״
 הצמיחה וההתפתחות של האדם באמצעות היוולדויות חוזרות

...האין החיים מלמדים אותנו משהו? אין ספק, היינו צומחים במהירות רבה יותר לו רק יכולנו להבין את החיים. אם, לקראת סיומם, נוכל להתבונן לאחור ולראות שההבנה, הסבלנות, האהדה, הסובלנות שלנו צמחו, אין ספק שלא חיינו לשווא: כי אלה הינם "אוצרות השמיים" שאותם נוכל לקחת עימנו בעוברנו אל המוות, ולהחזיר עימנו כשנעבור אל היוולדותנו הבאה.
זה מוביל אותי אל השיטה, שבאמצעותה נשמותינו צומחות בהתמדה. תקופת חיים זו אינה התקופה היחידה של חיינו בבית-הספר הגדול של החיים. היא יום אחד במסעה הארוך של נשמתנו; חיינו ימים רבים או תקופות-חיים רבות שכאלה קודם לכן, ונחיה עוד רבות בעתיד.

כאן יש לציין שני דברים אודות "אינטואיציה". האחד הוא האמונה המושרשת של האדם בנצחיותו. אפילו פראים מאמינים בזאת. לאמונה כה רווחת חייב להיות בסיס עובדתי כלשהו. לאדם יש את הדת, או האמונה הזאת. אך מהי "אמונה"? היא לא סתם יכולת "להאמין" במשהו שנוגד את ההיגיון.
אין "כישרון טבעי" לאמונה. מורה חוכמה הגדיר זאת כ-"הידיעה הבלתי-נלמדת של הנפש", אינטואיציה עמוקה שמעבר לכל סיבה והתנסות.
...האינטואיציה השנייה שיש לציינה היא האמונה בהתקדמות, הטבועה באדם. רק מעטים בינינו באמת מאמינים שהדברים לא ישתפרו יום אחד. יש אנשים שמבלי לחשוב מדמים לעצמם את ההתקדמות כדרך ישרה כלפי מעלה, שכל מה שהאנושות צריכה לעשות הוא ללכת בה. אני מאמינה, שאין בשום מקום ביקום משהו כמו קו ממש ישר. הכל נע במעגלים, גם בזמן וגם בחלל. הסמל האוניברסאלי הקדום ביותר הוא המעגל, וביוון העתיקה אמרו שההתקדמות מתנהלת בספירלה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה בהתמדה, בכל פעם ברמה יותר גבוהה.

זה נכון גם לגבי החלל וגם לגבי הזמן. בכל אשר ננוע בעולם הזה אנחנו תמיד במרכזו של עיגול מושלם, ואפשר לראות זאת בבהירות במסע ימי. אבל מבחינה מנטאלית אנחנו מרכזו של עיגול השואף למרכז [צנטריפטלי] וגם שואף לצדדים [צנטריפוגלי], מקבלים מגוון של רשמים ושולחים מגוון של רשמים החוצה, אל האינסוף. זאת ועוד, האם הכרנו אי-פעם ערב שלא היה לבוקר חדש, או חורף שלא הפך לאביב חדש? למה שנעצור שם?

מה בעניין המחזוריות של חיי האדם? היא נשמעת לאותו חוק שאין לשנותו כמו מחזוריות היום והלילה. נעורים הם שחר חיובי ונמרץ, המתפתח בהתמדה לצהרי הבגרות. יגיע זמן שבו, בצורה בלתי נראית ושאינה מורגשת, תפנה זרימת החיים את פניה אל ערב החיים. היא נעשית יותר ויותר אטית, מפוטמת ורוויה בהתנסויות וחוויות, ולקראת הסיום מתרחש דבר נפלא ויפהפה. העצמי הרוחני, המגיע לערב החיים, מתחיל בתהליך מלאכותי, סיכום ההתנסויות והחוויות שלו מן החיים. לשם כך זקוקים נפשו וגופו לשלווה.

שני דברים נראים לעתים קרובות באוכלוסיה הכאוטית שלנו היום: נעורים חסרי תקווה – בעוד שנעורים זקוקים לשאיפה, תקווה והרפתקה – וזיקנה נטולת שלווה.
האם אנחנו חוששים להירדם עם ליל? לא, מפני שאנחנו יודעים שנחזור בבוקר ונאסוף שוב את חוטי החיים בדיוק מן המקום שבו הנחנו אותם עם ערב. אותו עיקרון שולט בחיינו. כשאנחנו "מתים" אנחנו עוברים אל זמן-המנוחה הארוך של הנשמה, שבמהלכו אנחנו מטמיעים את התנסויות החיים. כשהתהליך הזה מושלם, מגיע הזמן שבו מתעוררת בנשמה ... "הכמיהה לקיום חושי", ובאופן בלתי נמנע זה יוביל אותה בחזרה אל חיים נוספים.

