כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד:כה) אומר הכלי יקר: "לפי שאין פתגם הרעה נעשה מהרה [הרע אינו בא מיד כי ה' רחום וחנון], על כן מלא לב בני אדם לעשות רע, ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה באחרית הימים. על כן אמר: 'כי תוליד בנים וגו' והשחתם ועשיתם פסל' וגו', רוצה לומר, בתוך זמן זה, באותן הימים עצמם אשר תשחיתו, תולידו בנים ובני בנים כמנהג העולם ונושנתם בארץ, ועל ידי זה תטעו לומר: לו חפץ ה' [להמיתנו] כולי האי לא שתיק, הרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים, ואם כן ודאי אין בנו אשמה [דווקא מפסק הזמן נובעת הרגשת החוטא שמעשיו טובים]. על זה אמר 'העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ' (שם:כו). כי ממידת השם יתברך שלא להביא צרות תכופות זו לזו, כמו שלמדו במדרש מן הפסוק (בראשית לב:יז) 'ורוח תשימו בין עדר ובין עדר'. וזה דווקא בזמן שהוא נפרע תכף בלא הרחבת זמן, אבל אם הקב"ה מאריך אפו זמן רב, באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות, וצרה אל אחותה ניגשת [כאשר הקב"ה מאריך אפו והזמן עובר, העונשים באים זה אחר זה], וכן היה בבית ראשון, שהיו עובדים עבודה זרה זמן רב מימות ירבעם, ואף על פי כן האריך להם אפו, וכמ"ש (דברים יא:יז) 'ואבדתם מהרה' וגו'. ושם פירש"י 'לא אתן לכם ארכה' [לאחר שתמו כל הארכות הקודמות], וכן כאן נאמר 'כי אבד תאבדון מהר'. אלא ודאי שעניין מהירות זה נאמר על הצרות שיהיו בסוף תכופות במהירות בזו אחר זו..."

הכלי יקר הזה ממש יקר ואמת, ויש ללמוד ממנו. אנו קיבלנו את המדינה בחסד, והיא התקיימה בחסד עליון. כל הניצחונות והטובות לא היו בזכותנו אלא למרות התנהגותנו. בתש"ח היהודים היו מוכנים לוותר ולחלק את הארץ, ואנו קיבלנו את המדינה בחסד, כי הגוי הערבי לא היה מוכן לקבל חלק בלבד. ראשי ההנהגה התחננו שלא יברחו הערבים (יש לי כרוז של ההסתדרות מזמן קום המדינה, שבו התחננו מהערבים שיישארו), אך הם ברחו. על פי הטבע היו צריכים להיות כל יום מטעני חבלה, שהרי יש בירושלים מאה וארבעים אלף ערבים. בכל זאת לא קורה כלום, וזה חסד עליון! אך, כביכול, מחסדו יוצאת תקלה: רק אדם נבון מבין שזה חסד, ואילו אוויל טיפש וכסיל לא מבין שיש כאן חסד וחושב שמעשיו טובים. אני מתחיל לחשוש, משום שעכשיו סוף התקופה של ארבעים השנה; אנו בסוף המחצית השנייה של שנת הארבעים. עד עכשיו היה לנו צבא של חוזק וניצחון, והערבים פחדו, אך היום זה להפך: הערבי משליך אבנים והצבא סובל שמונה חודשים אינתיפאדה.

פרשתנו רוויה בדברי מוסר וחיזוק לעם העומד בפני הכניסה לארץ, ומשה, בנאום הפרידה, חוזר ומשנן עמהם את עיקרי התורה – עשרת הדיברות מושמעות שוב, הפעם מפי משה, פרשת "שמע ישראל" המצהירה על יחוד ה', מצוות תלמוד תורה, תפילין ומזוזה, אשר כולן מאמתות את עיקרי האמונה בהשגחת ה' וביציאת מצרים, ודברים רבים נוספים, המחזקים את האמונה ומעידים על אהבת ה' לעמו. לקראת סוף הפרשה עובר משה לדבר על מה שאנו מצווים לעשות עם הכניסה לארץ לגויים היושבים בה, וכיצד עלינו להתיחס לאמונתם ולפולחנם. וכך אומרת תורתנו הקדושה, הנתונה מאת בורא עולם – "והכיתם, החרם תחרים אתם לא-תכרת להם ברית ולא תחנם... מזבחתיהם תתצו ומצבתם תשברו, ואשירים תגדעון ופסיליהם תשרפון באש" (ז',ב'-ה'). אלו דברי היהדות, הדת שהנחילה לעולם את הצדק ואת היושר, האמת והשלום, וכל הוגי הדעות והפוליטיקאים ההומניסטים ושוחרי זכויות האדם נוהגים לצטט ממנה ומספר הספרים שלה, התנ"ך. את הפסוקים האלו אין כל-כך נוהגים לצטט, אבל הם כתובים מכל מקום, ומי שרוצה להיות כנה חייב להתמודד איתם ולהבין כיצד דווקא אותה יהדות שהביאה לעולם את כל הערכים המוסריים, הינה כה חסרת סבלנות כלפי דתות אחרות, וצוויה נוגד את כל האמנות הבינלאומיות בנושא זכויות האדם וחופש הפולחן.

