לכבוד משתתפ/ת יקר/ה,

אנו שמחים לשלוח אליך את חוברת התקצירים של
הכנס: Mindfulness צוהר לגופנפש
שהשתתפת בו ב - 20 במרץ, 2014 (י"ח באדר ב', התשע"ד).

את המצגות* אפשר למצוא בקישור הזה:

הקליקו כאן למצגות מהכנס Mindfulness צוהר לגופנפש

*המצגות הן לשימושכם האישי בלבד ולא לצרכי הוראה או הכשרה 

אנא שימו לב:
בדקו שיש לכם שישה תקצירים בסך הכול, מאת ד"ר אורלי בך,
ד"ר נעמה אושרי, ד"ר עודד ארבל, ד"ר שרה איווניר, ד"ר עידו סימיון ואסנת אלכביר.
ב
חלק מהמחשבים החוברת עלולה להיחתך באמצע. במקרה שכך מופיע אצלכם, אנא הקליקו על הכיתוב הקטן שמציין זאת בנקודת החיתוך, ופתחו את יתר ההרצאות. תודה ותיהנו! 

נשמח לראותך בכנסים הבאים,

ושנה טובה ופורייה לכולם

צוות אמציה הוצאה לאור Family-Care

 

 Mindfulness צוהר לגופנפש
מודעות קשובה בטיפול: כלים, שיטות, התנסות

המשכן למוזיקה ואומנויות, רחוב הפלמ"ח 2 א', רעננה
יום ה' 20-3-2014, י"ח באדר ב' התשע"ד

חוברת תקצירים

ההרצאות שבחרנו להציג בפניך ובפני יתר באי הכנס נועדו לשקף את המגוון הרחב והעשיר של העשייה שמתבצעת בשטח בתחום, ולחשוף אתכם אל ההיבטים השונים שלה. 

אנו תקווה שהצלחנו לתת לך טעימה ממגוון גישות, שיטות ודעות, ושבכל אחת מהן הצלחת למצוא את המעט או ההרבה לאמץ, לקחת ולהפוך לשלך, במטרה להעשיר את ארגז הכלים ולפתוח אפיקים חדשים ונוספים.

הכנסים של Family-care, מבית אמציה הוצאה לאור, מיועדים לכל מגוון המומחים והמטפלים בתחום בריאות הנפש של הילד וליווי הורים, כולל בין היתר: פסיכולוגים, פסיכיאטרים, קלינאי תקשורת, עו"סים, מאמנים משפחתיים, מרפאים בעיסוק, יועצים חינוכיים, הורים ומתעניינים.

אם חוברת זו התגלגלה לידיך אף כי אינך מנוי/ה על רשימת הדיוור שלנו, נשמח לצרפך.  יש לשלוח כתובת מייל עדכנית, מספר טלפון ושם מלא.  מרגע העדכון תוכל/י לקבל מאיתנו מידע שוטף על הפעילויות הבאות שלנו.

לכל שאלה או בירור אנחנו עומדים לשרותך


אמציה כהן,        מייל -  amazia@netvision.net.il    טל' 052-8087052
אפרת אביסרור,  מייל -  ephrat@family-care.co.il   טל' 050-7504210

Mindfulness - צוהר לגופנפש
מודעות קשובה בטיפול:  כלים, שיטות, התנסות

מיינדפולנס הוא מונח הלקוח מהפסיכולוגיה הבודהיסטית, ומשמעותו "קשיבות"- נוכחות ערה, נושמת ומתבוננת ב"כאן ועכשיו", רגע אחר רגע, ללא שיפוט, ותוך קבלה. גישה זו מאפשרת לנו לצאת מתוך ה"אוטומט" שבדרך כלל רובנו מתנהלים על פיו, ושבו רוב החוויות עוברות לידנו מבלי שנבחין בקיומן. זוהי דרך חיים, התנהלות יום-יומית, שמטפחת ערנות, סבלנות, תשומת לב, יכולת הכלה וחמלה.

עם התגברות הפופולאריות של גישת הבודהיזם בעולם עלתה בשני העשורים האחרונים גם ההכרה בחשיבות המיינדפולנס בעולם הטיפול הנפשי, והוא נעשה מרכזי ומהותי בעשרות שיטות טיפול הרווחות היום. תרגול המיינדפולנס, שבעבר נחשב אזוטרי ונחלתם של בודדים, הפך בשנים האחרונות למוקד של עניין מקצועי רב, והוא זוכה כיום גם למחקר חדשני נרחב, שמצביע על יעילותו הרבה בטיפול בסטרס, בדיכאון ובמניעת הישנותו, בחרדה, בהפרעות אישיות, בהפרעות קשב וריכוז, בתסמונות של כאבים גופניים כרוניים, ואף בהפרעות פסיכוטיות.

בכנס הצגנו מגוון של גישות טיפוליות שונות מבוססות מיינדפולנס, התבוננו יחד בפוטנציאל הריפוי העצום הגלום בהן, ועסקנו גם באתגרים ובשאלות שגישה זו מעוררת לגבי מקומנו ותפקידנו כמטפלים.

הדוברים בכנס הם מטובי המומחים בתחום בארץ, מובילי דעה, מורים ומנחים אשר מקדישים את חייהם ללמידה, חינוך וטיפול בדרך המיינדפולנס.

להלן תקצירי ההרצאות,לשימושכם

אנחנו מבקשים להודות למנחה ולמרצים:
ד"ר אורלי בך, ד"ר נעמה אושרי, ד"ר עודד ארבל, ד"ר שרה איווניר, ד"ר עידו סימיון ואסנת אלכביר,
על שלקחתם חלק בכנס המרתק והעשרתם אותנו בידע שלכם. היה לנו לעונג!

תודה גם לפיני רוזנברג על התמונות

נתראה בכנס הבא!

 

*   הקליקו כאן למצגות מהכנס Mindfulness צוהר לגופנפש   *

*המצגות הן לשימושכם האישי בלבד ולא לצרכי הוראה או הכשרה

 

דברי פתיחה לכנס Mindfulness

ד"ר אורלי בך, פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית, עוסקת בפסיכותרפיה גופנית, דמיון מודרך, גשטלט וליווי רוחני


שלום ו- AUM!

איש רץ. אחריו דולק נמר. האיש רץ בכל כוחו, והנמר בעקבותיו. הוא מגיע אל פי התהום, והנמר- אחריו. האיש מהסס לרגע, ואז קופץ אל התהום. תוך כדי נפילתו מטה, הוא מבחין בענף שבולט מתוך הצוק, ומצליח לאחוז בו, וכך הוא נשאר- תלוי בין שמים וארץ. לפתע הוא שומע רחש מימינו – זהו נחש שמתפתל וזוחל לכיוונו. הוא מביט למעלה : מעליו שואג הנמר. למטה התהום, ומימין הנחש. ואז הוא פונה ומביט שמאלה. יש שם שיח, ועליו גרגרי פטל אדומים ויפים. בידו האחת, החופשייה, הוא קוטף את הפטל העסיסי, ושם אותו בפיו – וכמה מתוק היה הפטל הזה !!...

הנושא של הכנס הזה במיוחד קרוב ללבי. בעצם מאז גיל 16 אני זוכרת את עצמי בחיפושי דרך רוחניים. זה התחיל ב- TM - מדיטציה טרנסצנדנטלית, ו"התדרדר" לדרכים רוחניות אחרות, מה שזכה לא אחת לתגובות של אי שקט מאנשים בסביבה הקרובה, שראו בעיסוק הזה של הילדה משהו אזוטרי ואפילו מדאיג... אני שמחה מאוד שהיום התחום הזה תופס תאוצה, מקבל לגיטימציה והופך להיות חלק מה - main-stream בעולם בכלל, ובפסיכולוגיה ובשיטות טיפול שונות בפרט.