הובהר, שהתנסויות החיים הן המזון לצמיחת נשמותינו. אם נישאר לרגע בדימוי הגולמי, נשווה זאת למה שמתרחש בגופינו הפיזיים. המזון שאנו אוכלים הופך לגופים הפיזיים שלנו, ל"עצמיים" הפיזיים שלנו. אנחנו אולי אוכלים ארוחה שאורכת כחצי שעה, אך מעכלים או מטמיעים אותה במשך שעות רבות, ואז היא נעשית חלק מגופנו ונהיה שוב רעבים לעוד מזון. באופן דומה אך הרבה יותר רוחני, התנסויות החיים הן המזון לצמיחת נשמותינו.

כך אנחנו צומחים במהלך תקופה אחרי תקופה של חיים בבית-הספר הגדול של החיים. אנחנו מדברים על אנשים פיקחים ותרבותיים, שיש בהם "עוד משהו". למעשה אנחנו מתכוונים לכך שיש בהם יותר כוח ויכולת, שהתגלו ונראים לעין באנשים כאלה, כי לכל אחד יש עמוק בתוכו פוטנציאל להכול. למעשה החיים הם חינוך, מילה שמשמעותה אינה לשים או לדחוס אל תוך ראשו של ילד משהו שלא היה שם קודם, אלא "להביא לכלל ביטוי" כוח כמוס ובלתי מפותח.
זה מוליך אותנו לאמת נוספת. נֶאֱמר, שכל בני-האדם הם "בניו של הגבוה ביותר". בחוּבה של אמת כבירה זו טמונה המסקנה ההכרחית, אחווה אנושית. זאת ועוד, הבה נבחין בכך שחוקי-הטבע הינם מעטים, וחוזרים בהתמדה ברמות גבוהות או נמוכות יותר. האם היתה אי-פעם משפחה שבה כולם היו בני אותו גיל? איזה עולם משעמם היה זה לו היו! אותה אמת ממש נראית במשפחה האדירה של האנושות. לא כולם באותו גיל-נשמה. יש כאלה שחיו בבית-הספר של החיים זמן ארוך בהרבה מאחרים, ולכן הינם יותר חכמים, יותר נבונים, יותר רוחניים, יש בהם "עוד משהו" שמשמעו, כפי שאמרנו, יותר התפתחות מאחרים, יותר תכונות פנימיות שבאו לידי ביטוי.

זוהי האמת הגדולה של ההיוולדות מחדש [רֶאִינקַרנַציָה], שחוזרת במהירות אל העולם המערבי. אין לבלבלה עם הרעיון של גלגול נשמות [טְרַנסמִיגרַציָה], שלפיו עשויה נפש האדם להתגלגל לגוף של בעל-חיים. נפש האדם אינה יכולה לעשות כן. היא עברה מחסום שאין לחזור בו, כפי שילד אינו יכול לחזור אל רחם אימו ולהיוולד שוב.

ההבדלים בין בני-אדם הם הרבה יותר רחבים מן ההבדלים בשאר ממלכות הטבע. התבוננו בשוני הגדול של ההתפתחות המנטלית בין פרא פשוט, ילד רפה-שכל, ומוחם של אפלטון או אלברט איינשטיין. כל ההכשרה שבעולם לא תשווה את האחד לשני. אותו הבדל נראה בעולם הרגשות. כמה מרוחק עולם האינסטינקטים האכזריים של טרף, ההיעדר המוחלט של חמלה ורצון-טוב אצל ביל סייקס , מחוסר-האנוכיות, העדינות חובקת-העולם והחמלה של פרנסיס הקדוש.

גם בתחום הפעולה נראה אותו הדבר. יש אנשים שלעולם אינם מצליחים לעשות משהו כמו שצריך; אם יתבקשו לערוך שולחן הם יניחו את המזלגות והסכינים עקום. השוו אותם לאנשי פעולה גדולים ובעלי כושר ארגון, מדינאים, מנהיגים, בעלי ראש עסקי.