יותר מכך – לכשמעיינים בתולדות העת העתיקה, הן בתנ"ך והן במקורות חיצוניים, רואים כי דווקא הדתות האליליות, בהן נלחמה התורה מלחמת חורמה – דווקא הן היו הרבה יותר סבלניות, פלורליסטיות וליברליות כלפי הזולת. לעיתים אף יצרו "שילוב בין-דתי" כאשר עם מסוים כבש ארץ של עם אחר, והאליל הקדום של העם הנכבש המשיך להתקיים תוך שילוב הפולחן שלו בפולחנו של האליל של העם הכובש. אף הנצרות, אשר בתחילה כשפרשה מהיהדות התנגדה לעבודת אלילים, עם התפשטותה לעולם האלילי – הן באימפריה הרומית והן בארצות המזרח, שילבה לתוכה אלמנטים אליליים, ובסופו של דבר הגיעה להאלהת בן-תמותה, מה שהקנה לה את הסטטוס ההלכתי של עבודה זרה. המעיין בספרי הנביאים ימצא כי השקפה זו, שניתן לשלב בין דתות וליצור סינתזה ביניהן, הייתה כה מושרשת, עד שהיו שסברו בטעות כי אף את ה' א-להי ישראל ניתן להכניס לתוך אותו סלט. כך, לדוגמא, מסופר במלכים ב' פרק ט"ז פסוקים י'-ט"ז כי המלך הרשע אחז צווה את אוריה הכהן לעשות בבית המקדש כדמות המזבח אשר בדמשק, והמלך החליט שעל מזבח זה יקריבו את הקרבנות העיקריים, בעוד מזבח הנחושת, עליו צוותה תורה שיקריבו את הקרבנות, "יהיה לו לבקר", דהיינו סבלנות בין-דתית. לעומת זאת, המלכים הצדיקים חזקיהו ויאשיהו יצאו למסע של ביעור עבודה זרה, ולא רק זאת, אלא אף את הבמות שנבנו לה' הם הכריתו, כיון שהתורה צוותה שהעבודה תהיה רק בבית המקדש. שוב ושוב רואים את הגישה הפלורליסטית והסבלנית של אויבי התורה לעומת גישה קנאית, בלתי מתפשרת ובלתי סבלנית של תורת ה' – מדוע?

הסיבה לכל זאת נעוצה בעצם טיבה של דת האמת. אצל הגויים, ה"דת" ממלאת צורך מסוים של האנשים, היא נותנת להם להיתלות בכח עליון בעת חולשה, היא מאחדת את מאמיניה סביב הנהגה מסוימת, היא מספקת כל מיני צרכים נפשיים, חברתיים, פוליטיים ואחרים. אדם מואבי מאמין בכמוש אלהי מואב מהסיבות הללו. הוא מבין היטב, כי מאותן סיבות מאמין עמיתו הפלישתי בדגון אלהי פלישתים. אם תהיה מלחמה ביניהם, היא לא תהיה על רקע של אמונה והשקפה. נכון, כל אחד מהם ילחם בשם אלהיו, אך זה יהיה לצורך שלהוב ההמונים ורתימתם למאמץ המלחמתי. לכן גם אין למנוצח בעיה לעבור לאליל של המנצח, או לחילופין ליצור דת "משותפת". תורת ה', לעומת זאת, הביאה בשורה לעולם. היא לא נועדה לספק צרכים כלשהם, להפך – לעיתים היא תובעת מהאדם ומהאומה לבטל את תשוקותיהם ולהיכנע לדרישותיה. היא מעצבת אדם אחר, עם אחר, עם קדוש. היא לא נוצרה בקרב האדם על בסיס תחושותיו האישיות, באמצעות התפעלות סובייקטיבית. ה' בפועל התגלה לעמו ונתן להם תורה ומצוות! יש לו רצון בעולם, שצריך להתקיים! דתות אחרות, המאמינות בדברים אחרים, סותרות את המגמה הא-להית בעולם! אוטומטית, הן נהפכות לו לאויב, אויב שיש להשמידו מעל פני האדמה. לכן נפסק להלכה, כי אף גוי המקיים שבע מצוות בני נח, אינו זכאי למעמד מוגן כל עוד הוא מחזיק בדת אחרת, אף אם זו לא תסתור את שבע מצוותיו. כי מה שחשוב הוא התכלית של ה' בבריאה, ומי שסותר תכלית זו – נוהגים כלפיו באפס סבלנות.

