"כובע טמבל"
שבועון לענייני נוסטלגיה, היסטוריה, תרבות ומורשת עם ישראל בארצו
 מס' 294

עורך ראשי: דייויד סלע

שלום,

בתקופה זאת לפני 70 שנים נוסדה המעברה הראשונה בישראל, ולרגל המאורע החלטנו לערוך תחקיר בנושא, שתמציתו מצורפת כאן.

המעברה נתפסת בזיכרון הלאומי כחוויה קשה, שוחקת ועצובה, ואם כי נראה שחלק מסיפורי המעברות המוצגים כ"עובדות" כביכול על ידי בעלי עניין הם מיתוסים שעלו והתנפחו במהלך השנים, למרות שאין ספק שהחיים במעברות היו בלתי נסבלים, בחלק גדול של המקרים: הצפיפות, הדוחק, העליבות, ההשפלה שנכרכה בתנאי המחיה האיומים שהיו במעברות, מברז מקלחת אחד לכ100 נפשות ועד העמידה בתור ארוך לעשיית צרכים בבית שימוש אחד שהוקצב לכל כמה עשרות עולים – כל אלה ועוד יצרו תחושות קשות אצל חלק מהעולים, הזוכרים את הסבל, החרפה והקושי, אם כי יש רבים שלמרות הזיכרונות המרים - רואים בתנאים הקשים שהיו במעברות- כשלב הכרחי בדרך לגאולה והגשמה ציונית.

בראיונות רבים שערכנו עם בני מעברות לצורך התחקיר  מצאנו מכנה משותף אצל כל אלה ששהו במעברה בתקופת ילדותם, וכולם, ללא יוצא מהכלל, מדווחים על החיים במעברה כחוויה טובה ונעימה אותה הם לא שכחו עד עצם היום הזה, ולמרות עשרות השנים שחלפו מאז צאתם מהמעברה – הם מלאים עד היום בזיכרונות וגעגועים לתקופה ההיא.

"היה כיף עצום", "מעולם לא היה לי טוב בחיים כמו בילדות במעברה", "כל החברים הכי טובים שלי כיום הם אלה שהיו איתי במעברה", "המעברה עיצבה אותי למה שאני", "בכל שנה אנחנו עורכים מפגש של כל החבר'ה איתם גדלנו במעברה" - כך ועוד מספרים ילדי המעברות של שנות ה-50, כשלחלקם מבצבצת בקצה העין דמעה של געגוע....

מאחל לך , קריאה מהנה ומעניינת!

בברכה,

דייויד סלע

יו"ר, המועצה לקידום המורשת הישראלית
עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין  . 

נ.ב: , אם המגזין משעמם - נשמח לדעת, אך אם הוא מעניין בעיניך - נשמח על העברתו לחברים. תודה!

המעברות: לא הייתה ברירה אחרת

המוני עולים מגיעים למעברת ראש העין, 1950

בתקופה זאת לפני 70 שנים נוסדה בישראל צורת התיישבות חדשה, שכונתה בשם "מעברה" וסימלה בשמה את חזון מקימיה, לשמש כנקודת מעבר זמנית בין שלב קליטת העולים החדשים - והעברתם למקום התיישבות של קבע.

מעברה ראשונה זאת, כסלון היה שמה, הוקמה בחופזה בהרי ירושלים בסמוך לכפר ערבי נטוש בשם כסלא, בקרבת השטח עליו הוקמה לימים העיר בית שמש, ואחריה הוקמו במהירות תוך שנים ספורות כ200 מעברות נוספות, מסוגים שונים, בהם שכנו לאורך השנים כ300,000 עולים חדשים.
(בתמונה: חנות המכולת במעברת כסלון)

אומר ד"ר מרדכי נאור, חוקר ההיסטוריה הישראלית: "המעברות הוקמו מאמצע שנת 1950 כ"רע הכרחי", וזאת כדי לספק לעולים הרבים קורת גג מיידית: מיום הקמת המדינה ועד דצמבר 1951 עלו לארץ כ700,000 עולים, שהכפילו את אוכלוסיית ישראל תוך 30 חודש, בשיטפון עצום שלא פסק ואיים למוטט את כלכלת ישראל הצעירה".

בתחילה יושבו העולים בכל מקום פנוי אפשרי, מבתי ערבים שננטשו בערים דרך כפרים ערביים שהתרוקנו מיושביהם, במבני מחנות הצבא הבריטי ועד חדרי הכביסה בגגות הבתים, ועוד. כשכל מקומות האכסון האפשריים התמלאו - הוקמו בחופזה ברחבי הארץ עשרות מחנות עולים, לתוכם נדחסו עולים שכל צרכיהם סופקו במקום והם לא נדרשו לצאת לעבודה, שכן על פי תוכנית המוסדות מחנות עולים אלו היו אמורים להוות כפתרון שיכון זמני וקצר מועד.
בתמונה: מחנה עולים פרדס חנה, 1950

ברבעון הראשון של 1950 היה מצבה של ישראל בכי רע, ורבים חששו, ואף הביעו דעתם בגלוי, ש"המדינה הולכת וקורסת במהירות": באותו הזמן מלאו המחנות עד להתפקע ב100,000 עולים, ולמרות דעות רבות של אנשי הנהגה שונים שדרשו לעצור או לפחות לווסת את העלייה ולהעמידה על פי מידת יכולתה הכלכלית של המדינה - קבע ראש הממשלה דוד בן גוריון ש"שעריה של ישראל   יהיו פתוחים לרווחה בפני כל יהודי בעולם המבקש להגיע למולדתו
בתמונה: מעברת חולון

במאי - יוני 1950 הגיע מבצע "מרבד הקסמים" להעלאת יהודי תימן לשיאו, והחלה עליית "עזרא ונחמיה" של יהודי עיראק, יחד עלו באותו הזמן בשתי עליות אלה בלבד – כ160,000 עולים.