מה זה בכלל מיינדפולנס? 

מיינדפולנס הוא מונח הלקוח מהפסיכולוגיה הבודהיסטית, שמשמעותו "קשיבות", נוכחות ערה, נושמת ומתבוננת ב"כאן ועכשיו", רגע אחר רגע, ללא שיפוט, ותוך קבלה.

בעצם יש למושג משמעות כפולה :- הוא מתייחס גם לסוג של נוכחות והקשבה ערה ולא שיפוטית ברגע נתון, וגם באופן רחב יותר- לדרך חיים, שיש בה תרגול מתמיד, יום יומי, שמטפח ערנות, סבלנות, תשומת לב וחמלה.

ובקונטקסט של טיפול- אפשר לתאר את המיינדפולנס כמין "סנכרון תדרים"- המטפל נמצא בערנות קשובה ומחוברת עם עצמו, ובה בעת הוא בנוכחות מלאה עם אדם אחר ומסתנכרן עם התדר שלו. בכך המטפל מעצים את יכולתו של האדם שאיתו להתחבר אף הוא עם עצמו - וכך מתאפשר תהליך טבעי של טרנספורמציה וריפוי.

לא המצאנו את הגלגל (או את המנדלה :-)

שתי מגמות תרמו לכך, שתרגול המיינדפולנס, שבעבר נחשב אזוטרי ונחלתם של בודדים, הפך בשני העשורים האחרונים למוקד של עניין מקצועי הולך וגדל בעולם הטיפול הנפשי :

האחת היא התגברות הפופולאריות של גישת הבודהיזם בעולם, ועמה גם ההכרה בחשיבות המיינדפולנס שנעשה מושג מרכזי ומהותי בעשרות שיטות טיפול הרווחות היום.

המגמה השנייה היא העניין ההולך וגובר במחקרי המוח החדשניים, שמלמדים אותנו על יכולתו של "המוח הגמיש" להתפתח כל הזמן, ולפתח מסלולים עצביים חדשים (Neuro-Plasticity). בשנים האחרונות יש ידע מצטבר ומחקר נרחב, שמצביע על יעילותו הרבה של המיינדפולנס בטיפול בסטרס, בדיכאון בחרדה, בהפרעות אישיות, בהפרעות קשב וריכוז, בתסמונות של כאבים גופניים כרוניים, ואף בהפרעות פסיכוטיות.

אחד האנשים המובילים את המגמה הזאת בעולם הוא הדלאי למה (או כמו שהבן שלי קרא לו –הדלאי ככה" – וזו באמת הברקה, כי "ככה" היא מילת מפתח בגישה הבודהיסטית, שמדברת על החשיבות של לחוות את הדברים ככה, כפי שהם, ב "ככותם"). הדלאי לאמה (בעזרת תלמידיו, ובהם ג'ון קאבאט זין, שהיה לאחרונה בארץ) הקימו את ה- Mind and Science Institute, מתוך תחושת השליחות שלהם להביא את תפיסת העולם הבודהיסטית ואת בשורת המיינדפולנס אל המערב, באופן ובשפה שידברו אל אוזנו של האדם המערבי.

המיינדפולנס עתיק כימי האנושות, וקיים בתרבויות שונות. בעצם, כל הדרכים מובילות לרומא - חכמי הסטואה ביוון, והאלכימאים, פילוסופים כמו שפינוזה ורבים אחרים, וכן התורות והזרמים המיסטיים שהתפתחו לצדה של כל אחת מהדתות הגדולות (הקבלה, שיצאה מהיהדות, הסופיזם- מהאסלאם, הגנוסטיקה והמיסטיקה של הנזירים בנצרות), כולם הביאו את בשורת הפנתיאיזם - כלומר, הם ראו את האלוהות כאנרגיה או כאינטליגנציה שנמצאת בתוך הטבע ובתוך כל הדברים - בתוך העצים, בתוך האבנים, בתוך בעלי החיים וכמובן גם בתוכנו – בתוך בני האדם, וכולם האמינו שהדרך להתחבר אל אותה מהות שנמצאת בבסיסנו היא מתוך שקט, קשב והתבוננות פנימה.

גם בתוך גישות טיפול מערביות רבות כמו ה- Focusing, ההיפנוזה האריקסוניאנית, שיטות שונות של פסיכותרפיה גופנית (כמו ה- Somatic Experiencing), בשיטת הגשטלט ובגישות רבות אחרות, הבינו שההתמקדות בחוויה השלמה, בכאן ועכשיו, היא המפתח להתרחבות האני, להשתחררות מדפוסים מכאיבים, לפתיחת אופציות חדשות ולריפוי. גם בגישה האסטרטגית, שנחשבת כ"סופר התערבותית", יש בעצם הבנה של הפרדוקס, שרק אם נצטרף אל האחר ונקבל באופן מלא את הדפוס הקיים, את ההוויה הקיימת שלו, הוא יוכל באופן טבעי להיפתח, מתוך המרחב הזה, לעוד קשת של אפשרויות.

אז באמת אף אחד לא ממציא כאן שום גלגל חדש, אבל אנחנו אורזים את אותו גלגל באריזות שונות, בהתאם לרוח ולשפה של הדור המסוים או התקופה, או התרבות המסוימת, כדי שהדברים ידברו את הלב ואל הנשמה של בני אותה תרבות.

קו התפר שבין אמנות למדע

לצד היתרונות שבאינטגרציה הזאת של מזרח ומערב מתעוררת גם השאלה, איך להימנע מעודף "מדעאיזציה" של המיינדפולס - איך להשתמש במיינדפולנס ככלי טיפולי רב עוצמה, מבלי לאמץ גישה תכליתית/טכנית או שכלתנית ומכוונת מטרה מדי, שעלולה לשמוט ממנו את הרוח הלירית, הפיוטית, את הלב והתפילה? איך נוכל לדבר אל האוזניים המערביות, שזקוקות להוכחות ה- Evidence Based, ובאותה עת להישאר נאמנים וקשובים לדברים שנאמרים בקול דממה דקה?

בכנס הזה ניסינו לעשות אינטגרציה של החכמה עם החמלה, למזג את הרוחני עם המעשי והיישומי.

גייסנו בתשומת לב את אוסף המרצים שיוכלו להכניס אותנו אל תפיסת העולם הזאת בצורה המדוייקת, המחוברת,האסתטית והנכנסת אל הלב ביותר. עשינו את התהליך הזה בצורה מאוד מיינדפולית...

ההרצאות שלפנינו בוחנות את השימוש במיינדפולנס בגישות טיפוליות שונות: בטיפול פסיכו דינאמי, בטיפול קבוצתי במרפאת המיינדפולנס שבנגב, בטיפול זוגי, בשיטת האקומי- פסיכותרפיה ממוקדת גוף, ובאומנויות- במחוזות המוסיקה ההודית הקלאסית המשלבת שירה, נגינה, תיאטרון ומחול .

עשיה בלא עשיה – ידיעה בלא ידיעה

אחת השאלות המאתגרות ביותר לגבי המקום והתפקיד שלנו כמטפלים (שאלה שעוברת כציר מרכזי בכל ההרצאות של היום) היא שאלת המתח שקיים, לפחות לכאורה, בין היותנו סוכנים של שינוי, שאמורים להתערב, לכוון ולהניע, ובין ההוויה הנוכחת והקשובה של המיינדפולנס, שבה המטפל הוא שותף, עד ומלווה, שמכיל ומקבל את כל החוויות מבלי לשפוט, לכוון או לייעץ.

האם נוכל להיות עם אנשים, בלי לרצות דברים עבורם?