זוהי הסיבה אשר בגינה היהדות כה חסרת סבלנות כלפי דתות אחרות. הפלורליזם והליברליזם והדמוקרטיה וכל הערכים המערביים, אליהם סוגדים כה רבים (ובתוכם חובשי כיפה לא מעטים, לבושתנו ולדאבוננו) – ערכים אלו לא רק שאין מקורם ביהדות, אלא שהם מהווים בעצם מהותם סתירה מוחלטת לכל הרעיון שה' דורש מעולמו דבר מסוים. ערכים אלו בנויים על העיקרון שאין אמת מוחלטת, שאין תכלית מסוימת לבריאה, שלה' לא משנה מה תעשה וכיצד תעבוד אותו, ובמילים יותר כנות – שה' אינו רלוונטי לעולם, ובמילים עוד יותר כנות – שאינו קיים! זה "סוד" הדמוקרטיה והפלורליזם. על בנין עקום זה עומדת "הסובלנות הדתית". בערוגה רקובה זו צומחים העשבים השוטים, המדברים על "מדינה יהודית-דמוקרטית", על "שוויון לכל בני האדם על-פי היהדות(!)", וכל שאר השקרים שכל-כך פופולריים ופוטוגניים ומביאים תריסר מנדטים. אנו נמשיך עם היהדות הישנה, הפחות אטרקטיבית, זו שאינה סבלנית כלפי אמונות זרות, זו שאנו מגביהים בבית-הכנסת ומצביעים עליה בתור זו אשר שם משה מפי ה' לפנינו. מכיוון שה' באמת קיים, ומכיוון שבאמת יש לו רצון בעולם, אין לנו אפשרות להיות פלורליסטים וסבלנים. הסתירה ברורה, ומחייבת הכרעה – תורת ה' או ערכי המערב. בבחירה זו תלוי גורלנו.

משה מתפלל ומתחנן בפני ה' שיכניסו לארץ ישראל ושלא ימות עכשיו. חז"ל האריכו בפירוט בקשותיו וטענותיו השונות אל ה' שיבטל את הגזירה, אך בל נשכח שמשה רבנו הביא את מיתתו על עצמו! הוא הקדים את מיתתו בשעה שיכול היה להאריך את חייו.

נקמת ה' לא דוחים

כשקראנו בפרשת מטות איך שהקב"ה ציווה לנקום את נקמת ישראל מאת המדיינים, הוסיף הקב"ה: "אחר תיאסף אל עמך". הקב"ה תלה את מיתתו של משה בפירוש בנקמה שיבצע באנשי מדין. לו רצה משה לחיות עוד פרק זמן היה יכול, אילו היה דוחה את הנקמה לזמן מה. אך משה לא רק שלא דוחה את עשיית הנקמה על מנת "להרוויח זמן", אלא הוא מזרז ככל יכולתו את היציאה למלחמה. למה עשה כך משה? האם מותר לאדם לקרב את מותו? והרי מצווים אנו "וחי בהם" – ולא שימות בהם.

שם ה' יותר חשוב

התשובה ברורה. למרות שה' ציווה על משה לנקום "נקמת בני ישראל", הבין משה בדיוק במה דברים אמורים וציווה: "לתת נקמת ה' במדין", "שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום" (ספרי בהעלותך). המשמעות של נקמת ה', אינה אלא קידוש השם וידע משה: קידוש ה' לא משהים אפילו שניה אחת! זה יקרב את מותי? לא חשוב! שם ה' יותר חשוב, זו כל סיבת החיים. במקום שיש קידוש ה' – אין עושים חישובים. הלהט של משה לקידוש ה', לנקמת ה', היה כה גדול עד שאמרו חז"ל: "משה מתאווה לראות בנקמת במדיינים!" (תנחומא מטות). עליו נאמר: "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע".

בלי חשבונות

אמנם הדבר התגלה בהקרבה המדהימה שלו לפני מותו, אך הבנה זו נמצאה אצל משה עוד בתחילת דרכו כמנהיג, בשעה שיצא להשתתף בצער אחיו והרג גוי שהיכה יהודי. השאלה שם ממש זועקת על משה: למה היית כה פזיז? הרי גדלת בבית פרעה, היית נסיך, סביר שתהיה המושל הבא של מצרים. וכי לא עדיף לך להתאפק קצת, לחכות עד שתגיע לעמדת כח וממנה תציל את כל בני ישראל ולא רק יהודי אחד? אך לא. כל החשבונות והשיקולים האלה הם יפים ונחמדים, אך בשעה שמשה רואה יהודי, אח בצרה, בשעה שהוא רואה את שם ה' מושפל עד כדי כך – אין מקום לחשבונות, משה קם והורג את הגוי ויהיה מה שיהיה! משה אכן נאלץ לברוח ולהסתתר עשרות שנים במדין, עקב מעשהו, אך כך היא דרכה של תורה, כך מקדשים שמים וכך נהיים למנהיג בישראל.

להיזהר מזיופים

כמה רחוקים אנחנו מהתפיסה הזו, האמיתית והמקורית, בענין קידוש ה'. על קצה העט למדנו על המושג במאמר זה. זכרו – כשאתם שומעים את המושג הזה כמטבע עובר לסוחר – הזהרו טוב מזיופים.