כוחות המיינד והלב, ואפילו הסביבה, אינם תשורות שרירותיות מאלוהים כל-יכול. הם מייצגים עבר ארוך של התפתחות הדרגתית. ...אפשר לראות שהיוולדות חוזרת היא חוק של תקווה. אין אידיאל שמאיר את לב האדם שאינו יכול להיות מושג בבוא הזמן. "כל מה שלא יכולתי להיות, כל מה שאנשים התעלמו ממנו בתוכי, כולם ראויים בפני האלוהים, מסובב הגלגל שעיצב את הכלי" [רוברט בראונינג; תרגום חופשי]. משמעות הדבר גם שחבלות שלנו באחרים, שגיאות שנעשו על ידינו, יתוקנו עם הזמן על ידינו, ולא באמצעות הכוח העקיף של מושיע קדוש ודגול. האין זו תורה עם תקוות אמת אינסופית לבני-האדם?
היא לגמרי מתואמת עם העקרונות הגלויים של אמא-טבע, שהחיים חוזרים על עצמם ונמשכים ברמה יותר גבוהה. באמצעות השיבה המחזורית הזאת לחיים עלי אדמות, הנשמה צומחת בהדרגה אל הייעוד העילאי שלה. למה לחשוב שנשמותינו אינן מתפתחות, כשגופינו מתפתחים?
ההתנגדות היחידה לרעיון ההיוולדות מחדש שנראית תקפה היא זו, שאנחנו כנראה לא "זוכרים". למה אנחנו מתכוונים כשאומרים זיכרון? רוב האנשים מתכוונים ליכולת להעלות מחדש במחשבה תמונות או עובדות מסוימות. זה נראה כתלוי במצב המוח. כשאנחנו מזקינים או נשחקים איננו יכולים לזכור היטב. אבל אם זה כל מה שזיכרון מורכב ממנו, הרי כבר "שכחנו" את רוב חיינו אלה, ויותר מכך, את רובו של יום שחלף. לו היה עלינו לשבת בערב ולנסות להיזכר בכל מחשבה שחלפה במוחנו באותו יום, בכל תגובה רגשית ששטפה אותנו, בכל מילה והתרחשות מסביבנו, כמה היינו יכולים "לזכור"? ולמרות זאת הפסיכולוגיה תאמר לנו, שכל מחשבה זעירה ובודדת ואירוע שהתרחש השאירו רושם בל-יימחה על התודעה, אפילו האירועים וההתרחשויות שנראָה כאילו לא הובחנו על ידי התודעה הערה.

המוח שלנו הוא מעין בית-סליקה. כל רושם חולף דרכו כדי להירשם על ידי העצמי הנפשי הפנימי, הנשמה. שם הוא לעולם אינו נשכח. מתוכה חוזרים מקטעים של מקרים שנראה כי נשכחו, שאירעו
בזמן של חוסר הכרה תחת השפעת הרדמה או ברגע המוות. אבל למטרות מעשיות הם חוזרים אלינו בחיי היומיום בצורה מלאכותית. למשל, מוזיקאי אינו "זוכר" את כל אלפי הפעמים שבהן תרגל. אך אמא-טבע זוכרת ומחזירה אותן אליו ככישרון, כיכולת.

למה לחשוב שזה חדל להתקיים עם המוות? זה חוזר עם הנשמה אל ההיוולדות הבאה, ומתבטא ככישרון פנימי כמוס. אם כל מה שננסה ללמוד ולעשות בחיים האלה יסתכם רק בחיים בלתי נגמרים שבהם אין לנו תכלית ארצית או שמיימית, איזה בזבוז זמן זה יהיה! השלם הגדל והולך נישא עימנו מתקופת חיים אחת לשנייה.
היבט נוסף מורכב מדחף טבעי של הימשכות והימנעות אל דברים מסוימים. מה גורם לנו להימשך אל אנשים מסוימים ולא לאחרים? מה גורם לתופעה המוכרת של התאהבות ממבט ראשון? אלה נובעים מן העבר, כך נשמעים הקולות של עברנו. עם כל תקופת-חיים נוספת של ידידות או מערכת יחסים, מתחזק הקשר.

דוגמה נפלאה לזה היא הסיפור של דוד ויהונתן. ברגע שהנסיך ראה את הנער הרועה, למרות ההבדל במעמד החברתי ביניהם, נקשרה נשמתו של יהונתן בנשמת דוד והוא אהבו אהבת נפש. למה זה קרה, כשלא הכיר אותו? מפני שזו היתה הכרה מיידית בחבר ותיק מן העבר. דוגמה נוספת הם קשרי נישואין "שנועדו מן השמיים". זוגות נשואים באושר כאלה הכירו היטב ואהבו זה את זה עוד קודם.

אין להסיק מזה שאנחנו תמיד חוזרים לאותן מערכות יחסים או אפילו להיות בני אותו מין. מהי מערכת יחסים אם לא נקודת מבט של אהבה? הרי לעתים קרובות אנחנו רואים גישה אימהית מצד בת-זוג, או גישה אבהית אצל בן-זוג. אין ספק שנאהב טוב יותר את האנשים המשמעותיים לנו ביותר בכך שנלמד לאהוב אותם בכל האופנים ולא רק באופן אחד.

אני זוכרת ילד בן שתים-עשרה שהגיע במסירות לכל אחת מסדרת הרצאות ארוכה שנתתי בעיר ברדפורד. לאחרונה הוא הביא את אמו הצעירה והיפה. "ג'קי כל כך מתעניין בדברים עליהם את מדברת", היא אמרה לי, "והוא אומר שבחיים הבאים הוא יהיה אבי, כך שיוכל להשגיח עלי!" אולי הוא כבר היה אביה של אמו קודם לכן.
הרעיון של שינוי מין נראה לאנשים רבים מוזר, אני חייבת להודות שבדרך כלל לצד הגברי של החיים. כשאנחנו מצויים בגוף של אשה, אנחנו מקבלים סדרת התנסויות שונה לחלוטין, ומתפתחות בנו תכונות שונות לחלוטין, שונות ומשלימות את הצד האחר של החיים. אך האין הדוגמאות הטובות ביותר של כל אחד מן הצדדים מבטאות את התכונות המצוינות של האחר? האין בגבר הטוב ביותר משהו מן האינטואיציה והאהדה הנשית, ובאשה הטובה ביותר משהו מן ההחלטיות והכוח הגברי? היכן פיתחו תכונות אלה אם לא בהתנסות בשני צידי החיים?
יש לציין עוד התנגדות אחת להיוולדות החוזרת, והיא מושמעת בדרך כלל על ידי אמהות. "מה!" הן יאמרו, "את מתכוונת לומר לי שבעתיד, ילדי יהיה ילדו של מישהו אחר?" ובכן, ילד אינו שייך אישית למישהו מאיתנו. הוא שייך לעצמו ולחיים. אך הוא לא היה יכול להגיע אלינו אלמלא נמשך על ידי קשרי-אהבה מן העבר.

תמונות מלאות חיים מן העבר חוזרות כנראה בשני אופנים: או בצורת חלום שחוזר בהתמדה, או כתמונה חולפת במיינד העֵר.
האין ילד שואל את אמו לעתים קרובות: "אמא, איפה הייתי לפני שהגעתי לכאן?" מפני שזה טבעי וידוע עמוק בתוכנו, זה בא באופן אינטואיטיבי לפילוסופים רבים, כמו הסופרים הגרמנים שופנהאואר, לסינג ופיכטה , והפילוסוף הסקוטי מק'טאגארט , ויותר מכולם למשוררים, אולי מפני שהאינטואיציה של המשורר מרקיעה לשחקים וחודרת לעולם ההמשגה האלוהית של אפלטון.

המשורר הגדול של ההיוולדות החוזרת הוא רוברט בראונינג. כל אחד יכול לזכור את שירו "תקוותה של אוולין", ואת השיר שבו הוא כותב שאינו יכול לפסל או לצייר: "רק בית-השיר מתאפשר לי, אל גבהים אחרים בחיים אחרים, אם ירצה האל". דאנטה גבריאל רוזטי כתב שיר קטן ומפורסם, שתחילתו: "כבר הייתי כאן קודם". מצאתי אזכור להיוולדות חוזרת אפילו אצל מילטון המוסרי. בשירו "על מותו של תינוק יפה", הוא כותב: "אתה שרק נבראת... שפעם בעבר, נטשת את הארץ השנואה... ושבת לבקרני שוב?" אך יש לזכור שמילטון למד את כתב-הקודש העברי האזוטרי, הזוהר.
בין יתר האנשים הדגולים בעבר שהכירו באמת של השיבה המחזורית של הנשמה אלי אדמות היה בנג'מין פרנקלין, שמוקדם בחייו בא במגע עם הצד האוקולטי של החיים. הוא הכין בשמחה את הכתובת למצבה של עצמו:
גופו של בנג'מין פרנקלין, בעל דפוס,
(ככריכה של ספר ישן שתוכנו התבלה,
והופשט מאותיותיו ומקישוטיו)
נח כאן, מזון לרימות!
אך עם זאת היצירה עצמה לא תאבד,
כי, כפי שהוא האמין, היא תופיע שוב
במהדורה מחודשת ויפה יותר,
מתוקנת ומשופרת
על ידי מחברה!

קישור לסרטון על ילד שזוכר שהיה טייס קרב בחיים קודמים

שבת שלום וקריאה מהנה ומעשירה