האם עלינו להימנע מלכוון ומלהדריך?  והרי אלה הן הציפיות מאיתנו, זהו המנדט שנותנים לנו! אז מה - סתם נשב בחיבוק ידיים, נעשה מדיטציה, ונחכה שהדברים יקרו מעצמם ?!?

בעולם שבו אנשים באים אלינו עם כמיהה וציפייה גדולה לשינוי "אינסטנט", יש תחושה שנחטא לתפקידנו כמטפלים אם לא נעשה משהו – אם לא נשתמש בהתערבויות אקטיביות מתוך ארגז הכלים שאספנו, כל אחד בהתאם למודלים הטיפוליים שלו (למשל, אם לא נשנה אמונות מכשילות, או נבנה נאראטיבים חיוביים, או נחסום אינטראקציות הרסניות בין בני זוג, או נארגן את הגבולות והמבנה של המשפחה... כל אחד לפי שיטתו).

האם באמת אנחנו אמורים לוותר על כל הכלים המקצועיים האחרים שלנו? ומה נעשה עם כל הכלים שצברנו? ואולי כל תכליתו של ארגז הכלים שאנחנו צוברים, היא דווקא לוותר עליו בסופו של דבר ולא להשתמש בו?!? אולי עצם הידיעה שהוא ישנו מאפשרת לנו להיות בתוך מקום של פתיחות וקבלה, שמתוכה ומכוחה אפשרויות חדשות נפתחות?

שייקספיר שאל :  "To be or not to be"
אנחנו נשאל -  "To do or not to do"
או שאולי נשאל - איך אפשר גם לעשות, וגם לא לעשות?
והאם יש עשייה שהיא לא עשייה, וגם אי עשייה שהיא עשייה?

השאלה הזאת מביאה אותנו לשוטט במרחבי הפרדוקס, בעולם של מתח דיאלקטי בין ניגודים, בתנועת מטוטלת מתמדת -

  • בין שליטה לבין שחרור
  • בין היאחזות ובין ריפוי שבא מתוך הרפיה
  • בין פסיביות ובין אקטיביות
  • בין לעשות ובין לשהות
  • בין לדעת ובין לא לדעת
  • בין להיות בעמדת המומחה והמוביל , לבין לסמוך על המדריך הפנימי, שקיים אצל כל אדם
  • בין לכוון ולייעץ, ובין להיות שם (בדומה לעמדה של המיילדת), ולבטוח בתהליך הטבעי ובכוחם של אנשים לרפא ולהצמיח את עצמם

האם וכיצד ניתן ליישב את הניגודים האלה?

לאו טסה כתב בספר המכונן, הטאו טה צ'ינג : "החכם - חי באי עשיה, ואין דבר שלא נעשה!"

כך בסיפור על נאן-אין (חכם הזן היפני), שקיבל בביתו פרופסור מן האוניברסיטה. הפרופסור, רב הידע והתארים, בא לחקור ולדרוש בדבר הזן. הוא רצה להבין את עיקרי התורה באופן תמציתי ומרוכז, שכן אצה לו הדרך. נאן-אין הקשיב לו בנחת והציע שישתו תחילה תה ביחד. הפרופסור ניסה לרמוז ואפילו להאיץ במאסטר, אך נאן-אין בשלו. הוא הכין את התה בתשומת לב, לפי כל כללי הטקס, והחל מוזג את התה לתוך ספלי הפורצלן, וגם כשהכוס מלאה הוא המשיך למזוג ולמזוג ולמזוג....

זקף הפרופסור עיניו, עד שלא יכול היה עוד לשלוט ברוחו: "הרי הכוס הזו מלאה עד גדותיה! יותר לא ייכנס!" - "ככוס זו", אמר לו נאן -אין, "אף אתה - מלא דעות וסברות משלך. כיצד אוכל להראותך את דרך הזן, כל עוד לא רוקנת את כוסך?"

הזמנה להקשבה

אני מזמינה אותנו לקרוא את הדברים שיופיעו בהמשך החוברת הזו במצב פתוח ולומד, מתוך מה שהבודהיסטים מכנים:  "Beginners' Mind", ולשאול את עצמנו - מהו דבר אחד שאני לוקח או לוקחת מכאן אל החיים שלי, אל העבודה שלי בטיפול, אל הקהילה שלי ואל התרגול היום-יומי?

נשאל את עצמנו איך לייצר איים של שקט בתוך חיינו המטורפים, איך לנשום בתוך כל הבלגן? איך להטמיע ולעגן את ה- Mindfulness בחיי היום-יום שלנו, הן כאנשים והן כמטפלים?

לדעתי, אין תחליף לתרגול היום-יומי, העקבי והמתמיד. כמו שבאימון הגופני - כדי לפתח כוח וגמישות, אין מנוס מלהתאמן באופן קבוע, כך גם באימון התודעה לשלווה ולבהירות - התרגול הקבוע של המיינדפולנס הוא כמו "חדר כושר לנשמה".

קשה מאוד להתמיד בתרגול ללא תמיכה. בספורט יש לנו חוגים (או חדר כושר). במדיטציה - הקהילה של אנשים שנמצאים על הדרך, ה"סאנגה" היא מקור לחיזוק ולתמיכה.

ומדוע מצווים יהודים מאמינים ללבוש ציציות? הפסוק אומר : "למען תזכרון ועשיתם" - כדי שנעצור מידי פעם לרגע במהלך היום, בתוך חיי החומר השוצפים והסוחפים, וניזכר בקיומו של אלוהים.

יש עכשיו אפילו אפליקציה חדשה, לפחות בחלק מהטלפונים, שנקראת :" "Mindfulness Bells – צלצול פעמון, שאפשר לכוון לפי בחירתנו באילו מרווחי זמן נשמע אותו, והוא מעורר ומזכיר לנו בכל פעם לקחת נשימה ולהקשיב פנימה.

אפשר אולי לראות גם בכנס הזה מעין פעמוני מיינדפולנס, מעין תזכורת - "למען תזכרון ועשיתם".

בואו נקשיב לדברים הבאים עם הראש, עם הלב, עם הגוף ועם הנשמה. נקשיב כל הזמן פנימה והחוצה, נשים לב מתי אנחנו בנוכחות, ומתי אנחנו מתפזרים לרגע, ושוב חוזרים לנוכחות.

ולבסוף, אני ממליצה בחום לצפות בסרטון קצר, שבו שלושה "מורי זן דגולים" מספרים לנו על נוכחות בכאן ועכשיו – מיינדפולנס בגרסת "רחוב סומסום"

כדי לראות את הסרטון "אני רוצה להיות... שם", לחצו ... כאן!

שלכם, אורלי.

ד"ר אורלי בך
פסיכולוגית קלינית, מטפלת ומדריכה בטיפול משפחתי, עוסקת בפסיכותרפיה גופנית, דמיון מודרך, גשטלט וליווי רוחני.

לתגובות / שאלות / הצעות ניתן ליצור קשר בכתובת orli.bach@gmail.com

או ב- 054-468-0025

ועוד הערה אחת קטנה, שימו לב:
אנא בדקו שיש לכם חמישה תקצירים בנוסף לתקציר זה:
מאת ד"ר נעמה אושרי, ד"ר עודד ארבל, ד"ר שרה איווניר, ד"ר עידו סימיון ואסנת אלכביר

בחלק מהמחשבים החוברת עלולה להיחתך באמצע.  במקרה שכך מופיע אצלכם, אנא הקליקו על הכיתוב הקטן שמציין זאת בנקודת החיתוך, ופתחו את יתר ההרצאות.  תודה ותיהנו!

