חובה על עם ישראל למחוק חילול השם ולבערו מן העולם, ואפילו במחיר של סכנת נפשות, כי אין פיקוח נפש דוחה קידוש השם.כבר הבאנו את מה שאמרה התורה (במדבר לא:א-ב): "וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך". ומיד (שם:ג): "וידבר משה אל העם לאמר: הֵחָלצו מאתכם אנשים לצבא והיו על מדין לתת נקמת ה' במדין". ולכאורה קשה, שהנה הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'". וז"ל רש"י: "שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה". והוא על פי הספרי (מטות קנז) וז"ל: "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום א:ב): 'א-ל קנוא ונוקם ה''". שמו של הקב"ה מתחלל כאשר ישראל נרמס ומחולל, שנקמת ישראל היא היא נקמת ה'. והחובה הברורה למחוק חילול השם מעלי אדמות, נקבעה כאן ע"י חז"ל שאמרו (ספרי שם): "'ואחר תאסף אל עמך' - מגיד שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין, ואע"פ כן הלך משה ועשה בשמחה, שנאמר (במדבר לא:ג): 'וידבר משה אל העם לאמר: החלצו...'. ואין 'החלצו' אלא איזדרזו...".

וכן אמרו חז"ל (במדבר רבה כב:ב): "אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי, שאמר לו הקב"ה 'נקום ואחר תאסף', תלה הכתוב מיתתו במדין, אלא להודיעך שבחו של משה. אמר: בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל?!"

 ולכאורה, תמוהים הם דברי חז"ל. מה השבח הזה למשה על שעשה מעשה שידע בודאות שיקצר את חייו? והרי בדור יתום זה הורגלנו לשמוע את הקביעה ההלכתית שפיקוח נפש דוחה מצוות ומלחמות, ואם כן איך דחה משה את חייו ומיהר לצאת למלחמה עם מדין? וכי כאשר ניתנת לאדם אפשרות לחיות עוד כמה ימים או שבועות או שנים, מותר לו לסרב? וכי אין אנו מצווים "וחי בהם" - ולא שימות בהם? אלא התשובה היא: כאשר עומד אדם בישראל בפני אפשרות של ביטול חילול השם, כמו מלחמת מצוה נגד מדין שיעצו למואב לחלל שם ה' בשיטים, אין כלל מקום להשהייה, לחשבון של "עיתוי" נכון, או של פיקוח נפש. אפילו כאשר ברור שהצעד שהאדם נוקט בודאי יקצר את חייו, אין קידוש השם סובל השהיה ולוּ לרגע. מלחמת מצוה מבוססת על היסוד של קידוש השם, כאשר חובת ישראל היא למחוק את חילול השם מן העולם. ומלחמת מצוה היא גם מלחמת ישראל וגם מלחמת ה'. משום כך היה משה מוכן לוותר על תוספת חיים, כדי לקדש את השם במלחמת מצוה, שלגביה אין בכלל חישוב של פיקוח נפש. וזאת הסיבה שהקב"ה קרא לה "נקמת בני ישראל" ומשה קרא לה "נקמת ה'", כי היינו הך. וז"ל חז"ל (ספרי, מטות קנז): "להודיע שבחן של צדיקים, שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל, שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". ואפילו בסכנה לחייהם.

ידועה המחלוקת בין רש"י לרמב"ן ביחס לפסוק "והורשתם את-הארץ וישבתם-בה" (ל"ג,נ"ג). רש"י פרש שהמצוה היא ההורשה, בעוד שהבטחת השכר על קיום המצוה היא ישיבת הארץ. הרמב"ן, לעומתו, סובר כי אף ישיבת הארץ היא מצוה, ושעל-כן הפליגו חכמינו במעלת ישוב ארץ-ישראל וקבעו הלכות ביחס אליה, כגון שכאשר אחד מבני הזוג רוצה לעלות והשני לא, הוא יכול לכוף אותו, וכגון ההלכה שמותר לומר לגוי לכתוב שטר בשבת לצורך קניית בית בארץ-ישראל, אף שבכל מקרה אחר אסור בשבת לומר לגוי שיעשה עבורנו מלאכה של תורה. מכח הבנה זו בפסוק השיג הרמב"ן על הרמב"ם בספר המצוות (שכחת העשין ד') על כך שלא מנה את ישוב ארץ-ישראל כמצוה בפני עצמה, וההבנה המקובלת היא שהרמב"ם למד כמו רש"י, שיש כאן הבטחה, ולא מצוה.

