משתתף/פת יקר/ה שלום רב,

אנו שמחים לשלוח אליך את חוברת התקצירים של הכנס:

סגירת מעגלים בטיפול
כלים מתקדמים להתמודדות בונה ומעצימה עם פרידה, אובדן, סיומים וגבולות שהשתתפת בו ביום א' 4-6-17, י' בסיון התשע"ז, בבית סוראסקי בתל השומר

שמחנו לארח אותך, ומקווים לראותך גם בכנסים הבאים

אנחנו מבקשים להודות:

למנחה, נאוה רבינוביץ' זנד
ולצוות המרצים (לפי סדר הופעתם בכנס):
נאוה רבינוביץ'-זנד, ד"ר ורד בורס-סלע, ד"ר שרון פלגי, ד"ר חיים וינברג, וטלי אהרוני
על שלקחתם חלק בכנס המרתק והעשרתם אותנו בידע  שלכם.  היה לנו לעונג!

לכל המצגות מהכנס - לחצו כאן
לקובצי תקצירים מכנסים קודמים - לחצו כאן

 

לשרותך,
צוות אמציה Family-Care

 

*כל החומרים המופיעים בחוברת זו, התקצירים והמצגות, הם לשימושך האישי בלבד
ולא לצרכי הוראה או הכשרה

סגירת מעגלים בטיפול
כלים מתקדמים להתמודדות בונה ומעצימה עם פרידה, אובדן, סיומים וגבולות

 חוברת תקצירים

משתתף/פת יקר/ה שלום רב,

ההרצאות שבחרנו להציג בפניך ובפני יתר באי הכנס נועדו לשקף את המגוון הרחב והעשיר של העשייה שמתבצעת בשטח בתחום זה, בארץ וגם בעולם, ולאפשר חשיפה ונגישות אל ההיבטים השונים שלה והתכנים המרתקים. הכנסים שלנו בנויים באוריינטציה מעשית, יישומית ופרקטית.

הכנסים המקצועיים שלנו מקיפים כלים ממשיים לעבודה ולפרקטיקה, עם דגש על היצע של כלים חדשים כגון שיטות שהוכחו מחקרית, ספרים טיפוליים ו/או מקצועיים חדשים שיוצאים לאור בארץ ובעולם, סיפורי מקרים, מסקנות ותוצאות של מהלכים שקורים בשטח בזמן אמיתי, ועוד.

אנו תקווה שהצלחנו לתת לך טעימה ממגוון גישות, שיטות ודעות, ושבכל אחת מהן הצלחת למצוא את המעט או ההרבה, לאמץ, לקחת ולהפוך לשלך, במטרה להעשיר את ארגז הכלים ולפתוח אפיקים חדשים ונוספים.

הכנסים של Family-care, מבית אמציה הוצאה לאור, מיועדים לכל מגוון המומחים והמטפלים בתחום בריאות הנפש, העצמה רגשית, אימון אישי לצמיחה והצלחה, התמודדות עם הפרעות כגון הפרעת קשב וריכוז, התמודדות עם תסמונות שונות ומצבי חיים מאתגרים, הדרכה וליווי של הורים ועוד, כל זאת ברמת הפרט, המשפחה והקבוצה, בילדים, מתבגרים ומבוגרים, כולל בין היתר: פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים, קלינאי תקשורת, עו"סים, מאמנים משפחתיים, מאמנים בהפרעות קשב, מרפאים בעיסוק, מטפלים באומנויות, יועצים חינוכיים, הורים ומתעניינים.

אם שכחנו מישהו, אנא אל תעלבו אלא הודיעו לנו. נשמח לעדכן את הרשימה, כולם חשובים וכולם עוסקים בעבודת קודש!

****

אם חוברת זו התגלגלה לידיך אף כי אינך מנוי/ה על רשימת הדיוור שלנו, נשמח לצרפך.  מרגע העדכון תוכל/י לקבל מאיתנו מידע שוטף על הפעילויות הבאות שלנו.  ניתן להסיר את השם מרשימת הדיוור בכל עת, בלחיצת כפתור.

להרשמה לרשימת הדיוור לחצו כאן:

כן, אשמח לקבל מכם דיוור על כנסים, סדנאות, ספרות מקצועית ופעילויות נוספות

 

פתחנו עמוד פייסבוק חדש!
תנו לייק ותקבלו
מאמרים מקצועיים מאת אנשי מקצוע מובילים בתחומם בארץ
והודעות על פעילויות מקצועיות ישר לעמוד הפייסבוק שלכם!!!

כן, חברו אותי לעמוד הפייסבוק!

Family-Care מבית אמציה הוצאה לאור הוא ארגון שהוקם במטרה להעניק לך חוויה של ידע.
הפעילויות ותחומי העיסוק - כנסים, סדנאות והוצאה לאור של ספרות מקצועית - מיועדים בראש ובראשונה לאנשי מקצוע מתחומי הטיפול השונים, אך גם למתעניינים שההתפתחות וההעשרה בתחומים הטיפוליים חרותה על דגלם. הפעילויות נועדו להגיש, להנגיש ולהפיץ ידע מקצועי מתקדם, חדשני ויישומי, בתחומי הטיפול והמשפחה - מלפני לידה ועד זיקנה - שפותח ויושם על ידי אנשי מקצוע מהמובילים בתחומם בארץ ובעולם.
כתבת ספר? רוצה להעשיר את ארגז הכלים והידע הטיפולי? מתעניין/ת בספרות מקצועית מובילה מהארץ ומהעולם? נשמח לשמוע ממך!

לכל שאלה או בירור אנחנו עומדים לשרותך

אמציה כהן,        מייל -  amazia@netvision.net.il    טל' 052-8087052
אפרת אביסרור,  מייל -  ephrat@family-care.co.il   טל'050-7504210

Family-Care
חוויה של ידע

סגירת מעגלים בטיפול
כלים מתקדמים להתמודדות בונה ומעצימה עם פרידה, אובדן, סיומים וגבולות


בהנחיית נאוה רבינוביץ'-זנד

 

תהליכי סגירה של מעגלים הן חלק חשוב ומהותי בכל מערכת יחסים - בין אדם לאדם, בין אדם לעצמו, בין אדם לסביבתו. בחיים אנו נתקלים במעגלים שנסגרים עלינו כמעט מעבר לכל פינה. יש ביניהם כאלה שעלולים להיות מאתגרים במיוחד.

אנו מאמינים, לכן, שבקליניקה, יש להתייחס אל מעגלים אלה, ואל סגירתם המושכלת, באופן ממוקד ותהליכי. זה קצת כמו לתת למטופלים שלנו סוג של ייצוג בזמן ובמרחב, מסגרת שעוזרת להם להפנים חוויות של שמחה ועצב, תלות ועצמאות, חוסר אונים ויכולת, ולמצוא את האיזון בינהן.