להיות פשוט ופשוט להיות
על ה'ידיעה שאינה יודעת', כנוכחות ערה בתוך המפגש המסייע

טיבה של ה'ידיעה שאינה יודעת' (מתוך הפילוסופיה הדאואיסטית) ותרומתה למפגש הטיפולי, לצד מפות הידע והכלים הטיפוליים המקובלים

מרצה– ד"ר נעמה אושרי, תלמידה ומורה בדרך הזן. למעלה מעשור וחצי מלמדת את תורת הנפש הבודהיסטית כמשנת חיים פשוטה, מעשית ורלוונטית; בקורסים אקדמיים (סמינר הקיבוצים, המרכז האקדמי רופין, מרכז שילוב) בסדנאות, בימי עיון ובחיק הטבע במסגרת 'דרך הנהר' - תנועה, מדיטציה וריקוד, מנחה תכנית רדיו על בודהיזם בחיי היום יום ומלווה אנשים במסעם בהשראת החכמה והפואטיקה הבודהיסטית.  


"דַּע אֶת עַצְמְךָ וַעֲדַיִן אֵינֶנִי יוֹדֵע

אַחֲרֵי עֶשְׂרִים, שְׁלוֹשִׁים וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.

יוֹם אַחַר יוֹם מוֹסִיף יְדִיעָה, וְיוֹם אַחַר יוֹם גּוֹרֵע.

וְאֵין לְכָך סִיּוּם בַּזְּמַן רַק הַתְחָלָה."

[עמוס לויתן]

"ללמוד את דרך הבודהא" מגלה מורה הזן דוגן, איש המאה הי"ג, "משמע ללמוד את עצמך וללמוד את עצמך משמע לשכוח את עצמך". מה הקשר בין 'שכחה' ובין לימוד וידיעה של ה'עצמי'?

'שכחה' בדומה ל'ידיעה שאינה יודעת', שניהם מושגים מרכזיים בפילוסופיה הדאואיסטית, הם מן המאפיינים את סגולות החכמה והפשטות. 'ידיעה שאינה יודעת' איננה בורות או טיפשות עיוורת, כי אם ידיעת ההתפנות מן הידוע. כמוה כאמנות להשיל את התבניות המוכרות – השמות, המפות, האבחנות וההרגלים של הגוף, הנפש והרוח. זו המיומנות העדינה להניח לאחיזה גם בזיכרון ובתשוקה, כלשונו של ביון, ולהוליד במשותף ידע רענן כפרי המפגש וההקשבה בני הרגע.

'ידיעה שאינה יודעת' מזמינה את השותפים במפגש המסייע לנוכחות ערה, להתבוננות צלולה ובהירה, לקשב עדין ולתשומת לב מודעת. היא מאפשרת לשניים כאחד להיפגש מקרוב ולקיים דיאלוג פתוח מבעד ל"תודעת מתחיל", כפי שכינה אותה סוזוקי, מורה הזן בן ימינו. שהייה שכזו יחדיו תומכת ביצירת מרחב משותף של קשב אמפטי, יצירתי ונטול שיפוטיות, והיא המהווה בין היתר את דרך המלך אל העולם הפנימי הכמוס של הזולת ואת האפשרות לסייע בעדו.

איכויות אלה של התפנות, שמיטה, שכחה ו"הנחת הדעת" הן פירות מן השדה הרעיוני של עולם הרוח הדאואיסטי, ואינם זרים גם לשיח ולפרקטיקות הטיפוליות המקובלות במערב. תורות המזרח מדגישות את איכויות ההקשבה וההתפנות מן האחיזה והידיעה כבסיס לאושרו של האדם וכמצע לזיקה שלו עם עצמו ועם זולתו, והן מציעות דרכים לאימון ולטיפוח יכולות אלה בדמות המדיטציה והמיינדפולנס.

בשיחה הקצרה נצא בעקבות סיפור ילדים* על אודות נסיכה קטנה אחת שביקשה יותר מכל את הירח על מנת להבריא, ואשר איש מן הנוכחים לא יכול היה לסייע לה בבקשתה, למעט ליצן מצחיקן אחד, שידע יותר מכל להקשיב בפניות ובאמפתיה למשאלות לבה.

*סיפור הילדים: הנסיכה שרצתה את הירח, מאת ג'יימס ת'רבר, Many Moons, by James Thurber

 

ד"ר נעמה אושרי,   052-4261196

naamaoshri.com  - בלוג הכולל מידע על קורסים, סדנאות, מפגשים, טיולים, תכניות רדיו, הגיגים, חומר אקדמי ועוד ועוד..

http://buddhafool.blogspot.co.il - בלוג פיוטי, תמונות ושירים

כלים ריקים
נוכחות מושג הריקות בטיפול פסיכותרפי דינאמי בגישה מבוססת מיינדפולנס

דיאלוג בין חשיבה זן בודהיסטית ובין שימוש מיומן באמצעים (אופיאה), קבלה וטרנספורמציה: וינייטות טיפוליות והתנסות

מרצה – ד"ר עודד ארבל, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, מנהל מרפאת המיינדפולנס בבאר שבע, משמש מרכז מקצועי של תכנית המטפלים במכון פסיכו-דהרמה, מלמד, לומד ומתאמן בדרך הזן


ההרצאה מבקשת לבחון את הרלבנטיות הקלינית של רעיונות העומדים בבסיס החשיבה הזן בודהיסטית. מהמנעד האינסופי כמעט של שדה החשיבה של הזן בחרתי להתמקד בשני אופנויות של מגע בעל פוטנציאל טרנספורמטיבי. לשם הפשטה כיניתי את זה Being with and Going beyond.

כלומר מחד, הניסיון להיות כמה שיותר קרוב ובמגע אינטימי עם החוויה של המטופל, עם המצוקה – הדוקהה של העצמי וזאת בעזרת מיומנויות של מיינדפולנס – סאטי להעמקת הקשר עם הרגע הזה, כפי שמופיע במימדים השונים, ומאידך, היכולת להבחין בכל התופעות המתרחשות בי, כהשתנות של מצבי עצמי שהם ריקים ממהות נפרדת, קבועה ובלתי משתנה – כלומר בטרמינולוגיה בודהיסטית – ריקים.

הראשון (being with) – מבוסס על האמת הראשונה שלימד הבודהה – האמת אודות הסבל, הדוקהה: אי הנחת קיימת, דע אותה עד תומה. כדי לדעת אותה באופן אינטימי, קרוב, אנו משתמשים באיכויות של מיינדפולנס, (סאטי). בהרצאה מוצג כיצד מגע קרוב חוויה, ללא פרשנות, ללא ניסיון לשנות או לתקן, יש בו שלעצמו, ערך רב ביכולת לשאת את החוויה. נבחן טכניקות ועקרונות דרכן ניתן לעזור לאחר ליצור מגע עם אי-הנחת, לחוש אותה באופן מודע וקשוב ולשהות שהות מדיטטיבית עם אי-הנחת: הקשבה עמוקה, נוכחות, הסכמה לאי ידיעה, גישה לא אלימה, סקרנות, קרקוע ועוד.

אם לצייר את קווי המתאר באופן כללי וליצור מן נקודות התייחסות להעמקה עתידית, אלו מספר עקרונות כלליים בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס:

גישה בסיסית - מפגש טיפולי מתבסס על גישה לא אלימה, מכבדת, המתבטאת בבקשה מהמטופל והצעה לחקור עניין מסוים שעולה ולהעביר את המסר כי נחקור עד היכן שהוא מוכן ומרגיש בטוח/ מעוניין בכך. בהיבט זה נכללת ההנחה שהידע נמצא אצל המטופל, והכוונה היא לברר מה עולה ולא להנחית פרשנויות חיצוניות. יש הנחה מובלעת כי יש חלקים עמוקים בנפש האנושית אשר שואפים לגדול, לבטא את עצמם ולהיפתח. המפגש הטיפולי הוא ביטוי לכמיהה זו ועל כן, אין צורך, לדחוף לכיוון זה, אלא בעיקר לאפשר את המרחב בו נטייה טבעית זו עשויה להיפרש.