 אולם כשנעיין בדברי הרמב"ם נראה כי פסק להלכה את כל אותן הלכות שנאמרו ביחס למצות ישוב ארץ-ישראל, וכן הביא את דברי חז"ל המפליגים בחשיבותה, כגון שכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, זאת על-אף שאין דרכו של הרמב"ם להרבות בחיבורו בהבאת ענינים שאינם הלכתיים באופן מובהק. אף רש"י בפרושו לתלמוד במסכת גיטין דף ח: ד"ה משום ישוב ארץ-ישראל, שם מובאת ההלכה הנ"ל שמותר לומר לגוי לכתוב שטר בשבת משום ישוב ארץ-ישראל, כתב דבר מעניין, המקשר את ישוב הארץ למצות הורשת הגויים – "משום ישוב ארץ ישרל - לגרש הגויים ולישב ישראל בה". מדוע הוסיף על ענין ישוב הארץ את גרוש הגויים?

 ואחר העיון נראה לומר, כי שיטת רש"י והרמב"ם הינה שגרוש הגויים, שהיא המצוה המפורשת בתורה, כוללת בתוכה את ענין ישוב הארץ. ממילא, אין האחד יכול להתקיים בלא השני. לפי הרמב"ן, אמנם, אלו שתי מצוות נפרדות, אך גם הוא מודה בדברי התורה המפורשים, שאם נקיים רק את ישוב הארץ בלא הורשת הגויים, אף הארץ לא תשאר בידינו, כאשר הגויים הנשארים יהיו לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו והם יצררו אותנו עד שה' יעשה לנו את מה שדימה לעשות להם (ל"ג,נ"ה-נ"ו).

נמצא מכל הנ"ל, כי כל אוהבי הארץ וחסידי ההתישבות בכל מרחביה, הסוברים שהישובים יתקיימו והארץ תהיה שלנו בלא סילוק האויב הערבי מקרבנו, אין להם על מה שיסמוכו! לא רש"י, לא הרמב"ם, לא הרמב"ן ולא אף פוסק או פרשן, יהיה מי שיהיה, אשר קורא את דברי התורה ומאמין בהם באמת - אף אחד אינו יכול להתעלם מהדברים המפורשים והברורים שנאמרו בתורה, ואשר יהושע חזר עליהם בעוד ישראל עומדים בירדן, כשהמים מתגברים מימינם ומשמאלם. גרוש הגויים אינו איזו תוספת, איזה הידור, איזו מידת חסידות או מעלה אשר זוכים לה מלבד ישוב הארץ. גרוש הגויים הוא לב ליבה של המצוה, לב ליבו של כל ענין ההורשה, וזה לא משנה אם לומדים כמו רש"י והרמב"ם או כמו הרמב"ן – כך או כך, ההתעלמות מציווי התורה לגרש את הגויים מקרבנו, כאשר בימינו מדובר, כמובן, באויב הערבי – התעלמות זו בהכרח תביא עלינו אסונות, ותגרום לכך שנאבד, חלילה, את הארץ.

 לפני כ-40 שנה, היה זה מו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד, אשר הוא לבדו זעק את האמת הזאת בקול רם. אף אחד לא עמד לצידו. אף אותם הדוגלים בהתישבות היהודית ביש"ע, אף אותו חוג אידיאולוגי הרואה בישוב הארץ בזמננו מצוה דתית וקיום יעוד תורני – אף אחד מהם לא השכיל להפנים את הנושא המהותי של גרוש האויב. תחת זאת, דגלו ראשי המתישבים, לרבות ה"ימניים" וה"קיצוניים" מבין מנהיגי גוש אמונים, באשליית הדו-קיום. ועל ערביי ישראל, אשר סכנתם גדולה עוד יותר מערביי יש"ע, אף אחד לא העיז לדבר, מלבד הרב כהנא. הפחד מפני השמאל, מפני התקשורת, מפני המערכת המשפטית, הצליח לעוות לכולם את צורת ההסתכלות התורנית הבריאה. יותר מכך, שאיפתם של הגורמים הללו להיות חלק מהקונצנזוס הישראלי ("להתנחל בלבבות", כלשון אחד העקומים שבהם, אשר את מקומו בהיכל התהילה של התקשורת קנה כאשר מסר שמות של רבנים לידי המשטרה) – שאיפה זו היתה חזקה בהרבה מהנאמנות לתורה, לאמת ולשכל הישר. הרב כהנא נותר בודד באומרו את דבריה הברורים של תורתנו, כאשר כל השאר, מימין ומשמאל (ולעיתים מימין אף יותר מאשר משמאל) מטפחים את אשליית הדו-קיום. כיום, המציאות כבר טופחת על-פניהם של כל אותם התומכים בדו-קיום עם האויב הערבי. כיום, כל בר דעת מבין את מה שלפני 40 ו-30 שנה היה צורך בהבנתו המעמיקה של הרב כהנא כדי לתפוס. אלו אשר התנגדו לגרוש הערבים מארצנו, כבר חוו על בשרם את פינוי הישובים מסיני ומגוש קטיף, ועוד היד, חלילה, נטויה – "כאשר דמיתי לעשות להם, אעשה לכם". בואו נתעשת, נתבונן, נחזור למקורות, לתורה, לנביאים, לרמב"ן ולרמב"ם ולרש"י ולכל חכמי ישראל המובהקים והאמיתיים, נלמד את דבריהם, וניישם אותם במרחב הציבורי. תחת תכניותיו הנלוזות של שר החוץ של ארה"ב, תחת התכניות המדיניות ההזויות הנושבות באוויר, נאמץ את דבר ה', אשר בחר בעמו כדי שישכון בארצו ויעבוד אותו בשלמות ללא השיכים וללא הצנינים, ללא הקוצים וללא הדרדרים, ללא אחמד טיבי וללא חנין זועבי – "גרש האמה הזאת [זועבי] ואת בנה [טיבי], כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כ"א,י').