אין אדם שלא עובר פרידות, נתקל בגבולות, או נאלץ לעכל ולהפנים את סיומן של מערכות יחסים מכל הסוגים ומכל הסיבות. השלכות ההתמודדות עלולות להשפיע באופן עקיף על כל מעגלי החיים, ולא תמיד באופן מודע.

מכאן נובעת חשיבותו העליונה של נושא זה. כמטפלים, כלי ההתמודדות שאנו מעניקים למטופלנו בתחום זה הם מתנה לחיים, ולא חשוב באיזה גיל. בעזרתם הם יוכלו להפנים - רטרואקטיבית וגם עתידית - את חוויותיהם, להעצים את החוזקות שלהם, להיזכר, לתכנן, ללמוד, להתפתח, למנוע מעצמם רגרסיה, ואף להמשיך בתהליך הרגשי שלהם בכוחות עצמם.

בשנים האחרונות, לאור מהפכות הטכנולוגיה, התחבורה והתקשורת, חלו תמורות רבות בהבנה ובהגדרה של מושגי הגבול, הזמן, הפרידה, הסיום. תמורות אלו מחייבות גם התייחסות טיפולית קצת אחרת שמתאימה לזמננו אנו.

בכנס זה בחרנו להציג בפניכם מגוון גישות שייגעו - כל אחת - בהיבט אחר שקשור לנושא הכנס: נביא כלים ליווי ותמיכה במטופלים שאיבדו את יקיריהם, נתבונן בתהליכי פרידה מקרוב ונבין את הדינאמיקה האנושית העדינה והשברירית אך גם הצומחת והמתחזקת הפועלת בהם, נבחן את סיום התהליך הטיפולי ממגוון גישות תוך התייחסות גם לתרבות האינטרנט וגם לדיאדה הייחודית של המטפל-מטופל, ונסיים באקורד של המשכיות, תרתי משמע... 

לידיעתכם:

ההרצאות בכנסים מבית אמציה Family-Care לא נועדו להיות אקדמיות אלא הרצאות העשרה בלבד. בכנסים אנו פותחים לכם צוהר למה שקורה בארץ ובעולם בתחום הידע שבו עוסק הכנס, בעזרת מרצים שעשייתם ושמם הולכים לפניהם. מטרתנו ושליחותנו הם להנגיש לכם ידע, מידע, כלים - וביניהם גם ספרות מקצועית - וחשיפה ראשונית לתחומי עניין עדכניים. ההרצאות מוגשות באוריינטציה יישומית - חווייתית ומלוות בהדגמות והמחשות. 

גם הכנס הזה, כמו רוב הכנסים שמוגשים לכם על ידי אמציה Family-Care, היה מיועד לכל המומחים והמטפלים בילדים ומשפחות כולל: פסיכולוגים קליניים, פסיכולוגים חינוכיים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, מטפלים בעזרת בעלי חיים, מטפלים ביצירה ואומנויות, קלינאי תקשורת, מטפלים משפחתיים, מרפאים בעיסוק, יועצים חינוכיים, רופאי ילדים, נוירולוגים העובדים עם ילדים, מאבחנים וגורמים המפנים לאבחון, צוותים חינוכיים בבתי ספר, מנתחי התנהגות, הורים ומתעניינים.

***כל החומרים המופיעים באתר זה הם לשימושכם האישי בלבד ולא לצורכי הוראה או הכשרה או לשימוש מסחרי כלשהו.

 

מלאכת הליווי - לחלץ מתוך הריסות החיים ולהוביל אל מקור הכוח

אנו, וכל המקיף אותנו, נתונים להשתנות מתמדת. לצד הפחד מהלא נודע, יש בכך גם הרגעה, צמצום רגשות אשמה, והזמנה לקבל ולהכיל את מה שהחיים מזמנים לנו. בדרך הליווי והתמיכה במטופלים שאיבדו את יקיריהם, נסקור בהרצאה כלים לגלות ולזהות כוחות ויכולות, ולקום מתוך ההריסות להמשך החיים בתפקוד ובצמיחה.

מרצה - נאוה רבינוביץ'-זנד - מאבחנת ומשקמת ליקויי למידה בהכשרתה, שמאז אובדן שחוותה, ומתוך אמונה שלמה שבכל אדם פנימה יש הכוח להוביל את נפשו החוצה מתוך ההריסות, מקדישה את חייה כיום לליווי אנשים המתמודדים עם אובדן, במסלול החזרה לחיים. הליווי מתבצע בפגישות אישיות, בקבוצות תמיכה, בסדנאות ובהרצאות הניתנות בכל הארץ. ספרה הראשון - "לקום", מוכר ומומלץ בקרב אנשי טיפול, וספרה השני, "סבא אני יודע מה קרה לך", בהוצאת אמציה, הפך לאחד הספרים הטיפוליים המובילים לילדים שחוו אובדן של אדם קרוב


לפני כעשר שנים התחלתי לכתוב את ספרי "לקום". תהליך הכתיבה אפשר לי לזהות את השלבים, את הקודים, שעליהם התבססתי בדרכי אל האור.

במהלך ובתום כתיבת הספר הבנתי שאם לי הייתה היכולת לחלץ את עצמי מההריסות, הרי שבוודאי יכולת זו נמצאת בכולנו, גם אם לא נמצאים איתה במגע.

מתוך ניסיוני האישי, מתוך מפגש עם סיפורים של אנשים אחרים, ומתוך ים של ידע ממקורות אחרים, בניתי דרך איחוי, דרך ליווי, ושמתי עצמי כמלווה במסע הקשה של החזרה לחיים.

התברכתי ואני פוגשת אנשים רבים עם סיפורי חיים שונים, בגילים שונים, ואני מגלה שמתחת לתפקידים, לתארים, ולכל מה שאחנו עוטים עלינו במהלך השנים, מתחת לכל זה חשה הנפש יתומה, מבוהלת, וזקוקה ל"מגע הקסם", דמות שתעזור בהחלמה.

המוות הגיע לפתחנו, הוא בלתי הפיך, הוא מזכיר לנו את הארעיות, את החלופיות, והתגובה לבהלה היא היצמדות, היאחזות בהרגלים ובמחשבות.

הרגש הדומיננטי הוא הפחד מאיבוד הזהות, מאיבוד הדברים שלהם אנו מייחסים את היותנו. התהליך לא מדבר על שכחת המת אלא על כך שנסדר לו מקום נוח בלבנו.

אנשים מגיעים אלי מייד אחרי השבעה, מגיעים שלושה חודשים אחרי, ואף שנה או שלוש שנים. המשותף לכולם היא תחושה של עייפות מהמחלה הנוראית שנקראת כאב לב, קושי להתמודד עם רגשות הייאוש, ה"אין לי לאן ללכת", תחושת קורבנות, פרשנות שלילית ומאמללת לכל דבר שהם פוגשים, היגדים שמביעים רצון לא להיות יותר.