"ביוני 1950 נקלעה מדינת ישראל למן "משולש החלטות" אכזרי, שבקצותיו היו כסף, כמות עולים, ותנאי שיכון", כך אמר לנו השבוע ד"ר אבי פיקאר מאוני' בר אילן, החוקר מזה שנים את נושא המעברות: "כסף לא היה – והממשלה נדרשה להחליט איזו צלע תצומצם, ומאחר ונקבע שאת העלייה לא מצמצמים -– תנאי השיכון של העולים מוזערו מאוד, ואכן היו קשים מנשוא".
בתמונה: שיטפון במעברה

הקמת מפעל המעברות הייתה יוזמה של ראש מחלקת ההתיישבות והגזבר של הסוכנות, לוי שקולניק (אשכול, בתמונה). המעברות נבדלו ממחנות העולים בכך שהשוכנים בהן נדרשו להתפרנס למחייתם, ולכן רוב המעברות הוקמו בסמוך לערים, עיירות, מושבים וקיבוצים, מתוך תקווה שהעולים ימצאו שם את פרנסתם.

החזון לא תאם תמיד את המציאות והקשיים בתקופת המעברות היו עצומים, לעיתם בלתי נתפסים. ולמרות שבסופו של דבר המעברות פורקו ונעלמו מהנוף ורוב יושביהן נקלטו בחברה בישראל, מי פחות ומי יותר – זיכרון תקופת המעברות אצל עולים רבים ואח"כ אצל בני הדורות אחריהם - נותר כסמל לקיפוח וכפצע פתוח, שהיווה את הבסיס להתפתחות של שסע עדתי.

סצנת המעברות חיה ותוססת!

במשך עשרות שנים התעלמו המוסדות ונמנעו מאזכור או קידום זיכרון תקופת המעברות, מודעים כנראה לרגשות השליליים שהתקופה ההיא הותירה בלב רבים.

אחת הפעמים הראשונות שהמעברות אוזכרו ברמה לאומית הייתה בחגיגות ה-40 למדינת ישראל, בשנת 1988, כשמשרד הבינוי והשיכון הקים במסגרת "תערוכת ה40 " שהתקיימה בגני התערוכה - שחזור של מעברה, בפרויקט שכונה בשם "ממעברה לרווחה".

אולם בעשור האחרון נראה שזיכרון המעברות זוכה לעדנה, שכן בני הדור השני והשלישי לדיירי המעברות מגלים עניין רב, ולרשותם עומדים כעת ספרים חדשים בנושא, (לדוגמא – הספר "מעברה" שיצא לאחרונה מאת יוסי אלפי)

נושא המעברה הגיע גם לתיאטרון (לדוגמא, ההצגה "תלושים" של המרכז לתיאטרון לוד המתרחשת בתוך אוהל מעברה) ולפחות שתי סדרות טלוויזיוניות בנושא קליטת עליה ומעברות, ("המעברות" ו"סאלח", פה זה ארץ ישראל") וגם הרצאות ואירועים שונים.

יצחק חייק (75, בתמונה) המכונה בשם "ילד המעברות" - כותב כבר שנים מאמר על תקופת המעברות המתפרסם מדי שבוע בעיתונות המקומית, ותכניו משודרים על ידו כל יום שישי ברשת ב', בתוכניתו של משה טימור. איש התיאטרון ומייסד פסטיבל מספרי סיפורים, יוסי אלפי, (75) ממלא אולמות ברחבי הארץ באירועי סיפורים על תקופת המעברות, ועוד ועוד.

עניין נוסף שקורם עור וגידים, הוא רעיון הקמת אתר לאומי למורשת המעברות, ובעניין זה פועלים שלושה גורמים שונים: אבי אשר, (74) שילדותו עברה עליו במעברת כורדני והוא משמש כיום כיו"ר העמותה למורשת המעברות - פועל בכיוון אחד, "ילד המעברות" יצחק חייק משתף פעולה בעניין עם עיריית אור יהודה, ויוסי אלפי, (בתמונה) הפועל בעניין בשיתוף המועצה לשימור אתרים קורא לאיחוד כוחות ומודיע: "אני לא אפסיק לקדם את מורשת המעברות – עד יום מותי".

תנאי המגורים במעברות היו דלים ביותר מכיוון שבנוסף לחוסר האמצעים - הם תוכננו במקור כפתרון זמני בלבד: בהתחלה גרו העולים באוהל, בשלב הבא נבנו מבנים דמוי צריף שנקראו "בדון" שכן קירות המבנה יוצרו מבדים נוקשים. לאחר מכן הוקמו מבנים מפח, שנקראו "פחון" (בתמונה), בהמשך נבנו צריפים מעץ ולבסוף, עם הקמת מפעל ללוחות אסבסט בארץ - הוקמו ה"אסבסטונים", שאותם היה ניתן לראות ברחבי הארץ עד לפני שנים לא רבות.

בשנים הראשונות המעברות לא חוברו לרשת החשמל: בשעות ערב שרר ברחובות המעברה חושך צלמוות, ואילו במגורי העולים באוהלים וכו' – עשו שימוש בעששית (בתמונה), שהייתה בעלת מיכל קטן בחלקה התחתון עם פיה קטנה, לשם היו שופכים בזהירות נפט, ואז מסיטים את מכסה הזכוכית העגול, מקרבים גפרור דולק לראש הפתיל שהיה ספוג בנפט , שנדלק ויצר תאורה נעימה. לבישול השתמשו בפרימוס או פתיליה, ולחימום - בתנור נפט.

• לצפייה בדו"ח הפעילות השנתית כולל תקציר מאזן העמותה - הקליקו כאן