הזמנה לאי ידיעה - ההסכמה לשהות עם אי ידיעה היא היבט אלמנט מרכזי באימון הזן, והכתיבה האנליטית של ביון ואוגדן מביאה את הרוח הזו לשדה האנליטי. אדגיש כי זו אינה רק הזמנה למטופל לשהות עם אי הידיעה שלו, אלא ראשית לכל, הסכמה של המטפל לא לדעת לאן המפגש יוליך, על מה המטופל מדבר, לשהות עם אי הידיעה האישית של המטפל ועם החרדה, הספק, ואי הנחת הכרוכים בה לעיתים, לעמוד בה מבלי להזדרז לפתור אותם בידיעה, ולהישאר בקבלה ואיזון מולם. ניתן לומר שזו הסכמה של המטפל, כולל מודלינג של ממש, של האפשרות להיות פגיע, ובתוך כך להרגיש, לחיות, ולהיות. האיכות של אי הידיעה מאוזנת על ידי הידיעה המוצקה של המטפל, כי זה בסדר ואף חשוב ובעל פוטנציאל טרנספורמטיבי, לפגוש את כל מה שעולה, באופן הכי רדיקלי שיש, ושמה שעולה כעת הוא ביטוי לדבר שנפשו של המטופל מבקשת וזקוקה להביא את תשומת הלב אליו. אולי יותר מאמונה, מדובר באמון בנפש האנושית ובחכמה ויכולתה להיפרש בדרכים יצירתיות ומגוונות.

נוכחות - היבט נוסף הנגזר מכך הוא האנרגיה של חקירה סקרנית, משותפת לכיוון הלא ידוע. כעין מסע חקר בו המטפל אינו המוביל, אלא מלווה, נוכח, משתתף, מסייע כשצריך. עם זאת, תפקיד המטפל הוא לעזור למטופל להעמיק את החוויה ואת המגע הקרוב עם מה שעולה ובנוכחות זו לאפשר שהייה מלאה יותר ויותר. מבחינת איכות הנוכחות, המטפל נדרש "להחזיק" שני סוגים (לפחות) של אנרגיה במקביל: האחת של אדמה יציבה ועמוקה המאפשרת בטחון והחזקה והשנייה מין סוג של אנרגיה סקרנית, חקרנית, לא יודעת, מחפשת. סוג הנוכחות המוצע מתבסס על תשתית של הקשר הטיפולי ועל אימון אישי של המטפל. זוהי איכות שניתן וחשוב לפתח אותה - האפשרות להתמסר לכל מה שעולה בתהליך של אדם אחר, בלא ידיעה ולאפשר קרקע מוצקה של אדמה המחזיקה את התהליך. חלק מנוכחות זו נובעת מהבנת זיקות הגומלין והחמלה הנובעת מהבנה זו - כלומר - מה שעולה כעת בינינו הוא גם חלק ממני, כיוון שזה אנושי ונמצא במרחב שלי וכיוון שאני שותף של ממש בתהליך הנפרש.

חוויה ולא סיפור ומרכזיות החוויה הגופנית - הקשב שלי כמטפל מופנה לכל מיני כיוונים: למילים, לקול, לנשימה, לתנוחות הגוף והתנועות, לחוויה הגופנית והרגשות. הכוונה היא לזהות, היכן מרכז ההתרחשות הנפשית, היכן ה״אנרגיה״ של הסיפור. המילים רק נושאות את הרגש, ואני רוצה להיזהר מאוד שלא להישאב לתוך הנרטיב. הגוף מדבר במקביל את העולם הפנימי. הסיפור הוא התפאורה של המודע להתרחשות הזו. ברגע שאני מזהה אפשרות ליצור מגע עם מה שמרגיש, אני מנסה להניח לסיפור וליצור מגע קרוב יותר, מדיטטיבי, נוכח, קשוב, עם החוויה עצמה. מה קורה בגוף, ברגשות, אילו זיכרונות עולים, מה משתנה? הרבה מהטיפול מתרחש בשדה שהוא אינו ורבלי וקשה להמשגה. שם נכנסים לפעולה כל אותם טכניקות לחקירה קשובה של החוויה - להאט, להקשיב, להיות, להפנות את תשומת הלב לעוד מימדים, וכו׳. ברוח חשיבתו של דוגן – הבנה שהיא רק תיאורטית, ולא מערבת את הגופרוח, איננה בעלת פוטנציאל מרפא, הכוונה לאפשר ולכוון למקום של חוויה כולית (הוליסטית) של כל המרחבים הנפשיים הרלבנטיים. המימד הגופני, הנפשי והרוחני.

אומץ, נחישות ואמון - צ׳וגיאם טרונגפה, מגדולי המורים שלימדו במערב בודהיזם טיבטי, קורא לדרך הזו:
The way of the spiritual warrior .  הוא מבטא בזה את האומץ והנחישות הכרוכות מצד המטופל והמטפל, או המתאמן כשהוא לבדו, בלחתור למגע כן, קרוב ואינטימי עם מה שעולה, גם כשזה לא נעים, מפחיד וכואב. נוכחות המטפל עשויה לעודד ולתמוך בפיתוח איכויות אלו אצל המטופל, כשהיא מציעה לו קרקע, תמיכה, עידוד, נחמה, וקבלה של כל מה שאנושי.

האופנות השנייה Going Beyond - מבוססת על הרעיון רב העצמה, אך המתעתע של הריקות או העדר קיום עצמי או העדר מהות קבועה נפרדת ובלתי משתנה. מתוך תפיסה זו, הפחדים, ההשתוקקויות, החרדות והרציות, הם מופעים של "האני" שאופיו אשלייתי. אחיזה פחות הדוקה בתפיסת העצמי שלי עשויה להביא לטרנספורמציה מרפאת בהיבט של הזדהות הולכת ופוחתת עם "מצבי העצמי", המופיעים כך בי ודרכי. ההרצאה מציעה דרך הדגמה ווינייטות קליניות, אפשרויות בהן מושג זה יכול לעבור משדה חשיבה מופשט ופילוסופי אל עשייה קלינית. במיוחד מתמקדת ההרצאה בתפיסתו של מורה הזן איהיי דוגן, בן המאה ה 13, מייסד זרם הסוטו זן, על Actional Understanding, משמע טרנספורמציה אפשרית רק דרך הגשמה של ההבנה דרך פעולה, כלומר Embodiment – ביטוי של ההבנה בגופנפש של המתאמן/ המטופל. דרך דוגמאות ננסה להבין איזו אפליקציה קלינית עשויה להיות לעבודה מסוג זה. ההרצאה עסקה בין השאר גם במושג האופאיה – השימוש המיונן באמצעים, הנובע מתוך הקשבה לרגע הזה ויצירתיות ולא מתוך אג'נדה או ידיעה, וכדוגמא הוצג טיפול אשר במהלכו נעשה שימוש בגרזן ביקוע לעצים, כאמצעי להתנסות בריקותם של מצבי העצמי.

כלים - בנוסף ההרצאה מבקשת להציב סימן שאלה באופן כללי על המושג "כלים טיפוליים" ולטעון כי עשייה מרפאת, במיוחד כזו המבוססת על חוויה והנשענת על חשיבה של מיינדפולנס ובודהיזם, איננה יכולה להישען על כלים, אלא על הקשבה ריקה – אשר דרכה וממנה, תוך שימוש מיומן באמצעים, יצירתיות ומוכנות להתנסות, יצוצו אפשרויות וילבשו צורה. כמטפורה – הודגם שימוש בגרזן ככלי טיפולי.

לסיכום – נסקרה העבודה במסגרת מרפאת המיינדפולנס של המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. לקריאה נוספת על המרפאה ופעילותיה, מצ"ב מאמר אשר פרסמנו לאחרונה בג'ורנל mindfulness, בעקבות ביקורו ובעידודו
של ג'ון קבט זין.

**שימו לב:  המאמר - Seeds of Mindfulness מאת עודד ארבל מצורף למייל זה**

לקריאה נוספת -

1. The eye never sleeps by Dennis Genpo Merzel

2. The Hsin Hsin Ming
http://holybooks.lichtenbergpress.netdna-cdn.com/wp-content/uploads/Hsin-Hsin-Ming.pdf

3. Moon in a Dewdrop: Writings of Zen Master Dogen by Eihei Dogen (Author), Kazuaki Tanahashi

4. Enlightenment Unfolds by Kazuaki Tanahashi

5. Eihei Dogen: Mystical Realist by Hee-Jin Kim

 

לאתר של ד"ר עודד ארבל הקליקו כאן

 

 

 

 

 

 

ד"ר עודד ארבל, oded.arbel@gmail.com   050-6576691

 

מיינדפולנס כנקודת מוצא והאצה בטיפול הזוגי

שימוש במיינדפולנס ליצירת שדה אנרגטי ממזג בין הצרכים המנוגדים לאינטימיות ותשוקה:  עקרונות טיפוליים ודוגמאות קליניות

מרצה:  ד"ר שרה איווניר, פסיכותרפיסטית זוגית ואיישת, ממייסדות מכון שינוי, מלמדת במכון שינוי, בתכנית לפסיכותרפיה ממוקדת, באוניברסיטת בר-אילן ובמכון לרפואת גוף נפש ברמת השרון, מרכזת פרוייקט אהבה לטיפול באנשים החיים עם HIV


אינטימיות ותשוקה הם שני צרכים אנושיים בסיסיים וסותרים: האינטימיות רוצה את הקרוב והמוכר, התשוקה זקוקה לאויר ולמסתורין. מצאתי שמצב של מיינדפולנס, עשוי לפרק את הסתירה ביניהם ולהוות את השדה האנרגטי הממזג בין שני המרכיבים החיוניים כל כך ביחסי זוג. יוצגו עקרונות עבודה טיפולית ודוגמאות קליניות.

ההרצאה

זכור שמערכת היחסים הטובה ביותר היא זו שבה אהבתכם אחד לשני עולה על הזדקקותכם אחד לשני
(הדלאי למה)

אהבה אינטימית ותשוקה – הינן שני כוחות חיוניים ובסיסיים בחוויה האנושית, אהבה אינטימית תתואר כ"ברית עולם" כשם שירו של מתי כספי: יחסים זוגיים בטוחים, צפויים, ממוסדים, ותשוקה תוגדר כ"ציפור מרדנית", מושג המופיע באופרה 'כרמן' שם כרמן שרה, "האהבה היא ציפור מרדנית שאי אפשר לאלפה, היא ילד צועני שלא ידע מימיו חוק"

כל אחד מאיתנו משתוקק לחוות בטחון, תחושת עוגן, מישהו לסמוך עליו, יציבות, קרבה, ודאות, המשכיות הישענות ויחד עם זאת רובינו כמהים גם לאירוטיקה, לחופש להתנסויות חדשות, להרפתקה, לגעת בבלתי מוכר, ובבלתי נודע, להתחדשות להתלהבות.

לשתי המערכות הללו מטרות שונות באבולוציה של נפש האדם: באהבה אינטימית אנו מחפשים נמל לעגון בו, את הבית את המוכר, מחפשים אישור והגנה למי שאנחנו. בתשוקה אנו מחפשים אחר החלקים הלא מוכרים של עצמנו, החלקים שלעיתים אינם חלק מן האני הקונסנסואלי שלנו. אחר משהו שנמצא מעבר לעצמנו, מחוץ לגבולות ההכרה העצמית.

אם אהבה אינטימית היא בית, התשוקה היא רוח פרצים שפולשת דרך החלונות ומנערת את היציב.

תשוקה היא החומר המתדלק את המנוע של היצירה, היא האש שמבעירה בנו את הדחף לחיות את מי שאנחנו באמת (וולש)

הלן פישר, אנתרופולוגית שכתבה את הספר "המין הראשון", וחקרה את ההבדלים בין המינים, מצאה ששני מרכיבים אלו, אהבה שבהתקשרות, ואהבה אירוטית - נמצאים במקומות שונים במוח. שה"תכנות" של המוח להתחברות רגשית – מה שנוגע להתקשרות וחיפוש בטחון ויציבות (attachment) אינו מחובר לתכנות של המוח למשיכה (attraction) אטרקטיביות כלפי המין השני, המלווה בהשתוקקות והתרגשות. ואף לא לתאווה מינית (desire, lust).

אסתר פרל, חוקרת את הנושא מזה שנים ופרסמה את הגיגיה בספרה "אינטליגנציה אירוטית", באנגלית:
Mating in captivity – reconciling the erotic + the domestic. היא טוענת שאהבה ביחסי נישואים, ותשוקה, פועלים על צרכים מנוגדים. "האהבה שואפת לקרבה, אבל התשוקה זקוקה למרחב" (פרל 2007). "האהבה נהנית לדעת עליך הכל: התשוקה זקוקה למיסתורין, האהבה אוהבת לצמצם את המרחק ביני ובינך, בעוד התשוקה שואבת מן המרחק אנרגיה. האינטימיות צומחת באמצעות חזרתיות ופמיליאריות, האירוטיקה מתכהה על ידי החזרתיות. היא משגשגת על המסתורי, החדש והלא צפוי. האהבה רוצה לדעת שיש לה, התשוקה רוצה לרצות. התשוקה מתעניינת פחות במה שכבר היתה בו ויותר לאן היא יכולה להגיע.

לעיתים כשזוגות מתמקמים בנוחיות האהבה, הם חדלים ללבות את אש התשוקה. הם שוכחים שאש זקוקה לאוויר
(פרל עמ' 57) ומה שיוצר אינטימיות לא תמיד יוצר סקס טוב.

ככל שמתהדק הקשר הזוגי ומתעמקים יחסי התלות ההדדית וככל שבן הזוג הופך ליותר ויותר חשוב ומשמעותי, כך גובר הרצון להחזיק בו, לשלוט ברגשותיו, ובכך להצר את צעדיו. מיטשל סובר שקשה לנו התלות במי שאיננו שולטים ברגשותיו, לכן אנו יוצרים את האשליה ששליטה כזו והיציבות שהיא מביאה, הן אפשריות (עמ' 13).

פרויד סבר שהמצב שהיה עלול להפריע יותר מכל מצב אחר לאונות מליאה, לתשוקה מלאה, הוא האהבה עצמה. המטופלים של פרויד יכלו לאהוב, והיו יכולים לחשוק אך לא הצליחו לחוות בו זמנית אהבה ותשוקה לאותו אדם. "במקום שהם אוהבים, אינם חושקים" העיר פרויד, ובמקום שהם חושקים, אינם יכולים לאהוב". (מיטשל עמ' 37).

איך בכל זאת נמצא את האינטגרציה בין שני צרכים כל כך חיוניים לאדם, זו שאלה שמעסיקה אותנו כגברים ונשים, וכפסיכותרפיסטים העובדים עם זוגות.

אני מנסה כאן לגייס את הכוח של מיינדפולנס לשם יצירת אותה אינטגרציה, כדי להתיך את הפער הזה ולשחרר את הניגודיות.

מיינדפולנס

על פי הבודהיזם, Right mindfulness הוא אחד משמונה הצעדים בדרך לשחרור האדם מן הסבל אל ההארה. זהו גורם מנטלי שמאפשר לנו לזכור ולכוון את תשומת הלב שלנו על מה שמועיל ומהנה.

מיינדפולנס חשוב מאד למדיטציה, כי באמצעותו אנחנו יכולים לכוון את מלוא תשומת הלב, למה שעוזר לריכוז עמוק, למשל לנשימה, או לנושא מרכזי כמו: "אהבה וחמלה".(Chodron 1990). הוא גם התרגול של עקרון נוסף והוא "להיות ברגע". להיות מכוון עם מלוא תשומת הלב שלנו למה שקורה כאן ועכשיו בתוכנו וסביבתנו בהתנסות הנוכחת, באופן בלתי שיפוטי וללא פרשנות. תרגול כזה עוזר למוח להיות צלול וקשוב.

דרך התרגול של מיינדפולנס אנו מגיעים לבהירות ולהיווכחות ש:

• כל דבר כל הזמן משתנה, זהו עיקרון האימפרמננט על פי המסורת הבודהיסטית. אנו מצויים כל הזמן בתוך זרם תודעה. בזרם התודעה מחשבה רודפת מחשבה. אדם צריך להבין איך התודעה שלו עובדת, להיות מודע לזרם התודעה. אם אני רואה איך המחשבות שלי זזות, ובכל שנייה משתנות, אז אני מבין שהכל ארעי.

• מה שאנחנו רואים, אינו קיים במציאות, אלא הוא ההשלכה שלנו על התופעה. זהו עיקרון הריקות. האדם יוצר את המציאות שנתפסת אצלו כאמת. במדיטציה, אנחנו מתבוננים בריקות כדי להשתחרר מן ההרגשה שמה שאנחנו חווים זו האמת. שהסבל באמת קיים, שהתכונות של השני באמת קיימות. זה הפוך מן התפיסה שלדברים יש קיום אינהרנטי. הבערות ignorance בבודהיזם הוא אי היכולת לראות דברים כפי שהם (we do not see things as they are, we see them as we are)

• מקור הסבל בעולם, על פי הבודהיזם הוא בהשתוקקות ((craving שיהיה לנו מה שאין לנו (כסף, תואר, אשה, יופי...) ובהשתוקקות להיפטר ממה שיש לנו ומכביד עלינו (אשה, מחלה, עיסוק, מראה חיצוני...) זהו עיקרון הנון-אטצ'מנט

טוב להתרגל למציאות שזוהי אשליה, ולהשתחרר מן ההיצמדות לכך. כאשר אנחנו יודעים שדבר לא יהיה לנצח, אנחנו יותר מוקירים אותו, נהנים ממנו, ומאפשרים לדבר חדש לבוא אחריו. הרהור על אימפרמננט מפחית היצמדות.

שלושה עקרונות אלו מתכתבים עם שלושה מצבים מוכרים ביחסים זוגיים בלתי מספקים:

מצב א' - האופן המקובע בו כל אחד רואה את עצמו:

למשל:

"אני לא שווה, אני משעממת, הוא לא רואה אותי, אני שקופה בשבילו, רק מה שמעניין אותו זה החברים ואולי גם החברות שלו, אני בודד, היא לא מעריכה מה שאני עושה בשבילה, אני מטפל בילדים והיא מתלוננת שאני לא חברותי ושלא התפתחתי בחיים ושאני לא כיפי, אני קורבן שלה.

במהלך הטיפול הזוגי, כל אחד מבני הזוג מוזמן להתעמק בהתבוננות בזרם התודעה שלו, שעה שהוא מעלה איזו תחושה בכלל או שקשורה בבן זוגו בפרט. הוא מתבקש להשתחרר מן ההאשמה העצמית המקובעת וההשלכתיות על בן הזוג, להתבונן בתוכו ולזהות: מה הוא חש בהקשר של אותה תחושה - בגוף, מה רגשותיו, מה מחשבותיו מה התנהגותו, ומה הוא חווה מן הסביבה. ככל שמשתחררים מן ההשלכתיות ומתבוננים בזרם התודעה הזורם כמו נהר, צפות תחושות, מחשבות ורגשות שלא היו שם בתחילה, צפים פחדים, צפות פנטזיות ודמיונות, צפות רגשות וכמיהות, ורציות חדשות. (עיקרון האימפרמננט - הכל משתנה כל הזמן)

מצב ב' - האופן המקובע בד"כ שבו כל אחד מבני הזוג רואה את השני
והוא באמת מאמין שזו האמת. שהיא: קרה, אגוצנטרית, נצלנית, או הוא: דוחה, מתנשא, אכזרי, לא יוצלח.

המטפל מזמין כל אחד מהם להפנות את הקשב פנימה, ולהתבונן בעצמו ולשאול: מאיזה עיניים אני מסתכל על השני? מה בי צריך לראות את השני כך? עם הזמן כל אחד ייווכח שראה שהיא קרה, כי, למשל: אף פעם לא חשב שמגיעה לו חמימות, או חשב שהיא אגוצנטרית - כי תמיד נשים, כמו אמא שלו השתמשו בו לצרכיהן, והיא נצלנית כי תמיד הרגיש שהוא צריך לתת יותר מידי ולבסוף חש מקופח. והיא "ראתה" שהוא דוחה אותה ומתנשא מן המקום שאף פעם לא הרגישה חשובה מספיק כדי שירצו אותה, וראתה שהוא לא יוצלח מן המקום שהיתה צריכה מישהו שהיא תתגאה בו כדי לקבל הכרה ומעמד חברתי. הבנה זו מבוססת על ההבנה שמה שאנו רואים במציאות אינו אלא ההשלכה שלנו, וקרוב לודאי שמישהו אחר היה רואה בבני זוגנו דברים אחרים לגמרי (עיקרון הריקות)

מצב ג' –תלות יתר – כשאנו מגדירים את עצמנו ואושרנו באמצעות השני:
'ציפיתי שתהייה לי... ואתה לא ממלא את ציפיותיי'. זוהי היצמדות למשהו שאיננו. "אם רק לא היית מפסיד את המשרה, הכל היה בסדר, אם רק לא היית משמינה, הייתי מאושר..."

אלו מצבים המתארים היצמדות למשהו שמגדיר את האושר שלי.

זה מצב שכיח, שבתחילת היחסים אנחנו מוצאים את בן הזוג נעים ומושך בגלל שראינו בו, או השלכנו עליו תכונות מסוימות שהיו רצויות לנו. רגש נעים זה יוביל להרגשה ש"אני רוצה את זה לתמיד", רוצה שהוא יהיה שלי, שלא יעזוב אותי, שיהיה חלק ממני. זוהי היצמדות . בד"כ בן הזוג יעשה מאמץ להגביר את האטרקטיביות על ידי חיזוק אותן תכונות שמצאו חן בעיני השני ולזמן מה הוא מופיע כמקור אושר בשבילי. כל עוד הוא ממשיך למלא את הייעוד שנבחר עבורו, זה מספק, אולם כאשר מתגלים בו חלקי אישיות אחרים, קושי לעמוד ב"הבטחה", או צרכים משלו – נוצרת אצל הנצמד תחושת אכזבה, תחושה שרימו אותי וייאוש. (עיקרון שחרור מהיצמדות)

התרופה לזה היא הפניית המיינדפולנס לחוויית ההיצמדות עצמה. להתבונן בה, לחוש אותה כרגש חולף, לא לנסות לדכא אותה ואף לא להשיג אותה מייד. כמו במדיטציה שאנו יכולים להתבונן בכאב או באי נוחות גופנית, או רגש כעס שעולה, אבל לא נצמדים אליו ולא מופעלים על ידו - אלא מתבוננים בו מתוך ריחוק וכך מאפשרים לו להתפוגג כמו ענן. בעבודה הטיפולית יועבר הקשב המופנה בד"כ אל בת הזוג, חזרה אל עצמו כדי לקחת אחריות על ההיצמדות, להכיר את מקורותיה, להבין שהוא אינו יכול באמת להחזיק בה, לראות את האופן בו ההיצמדות מהווה מחסום ליחסים, ולשחרר את בת הזוג להיות עצמה כדי שתוכל לרצות את היחסים ממקום אוטונומי.