אותם אנשים שהגיעו לחדרי מבקשים להרגיש אחרת, אבל לא יודעים איך עושים זאת, ונדרשים למלווה שיוביל אותם אל הכוחות הטמונים בהם.

השלב הראשון:

בשלב הראשון בדרך, שאותו אני מגדירה כשלב הכאב הפראי, אין כללים, אין נכון ולא נכון, אנו שוהים בכל מה שעולה, אנו נכונים ללכת גם עם מחשבות מחלישות, מאיימות, אנו מדמיינים בדיוק את הדברים שמהם אנו גם בורחים.

מיום הולדתנו אנו בורחים מכל אי-נחת. חינכו אותנו לזה, ואנחנו ממשיכים. במפגש הזה אין קו מנחה, ההנחייה היחידה היא לתת זמן לאי הנחת, לשהות בו וללמוד שאי אפשר להבריא אם נתעלם מכל מה שממלא את תודעתנו.

גם דברים שנחווים כמפחידים, מאבדים מכוחם כאשר מתקרבים אליהם, כאשר לומדים ממה הם עשויים, במידה שהדבר מתאפשר.

בכל דבר שאנו חווים יש איכויות שונות. האובדן אינו שונה. באובדן יש מחיר כבד וקבוע, ויש גם רווח, אלא שאותו, את הרווח, אנחנו בוחרים לגדל, ואנחנו אחראיים על איכותו.

השלב השני:

השלב השני מצטרף אל השלב הראשון. הכאב פחות סמיך, עדיין תופס מקום, אך ניתן למצוא במהלך היום גם רגעים של הרפייה.

אחרי הכאב הגדול, יש פיזור, קושי להתרכז, קושי לזכור. יש תחושת אילחוש, קושי לחשוב בבהירות, ותחושת זרות בבית. בשלב זה הכאב עדיין פועם, אבל אפשר מעט לנהל אותו ולהתחשב בסביבה, בעיקר בילדים, בהורים ובאחים.

הזעזוע פרק את הסדר הקיים. ננסה ליצור מאותם החומרים כלי חדש. כל מה שיאפשר לי להגיע למקום שאליו הגעתי, עשוי מהאיכויות שלי ומהדרך שבה הבנתי וספגתי בהיותי במחיצת האדם שאיננו.

ליבה של הדרך הוא החקירה, ולנגד עינינו צמצום הסבל.

מסבל שממלא כל חלקה בגוף ובנפש, עוברים לתחילתה של חקירה שמתאפינת בעמדה של מתבונן. אנו שוהים בכאב, מתבוננים במה שעולה, אך לא נסחפים אחריו. הנה כעס עולה, הנה עצבות עולה, נותנים להם להיות.

אני מתבונן/נת ברגעים הקשים, לומד/ת את תוכנם, לומד/ת מה הופך אותם לכאלו, מה אני חווה בגוף. זוהי הכנעה רוחנית. לא לשבת על הגדר, מתוך הבנה עמוקה שכאשר מתנגדים לאמת - סובלים.

הדרך היא איטית ואישית. בהליכה בדרך יש התכוונות - והיא תחילת ההירפאות. המטרה היא לזהות את מקורות הסבל, ללמוד מה מתחולל בתודעה שלנו, ולהבחין בין הממשי לבין יצירי הפרשנויות והסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. הפגישות נערכות בחלקן בחדרי, ובחלקן הן תרגול בטבע, בחצר, על שפת הים. כל אחד מקבל פנקס, תיקייה ומכשירי כתיבה. הללו מסמלים את תחילת הדרך. בהם ייאספו דפי עבודה שדרך ההשלמה שלהם יילמד המלווה על עצמו, על דרך התנהלותו, על המחשבות המעכירות, על הדיבור המחליש.

בכל פגישה מתרגלים יחד מיקוד, קשיבות, גוף ונפש באותו המקום, כדי לצמצם את החרדה, במדיטציה, בעזרת דפי צביעה, הליכה, אכילה.

דפי החקירה נוגעים בהבנה של הארעיות כדי לקבל ביתר קלות את האובדן, ההשתנות המתמדת. הידיעה שאין דבר שנשאר כמות שהוא עוזרת בהבנה שגם הכאב של היום יכול להחוות אחרת מחר.

  • בפינה קבועה, פעמיים ביום, מתוך כל הרעשים לקיים מפגש קבוע עם עצמי לנשימות
  • דפי בוקר - לפני שההגנות מתעוררות, להניע את היד על פני הדף, הכתיבה מקרבת את האדם לעצמו
  • קציר היום - איזו פעולה טובה ביצעתי היום
  • דף כתיבת ערכי ההסתגלות המרכיבים את התקופה הזאת, כאשר ערכים אלה יהיו המקום ממנו יוצאים ואליו חוזרים
  • כתיבת חזון אישי
  • התנדבות, נתינה לאחר
  • בחוזה הטיפולי בינינו יש התחייבות לא להתנגד בשל הרגל או רתיעה מראש, להתנסות בכל כלי אותו אני מציעה, אחרי שלושה ניסיונות אפשר להחליף את הכלי אם הוא עדיין לא מתאים.

בתקופה של שבר יש חשיבות לטכסים יומיומיים, לפעולות שחוזרות על עצמן ובנוסף ללמידה של האינדיבידואל שפוסע בדרך.

יש מלווים שמתאים להם לטייל בחיק הטבע, לשאוב מעוצמתו, להתחבר לשקט שבו, ללמוד את ההשתנות המתמדת ואת זיקת הגומלין.

סוזן אהבה את הים מאז ומעולם, ופגישות אחדות טיילנו, עשינו מדיטציה וחקרנו את השפעתו עליה. סוזן הכינה גם כרטיסי תרופות.

גיורא חשש להיכנס לחדר השינה וישן במיטת הנעורים של בתו. בעזרת דמיון מודרך הוא הצליח לכבוש את היעד הזה.

גלי תלתה תמונות ענקיות של בנה שנפל בצבא, וערכה לפני השינה טכס שהרחיק את בעלה, והבנות התאומות הפסיקו להגיע לחדר בקיבוץ בשל האווירה הכבדה. פה עשינו שיפוץ כללי, התמונות ירדו והטכסים צומצמו.

רון, שנדד בין נשים אחרי מות אשתו, הבין שעליו לחוש את החסר ולהתייסר על הבית הריק, ורק אז לבחור מחדש. התהליך כלל שהייה בכאב הראשוני, למרות שהוא הגיע אחרי שנתיים. משם המשכנו הלאה.

גיא נולד אחרי שאביו נפל. אחיו הגדולים הכינו לו ספר משפחה עם סיפורים ותמונות. תהליך יצירת הספר ניחם את המשפחה כולה.

ברברה הסכימה לוותר על החדר הסגור של ניר והפכה אותו לחדר נכדים.

אסתר שאבדה את זרח אחרי חמישים שנות יחד, מחזיקה פנקס שהוא הטלפון לזרח, ומרבה להתרפק על סרטים משפחתיים ותמונות.

בהמשך התהליך, הנפש הופכת מעט נינוחה יותר, ויש כבר יכולת לדבר על למידת ההרגלים ועל הנכונות לתהליך לא פשוט של מהילת ההרגל באופציות חדשות, וכך להרחיב את המבט ולקבל תחושה של אפשרויות נוספות.

מדברים על ערכי ההסתגלות המנחים אותנו, והמהווים עמוד שדרה ומקום שממנו יוצאים ושאליו חוזרים.

יוצרים חזון אישי, איך אני רואה את עצמי בעוד כמה שנים.

בוחרים מקום להתנדב בו מתוך ההבנה שכאשר מרפים קצת וחושבים גם על האחר, תורמים לאיכות החיים.

מלאכת הליווי כרוכה באכפתיות אנושית מנחמת, באמפתיה, בעירנות למילים ולכל מה שביניהן, לשפת הגוף, למקום לא שופט. ללמוד להיות גם שקטים. אין חובה לשמח או להצחיק.

כיום אני מעבירה סדנה ללימוד דרך הליווי, לאנשים שנמצאים במרחק מהאובדן האישי שלהם, ומוכנים ללוות בקהילה הקרובה אליהם.

אורכה של דרך הליווי משתנה מאדם לאדם, וכך גם התכנים מתחשבים באדם העומד מנגד. העיקרון המנחה הוא ההבנה שבכולנו טמונה היכולת הנפלאה להרחיק את עצמנו מהבור.

לפרטים על הספר לחצו כאן:

להזמנת נאוה רבינוביץ' זנד להרצאות, ייעוץ, תמיכה וליווי אישי: 052-3353016
בקרו אותה בפייסבוק - לחצו כאן    LAKUMCENTER

 

עיבוד התנסויות קשות: השלכות ארוכות טווח על יחסים במשפחה

תגובות האדם להתנסויות חיים קשות כוללות אלמנטים רגשיים והתנהגותיים הזהים לאלה המאפיינים אובדן ואבל. ההרצאה התמקדה בדרכי עיבוד שונות של התנסויות קשות, ובהשלכותיהן ארוכות הטווח על מערכות יחסים בתוך המשפחה.

מרצה - ד"ר ורד בורס-סלע, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני ושלישי (PhD) מאוניברסיטת חיפה בתחום של ייעוץ והתפתחות האדם, מרצה שם בחוג לייעוץ והתפתות האדם, יועצת חינוכית ומתמחה בפסיכותרפיה ממוקדת אדלר.



לחצו כאן למצגת ההרצאה

 

מאנליזה סופית - לסיום טוב דיו

סוגיות העולות בתהליך הפרידה של הטיפול הפסיכותרפי, מנקודת מבט התייחסותית, הרואה חשיבות בהתאמת הסיום לטריאדה הייחודית - מטפל-מטופל-סיום הטיפול, על הקשרו ונסיבותיו

מרצה - ד"ר שרון פלגי, פסיכולוגית קלינית מומחית, מדריכה, מטפלת בקליניקה פרטית בחיפה, מטפלת במבוגרים, בזוגות ובמתבגרים, מדריכה בתחומי האבחון והטיפול, משמשת פסיכולוגית קלינית אחראית ביחידת טיפול יום פסיכיאטרי בבית החולים רמב"ם ומרכזת את תחום האבחון וההערכה בחטיבה הפסיכיאטרית של ביה"ח, מדריכה ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ובבית הספר לפסיכותרפיה בביה"ח רמב"ם



לחצו כאן למצגת ההרצאה

 תקציר ההרצאה:

הקשר הטיפולי הוא קשר ייחודי ומורכב, המבוסס על מערכת יחסים עמוקה, קרובה ואינטימית, אך כזו שעתידה להסתיים. הפרידה אינה נמצאת תמיד במודעות של המטופל ושל המטפל, ויש בכך כדי לאפשר מרחב רגשי בטוח ופנטזיה של זמן ילדי נמשך, אשר מהווה פלטפורמה לקרבה ולאינטימיות. אולם בד בבד עם 'הדחקה' בריאה זו, חשוב שהמטפל יצליח ליצור בתוכו דיאלוג מתמשך על נושא הסיום. בהמשך, לקראת סיום הטיפול הממשי, חשוב שיקיים דיאלוג זה גם עם המטופל. לעיתים, בעיקר כאשר הטיפול מתבצע במערכת הציבורית, סיום הטיפול כפוי מתוך צרכי המסגרת או המציאות, ואיננו בחירה של המטופל או של המטפל. אך, פעמים רבות, בוודאי כאשר הטיפול נעשה במסגרת פרטית, ההחלטה על סיום הטיפול איננה נובעת מצו חיצוני, אלא עולה מתוך הקשבה לצרכי המטופל ולהישגיו, ל'דופק' הפרטי של הטיפול .זו היא החלטה אישית וייחודית לכל דיאדה של מטפל-מטופל.

סיום טוב דיו:

כיצד נדע מתי 'נכון' לסיים את הטיפול? כיצד נדע כי הגיעה עת פרידה? גלן גבארד, פסיכואנליטיקאי ההתייחסותי, מדבר על כך שהגישה הפסיכואנליטית הקלאסית, אשר פעמים רבות אנו מתחנכים לברכיה, מחנכת אותנו לשאוף ל'סיום מהאגדות': סיום אשר בסופו מתרפא המטופל מכל מכאוביו, הנפשיים והקונקרטיים ו'חי בעושר ואושר' לאחר מכן.הוא תולה את השאיפה לכך, בין השאר, במאמרו של פרויד 'אנליזה סופית ואינסופית' (1937), בו הציב פרויד כביכול רף גבוה ובלתי פשרני לסיום טיפול:

 " ...סיום המושג כאשר לאנליטיקאי השפעה כה מרחיקת לכת על המטופל, עד שלא צפוי לחול בו שינוי נוסף..."

גם אם כוונתו של פרויד במאמר זה לא הייתה להמשיג כלל פרידה שאפתני שכזה, אלא דווקא לחלוק בספקנות שלו כי סיום שכזה איננו אפשרי, דבריו שימשו במשך שנים רבות רף גבוה לפסיכולוגים ולפסיכואנליטיקאים, ששאפו להגיע לאנליזה 'סופית' ומושלמת. 

הגישה ההתייחסותית מתנגדת לחתירה אחר 'סיום מושלם'. על פי גישה זו, המתבססת על תפיסה פוסט-מודרניסטית, כשם שאין אמת אחת בכל תחום אחר בעולמנו, כך גם העולם הנפשי הוא סובייקטיבי ומשתנה. כך, כשם שאין אופנות טיפול אחת נכונה או מטרה טיפולית אובייקטיבית יחידה לכל המטופלים, גם אין סיום אחד נכון או מושלם. ההחלטה על סיום הטיפול היא החלטה ייחודית ואישית, אשר משותפת למטפל ולמטופל, ומהווה תוצר אינטר-סובייקטיבי של שניהם. הישגי הטיפול יכולים להיות חלקיים, מתוך המחשבה כי תהליך הצמיחה של המטופל ימשיך גם לאחר סיום הטיפול, שכן הדיאלוג הטיפולי ימשיך להיווצר בין המטופל לבין הדמות המופנמת של המטפל, אותה הוא נושא בתוכו.

גבארד מכנה סיום שכזה 'סיום טוב דיו', סיום אשר מתרחש כאשר המטפל והמטופל חשים שהמטופל מודע דיו, בעל היכרות עצמית טובה למדי, ובעל יכולת מספקת להתמודד עם מצבים חדשים, ולהגיב בדרכים חדשות ואדפטיביות נוכח לחצי חיים שונים.

בדומה, ההחלטה על אופנות סיום הטיפול, אורך הזמן שיוקדש לפרידה, וההתנהלות המתאימה ל'פרק הסיום', היא אישית, ייחודית ומותאמת  לצמד הייחודי 'מטפל-מטופל', או יותר נכון לטריאדה הייחודית 'מטפל-מטופל-נסיבות הסיום'. כפי שמשיים זאת גבארד: "כל מטופל זכאי לקבל את טיפולו שלו בדרך הייחודית המתאימה עבורו. כשם שאי אפשר לצור תהליך טיפול אחיד לכל המטופלים, כך גם אין דרך לצור סיום טיפול שהינו הנכון לכולם... אנו חייבים לכבד את המטופלים שלנו ואת צרכיהם לעשות זאת באופן הנכון להם, תוך עמדה ענווה, אשר מכבדת את הרעיון כי המטופל יודע מה נכון וטוב עבורו" (Gabbard 2010, עמ' 589-591, בתרגום חופשי).

הפגישות האחרונות - או סצנת הסיום של הטיפול:

למרות שאין כללי טכס ברורים לפרידה, ואין דרך אחת לעשותה, נראה כי פעמים רבות, יש חשיבות להקדיש בסיום הטיפול פרק ייחודי לעיבוד הפרידה. בתוך פגישות אלו, יש חשיבות לדיאלוג כן ופתוח בין המטפל למטופל, אשר בו ניתן לשוחח על התהליך הטיפולי, על מה שהתרחש בו ועל מה שלא התאפשר, כמו גם על התחושות שעלו במהלכו ועל אלו שעולות נוכח הפרידה. סיכום משותף זה מאפשר הן למטפל והן למטופל לשזור במילים את התהליכים הרגשיים העדינים והמשמעותיים אשר התרחשו במהלך הטיפול, ובכך להרחיב את היכולת הרפלקטיבית של המטופל בנוגע לתהליכי סיום ופרידה. יצירת הנרטיב וסיכום הטיפול חשובים, בין השאר, כדי לאפשר למטופל לשמר בזיכרונו באופן טוב, מודע ומלא יותר את שהתרחש במהלכו. סיכום זה מפחית את הסכנה כי התהליך הטיפול יוותר חוויה לא מודעת, בה קשה להיזכר או להישען עליה לשם צמיחה עתידית. 

בתוך סיכום זה חשוב כי יינתנו מילים והכרה לתמהיל התחושות המרוכב והייחודי, אשר עולה אצל המטפל והמטופל כאחד, לאור הפרידה. תמהיל, אשר יכול לכלול תחושות רבות ומגוונות ולעיתים סתורות - שמחה וגאווה נוכח סקירת השינויים שחלו במהלך הטיפול, חשש מפני הבאות, עצב, געגוע וכאב נוכח הפרידה הקרבה, כמו גם כעס, אשמה או האשמה אשר עולים בעיקר כאשר הסיום כפוי מנסיבות חיצוניות. היכולת להמשיג, לשתף ולעבד במשותף תחושות אלו, חשובה ומשמעותית. כאשר יכולתו של המטפל לשתף ולהכיר ברגשות העולים בו נוכח הפרידה, מסייעת למטופל להעמיק את היכרותו עם סובייקטיביות המטפל, תהליך המהווה גורם מגדל ומפתח, המכין גם הוא את המטופל לפרידה. 

הטיפול כחוף מבטחים שניתן לשוב אליו:

ההכרה בחלקיות הטיפול ושיום הדרך שנעשתה בו, מאפשרים גם לדון בדרך שעדיין צריכה להמשיך ולהיעשות. דיון זה כורך בתוכו את אמונתו של המטפל בכוחותיו של המטופל להמשיך ולצמוח בהמשך. יכולתו של המטפל ללוות את המטופל בתהליך הפרידה מתוך 'עמדה פוסט-אדיפלית' - עמדה של הורה המלווה את בנו לגדילה ולהתפתחות מתוך תחושות של אהבה, שמחה וגאווה על צמיחתו, מעצימה את כוחותיו של המטופל ואמונתו בעצמו ובכוחותיו להמשיך ולצמוח גם בהמשך, תוך הישענות על הקשר הטיפולי המופנם. 

בנוסף, יש חשיבות לאפשר למטופל לזכור הן במהלך הפרידה, והן לאחריה, כי הטיפול והמטפל נותרים עבורו 'חוף מבטחים', שניתן לשוב אליו. זאת, לא רק דרך דיאלוג פנימי עם דמותו המופנמת של המטפל, אלא גם לעיתים באופן קונקרטי ומציאותי, נוכח צמתי חיים עתידיים. תיאוריית ההתקשרות מדגישה, בין היתר, כי צורכי ההתקשרות נמשכים לאורך כל מעגל החיים, וכי כולנו זקוקים לזולת משמעותי כדי להישען עליו לאורך כל מעגל חיינו. נוכח התקשרות בטוחה, כאשר צורכי ההתקשרות מסופקים, יכול האדם להתרחק מבסיס ההתקשרות ולפנות לחקירה סקרנית של העולם, ולשוב אליהם בשנית, כאל 'חוף מבטחים', נוכח אירועי דחק או מצוקה. בהקשר זה, הידיעה כי גם עם סיום הטיפול ניתן לחזור אליו כאל חוף מבטחים, לשם התייעצות נקודתית או לתהליך ממושך נוסף, היא ידיעה משמעותית העשויה לסייע בתהליך הפרידה ולאחריו. אפשרות זו לא רק מעניקה למטופל ביטחון בקיומו של בסיס בטוח לחזור אליו, אלא גם מעודדת תהליך ספרציה ועצמאות, אשר איננו מלווה בתחושות נטישה או הרס האובייקט. זהו תהליך המדמה את שלבי הצמיחה והיציאה מהבית, בו יודע הילד - המבוגר הצעיר, כי הוריו יהיו עבורו גם בהמשך, וכי לא הרס אותם או את יכולתו להיעזר בהם נוכח צמיחתו. 

ד"ר שרון פלגי 050-2065270

sharonpalgi@gmail.com

בקרו באתר שלי, לחצו כאן

 

סיומים ופרידות בקבוצות, בעולם חסר גבולות: האם יש עדיין מקום לפרידה, או צורך בה?

הייחוד שקיים בסיומי טיפול בעבודה קבוצתית: הדרכים היצירתיות שאנשים מוצאים כדי להימנע מתהליכי פרידה כואבים, הקשיים לעבד פרידות בטיפול האינדיבידואלי והקבוצתי ומקורם, הקושי של המטופלים בהתאם לסגנון ההיקשרות שלהם, המשימות המוטלות על המנחה בסיום הקבוצה. דגש מיוחד על קושי הנובע מתרבות האינטרנט והמדיה החברתית שמשנה את התיחסותנו לזמן, לגבולות, לקשר ולפרידה בתקופתנו.

מרצה – ד"ר חיים וינברג, פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קבוצתי (ישראל) ומטפל קבוצתי מוסמך (ארה"ב) המתגורר בארצות-הברית. סגן נשיא לעניינים אקדמיים בבית הספר המקצועי לפסיכולוגיה בסקרמנטו, קליפורניה, ומנהל תכנית דוקטורט בינלאומית במוסד זה. פרסם ספר על קבוצות באינטרנט, ספר על מעשיות עם והלא מודע החברתי (עם דר' רוית ראופמן), ועורך שותף של סידרת ספרים על הלא מודע החברתי (עם דר' ארל הופר). פרסם עשרות מאמרים בכתבי עת מקצועיים.


לחצו כאן למצגת ההרצאה

סיום טיפול נחשב שלב קשה אך חשוב בכל טיפול. חלקית, הבעיה נעוצה בכך שפרידות מהוות חוויה קשה בהוויה האנושית. אף אחד מאתנו לא אוהב לומר שלום. בדרך כלל אנחנו לא אוהבים להיפרד. עם זאת מציאות החיים מזמנת לנו פרידות. כל מערכת יחסים מוגדרת על ידי תחילתה וסופה. ולא משנה כמה נהנינו, מעצם היותנו בני תמותה, מערכת יחסים חייבת להסתיים בזמן מסוים. ההתפתחות שלנו מלאה ברצף של מעברים ופרידות, שהן התנאי והמהות לקיום הגדילה שלנו. מערכת יחסים טיפולית, מעצם ייעודה והגדרתה, שואפת לסיומה. יחסים טיפוליים מעוצבים כך שהם יסתיימו. והשאלה המרכזית עבור המטפלים היא איך להתנהל ולנהל סיומים אלו באופן שיהיה משמעותי למטופלים, אך גם לעצמנו.

סיום טיפול, כמו כל התנסות אנושית, אוצר בתוכו הזדמנות וגם קושי. כל פגישה טומנת בחובה גם פרידה. כל פרידה מכילה תקווה וחרטה, הישגים ואכזבות, אובדן ורווח. האמביוולנציה בסיומים בוחנת את יכולתנו כמטפלים לשאת דו משמעות, לקבל אופטימיות יחד עם עצבות במפגש עם אובדן. ישנה משמעות סימבולית נוספת הקשורה לסיום מערכת יחסים טיפולית והיא התזכורת לסופיות שלנו. מאחורי כל האובדנים בחיינו נוכחת המודעות, גם אם היא ברמה מסוימת מוכחשת, שהחיים שלנו סופיים. כשאנו אבלים על מות אדם אחר, חלק מן האבל הוא על הידיעה שזמננו יגיע במוקדם או במאוחר. כך, גם סיום הטיפול מעלה התאבלות גם של האובדן וגם של האדם עצמו. הידיעה כי ליחסים יש התחלה וסוף מעצבת את היחסים ונותנת להם משמעות.

סיום טיפול קבוצתי מורכב יותר מסיום טיפול אינידיבידואלי מכיון שהוא כולל לא רק פרידה מהמטפל אלא גם מחברי הקבוצה ומהקבוצה כמהות. השלב האחרון של הטיפול הקבוצתי הוא תקופה של מעברים וסיומות. ולמרות ששלב זה נחשב כבעל חשיבות מכרעת של הטיפול, הוא סובל תדיר מהזנחה תאורטית ואמפירית. שלב הסיום הוא הרבה יותר מסיום טיפול, זהו חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי וגורם חשוב בתהליך השינוי. למילה סיום ישנן משמעויות נלוות לא נעימות. לעומת זאת סיום מתוכנן מתוך הסכמה הדדית הוא חלק חיובי, בלתי נפרד מן העבודה הטיפולית, הכולל סקירה, אבל וחגיגה לקראת השלב הבא בחיי המטופל. הסיום צריך להיות ברור וממוקד - לא סוג של דעיכה סבילה.

אנשים משתמשים במגוון של טכניקות כדי להמנע ממגע עם כאבי הפרידה, החל בהכחשה וכלה בדחיית הסיום. בהרצאה זו הצבעתי על הטכניקות השונות שניתן למצוא אצל משתתפי קבוצה כדי למנוע "פרידה טובה דיה". הייחוד שבסיום קבוצתי כולל אלמנטים כמו: העצמה של הרגשות, הכרה בטוטאליות, העברה מרובה – פרידה מכל מנחה, מכל חבר ומהקבוצה כשלם, פידבק עשיר ולא רק מהמטפל, מגוון של רגשות, חיוביים ושליליים והפנמה של הקבוצה ככוח לעתיד.

התופעות הקבוצתיות הצפויות בשלב הסיום הן: רגרסיה, חזרה של סימפטומים ונושאים קודמים, אנרגיה מוגברת לסיום העבודה על מטרות שלא הושגו וקונפליקטים שלא נפתרו, נושאים של מוות, אובדן, שינוי, פרידה, מעבר, אינדיבידואציה, אוטונומיה, פנטזיות על יחסים בעתיד, והזדמנות אחרונה להשפעה הדדית תוך הפנמת הקבוצה והמשתתפים. בסיום טוב דיו בקבוצה, הן חברי הקבוצה והן הקבוצה כשלם: סוקרים לעומק את ההתפתחות והגדילה ויישומן בעולם שמחוץ לקבוצה, מבטאים הכרת תודה וחרטה, מתאבלים על האובדנים הנוכחי והקודמים, מפנימים את הקבוצה, המנחה והמשתתפים, וקובעים מטרות לעתיד.

בהרצאה התייחסתי גם לקשיים בסיום ופרידות הנובעים מתרבות האינטרנט הנוכחית ומהעולם חסר הגבולות בו אנו חיים. אלו כוללים את המשכת הטיפול בנסיבות שבעבר סיום היה הכרחי, ההשפעה של המשמעות העמוקה של האפשרות לנצח את המגבלות האנושיות ולהינשא מעבר לגבולות המרחב והזמן, התרגלות ל"קשר ללא הפסקה", אבדן הפרטיות והשמירה על סודיות, טשטוש הגבולות ושינוי הסטינג בטיפול, השטחת הקשרים, ושינוי משמעות החברות. 

הסיום כפרידה וכהמשך של דרך... הכיצד? גישת וירג'יניה סאטיר

התייחסות לשאלה זו מתוך הגישה ההוליסטית והחווייתית של וירג'יניה סאטיר: הסיום כשלב קריטי בתהליך טיפולי, בדומה לחשיבות הרבה שיש לפרק המסיים של כל יצירה אומנותית, התבוננות בדרכה המיוחדת והמרגשת של וירג'יניה סאטיר להביא את הפגישה הטיפולית לסיום כמעשה אומנות, התנסות בכלים מתוך המודל כדי לחקור חוויות סיום המוכרות לנו כמטפלים, וגם כדי לסגור באופן חווייתי את הכנס.

מרצה – טלי אהרני, פסיכולוגית קלינית, מדריכה ומטפלת בטיפול זוגי ומשפחתי. משלבת הוראה בתחומי טיפול מגוונים עם עבודה טיפולית בקליניקה. השתלמה במודל סאטיר בארץ ובקנדה מאז 2006. בשנת 2012 קיבלה פרס מנהיגות מטעם מרכז סאטיר בוונקובר על פעילותה לקידום הפיתוח והלימוד של מודל סאטיר בישראל. מנחה את תכניות ההכשרה וסדנאות חוויתיות במודל סאטיר.

תודה לזיוה בארי, מטפלת במוסיקה ובוגרת הכשרת סאטיר, על הצטרפותה לחלק הסיום של ההרצאה.


לחצו כאן למצגת ההרצאה

השם שבחרתי להרצאה: "הסיום כפרידה וכהמשך של דרך", מלמד על האופן שבו אני מתבוננת על ההתמודדויות שלנו עם ארועי חיים כנמצאים על רצף של התרחשות. בדומה לחקירה של האופנים בהם אנחנו מתמודדים עם ארועי חיים שונים, גם הניסיון להבין את ההתמודדויות עם סיומים איננו חיפוש אחר אמת אחת - מהו הסיום הנכון, ואיך "נכון" לעשותו, אלא התבוננות בהוויה (being) בנקודת זמן. מעצם הגדרה זו אני משחררת את עצמי מהחיפוש אחר תוצאה/הישג/הגדרה ברורה של מטרה שמכתיבה מתי ואיך צריך להיות הסיום.

למשל, סיום ההרצאה יחול בשעה 7:45 מכיוון שבשעה זו עלינו לפנות את האולם. ועדיין נשאלת השאלה: איך נחווה אותו ומה תהיה הצידה שניקח איתנו להמשך הדרך? אלה דברים שיתרחשו כאן ועכשיו, בינינו.

זוהי נקודת מוצא של גישה מערכתית שמתמקדת בפנומנולוגיה. הטיפול, לפי וירג'יניה סאטיר שעוד מעט אציג אותה, הוא קרוב יותר למעשה אומנות מאשר למדע.

כשהוזמנתי להציג ביום עיון זה, האסוציאציה הראשונה שלי לנושא הסיומים היתה לסיומים בתחום האומנויות. מי שעסוק בכתיבה של ספר או מאמר יודע שאתגר חשוב הוא פרק הפתיחה ופרק הסיום. באתר של אחת החברות המכינות לפסיכומטרי מלמדים כיצד לכתוב סיכום חיבור.

סיום החיבור מסכם את מה שנכתב קודם לכן. הוא מהווה את ה"שורה התחתונה"- מה שהקורא אמור לזכור בסופו של דבר. הסיום צריך להיכתב באופן כזה שאם נקרא רק אותו, נוכל להבין על מה החיבור.

איננו יכולים לצפות מראש מה יתרחש בטיפול (או בחיים), ומשמגיע רגע הסיום, המשימה היא ליצור אותו באופן שיוכל להעניק משמעות מיטיבה למה שהיה ויוכל להוות צידה לדרך.

"בסיומה של אנליזה עם מטופל, תקוותי העמוקה ביותר היא כי עבודתנו גרמה לכך שהמטופל יעריך אותה בלי לקדשה, וכי העבודה תמצא את מקומה בחוויתו בלא שתכפה מערכת של מגבלות על היצירה האישית והמתמשכת של חוויתו". (מיטשל, 2003, תקווה ופחד בפסיכואנליזה, עמ' 293).

אני רוצה להזמין אתכם לחוות כיצד זה נעשה באומנות ובחרתי שלושה תחומי אומנות שקרובים ללבי: עולם הקולנוע, המחול והמוסיקה. מקטעי הוידאו הקצרים שהוקרנו, ובהם סיומי טיפול של וירג'יניה סאטיר, יכולתם להתרשם ממעשה האומנות כפי שמתרחש בטיפול.

כמה מילים על וירג'יניה סאטיר: וירג'יניה סאטיר היא מחלוצות ויוצרות הטיפול המשפחתי. היא האמינה בכוחות הנמצאים אצל כל אדם. אמונה זו אפשרה לה ליצור קשר קרוב ונוגע עם המטופלים איתם עבדה. היכולת ליצור ברית חזקה שיש בה אמון והשענות על כוחות המטופל, משרה גם על יצירת הסיום והפרידה כחלק מעצים ומרגש, עם מסר למשמעות ולהמשך צמיחה.

להלן שתי הדוגמאות:

הראשונה לקוחה מפגישה טיפולית עם בטי ובוב ושני ילדיו הקטנים. אלו הם נישואים שניים עבור שניהם. בטי בהיריון עם ילדם המשותף, ושני ילדיו של בוב, מנישואיו הראשונים, בני 3 ו - 4. הילדים היו קורבנות התעללות מצד אימם הביולוגית, ויש להם בעיות התנהגות קשות (היכו ילד קטן, התעללו בחיה). בטי מאיימת שהיא תעזוב את הנישואין בלית ברירה כדי להגן על התינוק שייוולד מפני תוקפנות הילדים. היא נראית אחוזת פחד, דבר שניכר מאוד בשפת הגוף שלה. במהלך הפגישה וירג'יניה עובדת עם בטי דרך REFRAME - ההחלטה שבטי לא תיתן שיפגעו בתינוק שעומד להיולד היא מקום של כוח. הקו האדום שלה. היא עוזרת לבטי לעשות טרנספורמציה מהישרדות - כלומר, התמודדות שמנוהלת על ידי הפחד - לחיבור לאנרגיית החיים, כלומר כוחה של בטי לעמוד איתן ולשמור על הקו האדום שלה. היא לא תיתן שיפגעו בילדה.

אחרי השינוי  הפנימי של בטי עם עצמה וירג'יניה עוברת לחיבור של בני הזוג וזה הקטע שצפינו בו. (קדמה לזה גם עבודה תוך אישית עם בוב שתרמה לחיזוק הערך העצמי שלו ויכולת ההתמודדות שלו.)