"אל תקחו את החוק לידיים, אל תנקמו!" נשמע מוכר? בודאי. כל פעם שעוד יהודי נופל חלל בידי הערבים ימ"ש ויהודים טובים יוצאים להשיב לערבים כגמולם, קמים רבים ובשם התורה כמובן, מגנים הם את הללו שמדיניות ההבלגה של השלטון שאינו שולט הניעה אותם להגיב ולבצע את מה שהכאב של העם וחילול השם חמור שנוצר – מחייב.

 האומנם זה כך שהיהדות רואה את ה' כנוקם היחיד למעשה, שרק לנקמתו העתידית בגויים אנו מצפים ובינתיים עלינו להירצח ולהבליג? האם אכן מושג הנקמה בידי ישראל אינו מושג יהודי? האם הנקמה היא רגש חייתי בעלמא שעל היהודי לעשות הכל כדי להשתחרר ממנו?

 חרב הנקמה – בידינו

התשובה לכך והמקור לכל המושג של נקמה הוא בפרשתנו: "נקום נקמת ה' מאת המדיינים". ה' מצווה: "נקום!" אתה תנקום! אמנם הנקמה היא "נקמת ה'", אבל מי הוא הנוקם בפועל? אנו, ישראל, הננו הנוקמים. בידינו ניתנת חרבו של ה' לנקום בגויים השופכים דם יהודי והמחללים שם שמים.

 עונש קולקטיבי

אך רבים ממשיכים ומגנים את הנוקמים בערבים ומקימים קול זעקה, כיצד זה פוגעים בערבים "חפים מפשע", עוברי אורח תמימים, שבמקרה נקלעו למקום, הרי לא הם אלו שרצחו. האם רק מפני לאומיותם הערבית יסבלו? התשובה להם היא אולי מפתיעה למי שגדל על התרבות המערבית, ה"מזדעזעת" בצביעותה, מפני "עונש קולקטיבי". אכן כך, ביהדות המושג של עונש קולקטיבי הוא מקובל לחלוטין. לא תמיד, אך במקרים של נקמת ה' באויבי ישראל בודאי ובודאי. "נקום נקמת ה' מאת המדיינים". לא כתוב לנקום בפלוני אלמוני הידועים כמי שהם עצמם פגעו, זה לא חשוב, אותו פלוני ואלמוני הם נציגי עמם, נציגי האויב – והנקמה תהיה באומה כולה. כשלוחמים באויב לא עושים חשבון, במלחמה על פי התורה – יש חיוב להרוג את כל הזכרים ובמלחמת מדין, אף את הנקבות.

 "הלכות נקמה"

אין ערבים "חפים מפשע". הערבים הם אומה עוינת. הם אויב. עם אויב – נלחמים. האם יעלה על דעת מישהו בזמן מלחמה עם הסורים וכדומה, תוך כדי לחיצה על ההדק, להתחיל להיכנס לתמיהות ושאלות כגון אולי הרובה שלי מכוון לעבר איזה סורי תמים שכלל לא מעוניין בכל המלחמה הזו ואשר השלטונות הטילוהו לתוך שדה קרב בעל כורחו?! אדם כזה יהיה מת תוך דקות. בזמן מלחמה לא עושים חשבון ומי שעושה – מת (כמו שאנו רואים היום במלחמת האינתיפאדה). למי שלא די בכך, הרי ההיסטוריה הקצרה של מאה השנים האחרונות הוכיחה לנו פעמים אין ספור מיהם אותם "פלחים תמימים". אין ערבי חף מפשע. הם בני אומה של אויב, חלים עליה דיני נקמה. כן, דיני נקמה. "נקמה" אינה מושג ערטילאי, היא מעוגנת היטב בהלכות המלחמה, הלכות נקמה בגויים. אמרו חז"ל: "ללמדך, שמשה מתאווה לראות בנקמת מדין קודם שימות והיה מבקש מן הקב"ה שיראה בעיניו. על משה נאמר: "ישמח צדיק כי חזה נקם". עוד אמרו: "נקום נקמת בני ישראל – להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת בני ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם".