כשקראתי אותו ושמתי לב למילים, חשבתי שאפשר לקרוא את זה גם כשיר שהרחם/ הגוף שלנו שר לנו בלידה – מבקש מאתנו לשחרר, לתת לו להוביל, להנות מזמן הקסם, להתמסר לכאב, למתח, לתת מקום לפחד, לתת לעצמנו להרגיש את הרגע בו אנחנו נוגעות בנצח כשאנחנו נותנות חיים חדשים לעולם, עד שפתאום הכל נעלם ויש לנו תינוק חדש. מזמינה אתכן לקריאה מחודשת של השיר. | 