הדוגמה השניה מראה משפחה מעורבת BLENDED FAMILY. לאם שני ילדים מנישואיה הראשונים. בן הזוג החדש מתפקד כאב. הבן הבכור, טים, בגיל ההתבגרות ו... "יש איתו בעיות". הוא לא לומד, מסוגר, נעשה ניסיון שנכשל להעבירו למגורים עם אביו הביולוגי. עכשיו הוא חוזר לאמו ומרגיש דחוי. בקטע הקצר שהוקרן ראינו איך וירג'יניה פונה לכל המשפחה, ולאחר מכן פונה אל טים. על פי הקטעים שראינו ניסינו לנחש מה ארע בשעה הטיפולית, לפני הסיום.

אילו דברים נוכל ללמוד מהדרך שבה וירג'יניה מובילה את סיום הפגישה?

  1. בסיום יש סיכום מסר מאגד. מסר זה מבטא את השינוי שהוא תמיד בכיוון חיובי. בדומה ליצירה אומנותית, גם המטפל מתכנן את הובלת התהליך הטיפולי ומה היה רוצה שהמטופל ייקח איתו להמשך הדרך. תכנון זה גמיש וקשוב להתרחשות התהליך הטיפולי (באומנות, גם אם יש תווים כתובים, כוריאוגרפיה קבועה וכו', כל הופעה או קונצרט מתרחשים קצת אחרת, בהתאם למה שמתחולל באותו הערב בנפשם של האומנים, ובקשר שלהם עם הקהל.) במקרה של בטי, וירג'יניה השתמשה בהגדרה מחדש REFRAME וחזרה עליו בסיום כמסר מאגד.
  2. תובנות שעלו במהלך הפגישה נארגות לתוך אותו מסר מאחד.
  3. באופן זה המסר מקבל משמעות עמוקה יותר, שהיא חיובית ומעצימה. כל זה נעשה בדרך חווייתית, עם התייחסות לרגשות הקיימים באותו הרגע.
  4. באותו אופן שבתחילת הפגישה הטיפולית ניתן לשאול את המטופלים מה היו רוצים שיקרה כאן עבורם, גם בסיום ניתן לשאול מה היה להם משמעותי, מה לקחו מהחוויה. (זוהי הנחייה גמישה שעליה להיות מותאמת להקשר הקיים באותו רגע בין המטפל והמטופל).
  5. כלים נוספים לעיגון החוויה הרגשית והתובנות של הסיום הם דרך ENACTMENT. יצירת חוויה מתקנת חדשה בכאן ובעכשיו, שבני המשפחה כולם לוקחים בה חלק.
  6. המסר מחובר קודם כול לאדם עצמו, לעולמו הפנימי, ורק אחרי כן מועבר בכאן ובעכשיו גם לאחר, ויוצר חוויה חדשה.
  7. ניתן להשתמש גם במגע כדרך להעצים ולעגן את השינוי.
  8. יחד עם המסר, המטפל/ת מציע/ה שיעורי בית: מחוייבות לשינוי.
  9. המטפל/ת עצמם נפרדים מהמשפחה באופן נוגע, כפי שגם הם התחברו אליהם במהלך הפגישה.
  10. חיבוק הוא דרך טובה לבטא זאת. החיבוק חייב להיות אותנטי, נכון למטפל/ת ובהקשבה למטופלים.
  11. תשומת לב ניתנת לכל אדם בנפרד, גם אם בפגישה נוכחים בני משפחה רבים.
  12. השימוש של המטפל בעצמו USE OF SELF הוא כלי מרכזי בעובדה לפי מודל סאטיר. בשימוש של המטפל בעצמו הכוונה לכל מה שעובר על המטפל וליכולת שלו להתחבר לאנרגיית החיים של עצמו.

כשאנחנו חוקרים את נושא הסיום, עלינו לחקור גם את החוויה של המטפל עצמו - מה קורה לו בסיום. לשם כך, התנסינו בתרגיל קצר, בדמיון מודרך, שעקב אחרי העקרונות של מודל סאטיר. מתוך התרגיל  ניתן ללמוד על חווית הסיום עבור המטפל.

הסיום הוא גם חוויה משמעותית למטפל. עליו לבוא בשלום עם מה שהצליח להשיג, לוותר על פנטזיית האם המכילה ומגינה כל-יכולה, לקבל את העובדה שאפשר גם בלעדיו, לסמוך על המטופלים שיתמודדו עם כאב הפרידה ועם הרגשות שליוו את הפרידה. החיבור של המטפל לאנרגיית החיים מאפשר תהליכים אלו.

בשפה של השיר, בסיום משתתפים גם הנמלים והצרצרים. העצב והשמחה יחד יוצרים את חגיגת הסיום השלמה.

 

שיר סיום

מילים: נעמי שמר
לחן: מנוס חאג'ידאקיס

הצרצרים בקיץ שרים להם
ימים קצרים בקיץ עוברים להם
והנמלה תשיר בקול עצוב מאוד
כנר יקר - זמרת כבר - עכשיו אולי תרקוד!

לי לא אכפת, לי דווקא די נעים
לשיר באוזניכם
את השירים הכי פרועים
ולהתייצב בפני האלוהים
עם שתי גומות של חן
ועם שישה מיתרים קרועים

עונים הסקסופונים - האח האח
החלילים הערב צלולים כל כך
תופי הדוד מכים, שרים הכינורות
רק הנמלה האומללה תמיד רואה שחורות

לי לא אכפת...

היו שלום בינתים, אחים שלי
מחר יאיר השחר לכם ולי
עכשיו קטיפה שחורה נפרשת על העיר
עכשיו אפשר "שלום" לומר ולהיפרד בשיר

לי לא אכפת...


טלי אהרני
www.satir-training.co.il
tali.aharony@gmail.com

פסיכולוגית קלינית .מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול משפחתי .מנחה תוכניות הכשרה והשתלמויות במודל סאטיר.

תודה שהשתתפתם בכנס "סגירת מעגלים בטיפול"

נשמח לראותכם גם בכנסים הבאים!

 

מטפל/ת, איש/אשת מקצוע*: יש לך ספר במגירה?
אמציה הוצאת ספרים - הוצאת בוטיק מובילה
לספרים טיפוליים: ספרי ילדים טיפוליים, ספרות עיונית
בתחומי הטיפול, עזרה עצמית, העצמה ועוד.

לחצו לפרטים

כל היתרונות של הוצאת ספרים מובילה עם מותג חזק, ושל הוצאה פרטית!

*באמציה הוצאת ספרים מוציאים לאור אך ורק ספרים שנכתבו
על ידי אנשי מקצוע מוסמכים מתחומי הטיפול השונים.


התקשרו  - אמציה, 052-7078052 או אפרת,  050-7504210         ונשמח לעמוד לשירותכם