הכוחות החיוניים, הארוטיים, כוחות החיות וההתחדשות של הזוגיות,יכולים לפרוץ, כאשר בני הזוג משתחררים מן ההיצמדות ההדדית ונוכחים זה מול זה באופן שמתחדש מרגע לרגע.

עבודה ממוקדת עם מיינדפולנס

כולנו צריכים גם יחסים בטוחים, ויציבים וגם התרגשות ואירוטיקה. אבל חלק מאיתנו הרבה יותר צמודים לצורך בביטחון והגנה וחלק הרבה יותר עסוקים בדחף למרחב וחופש.

אנשים שיותר מרוכזים בצרכי הביטחון שלהם מתחלקים לשני סוגים – הסוג הראשון הם אלו שבילדותם התנסו בחוויה שאם הם עוזבים והולכים לדרכם, הם מאבדים את ההורה. אלו אומרים לעצמם שכדי לא לאבד את הבטוח אני אאבד חלק מעצמי. אני אוותר על חירותי כדי לשמור את הביטחון שההורה מייצג. (אסתר פרל 2012)

הם לא למדו לאהוב באופן שמאפשר לחבר שמחה חופש וסקרנות ביחד עם אהבה ונאמנות. הם למדו שאינם יכולים גם להיות עם עצמם וגם להיות עם האחר בעת ובעונה אחת.

בטיפול איתם נשתמש במיינדפולנס בשלב ראשון כדי לבוא במגע עם פחדי ההיעזבות והנטישה, אך מוכרח להיות שלב שני, בו הם באים במגע עם עצמם. עם הכמיהות, הפנטזיות, השעשוע, והארוס.

הסוג השני הם אלו שמרגישים שאם הם קמים ועוזבים לדרכם, הם פוגעים באופן נורא בהורה הם עסוקים יותר עם 'לא לפגוע באחר', מאשר בלספק את עצמם. אהבה ותשוקה רוצות בד"כ להיות ביחסים הדדיים. אבל אצל אנשים אלה יש יותר מידי אחריות ודאגה לשני, ואז אם כל תשומת הלב שלי מופנית אליך, אינני יכולה להרפות מזה כדי ללכת פנימה לתוך עצמי ולהיות ערה לכמיהות שלי, לעונג, לשמחה, לגילויים.

בשני הסוגים הללו, לא מספיק בטיפול קונבנציונלי שעובד עם הפחדים והחסכים, צריך גם לעורר את האהבה עד שתחפץ כלשון שיר השירים.

הסוג השלישי הם אלו שעוזבים ואינם מסתכלים אחורנית, אולי כי אין לאן לחזור או כי אם יסתכלו אחורנית – לא יוכלו להתמסר לעצמם ולהתקדם. אדם מסוג זה דואג בעיקר לעצמו, לחיפושיו, להצלחותיו ועינוגיו, אבל אין לו יציבות בחיים, הוא מתענג, אבל הוא בודד . איש כזה נמנע מלהתמזג עם השני מן הפחד שלא יוכל להשתחרר ולהיות שוב הוא.

ביחסים תמיד יש אחד שפוחד להפסיד את האחר ואחד שפוחד להפסיד את עצמו. הסוג הזה, יתקשה להתמסר ליחסים קבועים ויציבים, או לאינטימיות הזוגית, פן ייבלע ויאבד את עצמו.

בטיפול, מיינדפולנס מרכז את הקשב בשלב הראשון, על שחרור הפחדים, ובשלב שני, על העמקת ההכלה וההטמעה של השני בתוכו כדי שיוכל להתמסר להתמזגות רגשית ומינית.

סיכום –

אסתר פרל מציינת שהחיבור בין שניהם מצרף נדיבות, ודאגה לעצמי (אגואיזם), אי אפשר שתהיה אירוטיקה בפרט בסקס ללא רגעים מינימליים של selfishness אנוכיות. צריך להרגיש שזה בסדר, לזוז מן המיקוד בשני ולהיות לגמרי עבור עצמך, וזו עמדה דואלית בין נתינה להתרכזות בעצמי. אנו מוכרחים להרגיש שאנו יכולים להתרכז בעצמנו מבלי לחשוש להפסיד את השני ולהתרכז בשני מבלי להרגיש שאנו מפסידים את עצמנו.

בתרגול מדיטציה של מיינדפולנס, אנחנו נותנים הנחייה להפנות את תשומת הלב, לנשימה ולגוף... לרגשות... למחשבות וזרם התודעה.... לסביבה ולכל המרחב שסביבי.... עצם התרגול בונה בתוכנו את היכולת להיות בעת ובעונה גם בפנים וגם בחוץ, גם עם עצמי וגם עם הזולת, גם עם השקט וגם עם הסערה.

אלו רגעים של אחדות בלי היצמדות. כדברי החכם ההודי שנשאל האם יש אהבת אמת בין גבר לאשה –
ענה: 'כן, לא הוא ולא היא'. כלומר כשכל אחד מהם היה יכול להתפשט מן האני הצריך אל האני ההווה.


                                      יום יום וליל כל הזמן, בנתיב אחד
                                      לא מסומן
                                      יום יום וליל - כל הזמן , יחד ולבד
                                     לך לעצמי נאמן

                                     אט לאט , נגלה מעט
                                     מי אני - מי את
                                     ואולי אולי נלמד
                                     לוותר ולתת יותר
                                     עד שתיותר , רק אהבתנו

                                    ברית עולם - מתי כספי

מקורות:

הלן פישר (2004) המין הראשון. הוצאת אריה ניר: תל אביב
סטיבן א' מיטשל (2009) האם יכולה אהבה להתמיד? הוצאת תולעת ספרים
אסתר פרל (2007) "אינטליגנציה אירוטית"
אסתר פרל - הרצאה במסגרת כנס Couple Conference קליפורניה 2012
Thubten Chodron (1990) Taming the Monkey Mind. Tynron Press

 

ד"ר שרה איוניר, 052-4205105

Iwanir.sara@gmail.com
www.saraiwanir.com

פסיכותרפיה ממוקדת גוף:  גישת האקומי

מיינדפולנס: גוף ונפש ברגע ההווה - המיינדפולנס כחקירה וצוהר לריפוי הנפש ולגילוי עושרה האינסופי של התודעה האנושית

מרצה - ד"ר עידו סימיון, פסיכותרפיסט ומורה לשיטת האקומי, חוקר את המפגש בין פסיכולוגיה יונגיאנית ובודהיזם.  מרצה בתכנית לפסיכותרפיה במרכז שילוב


במובנים רבים, מחציתה השניה של המאה ה-20 היוותה כר פורה למפגש בין הפסיכולוגיה המערבית, שהבליחה בעוצמה רבה לתודעתינו לפני מעט יותר ממאה שנה, לבין חוכמת הרוח המזרחית כפי שהתפתחה ב 2,500 השנים האחרונות. מפגש זה עודינו בעיצומו ואט אט אנו מתוודעים לשיח השוואתי השואף להבין כמו גם ליישב תפיסות עולם שונות אלו
(פלד, 2007, Wellwood 2000). כפועל יוצא, אנו עדים להתפתחותן של גישות אינטגרטיביות המשלבות גם ברמה הפרקטית בין התבונה הרבה, פרי של הפסיכולוגיה המערבית, לבין החוכמה העתיקה שגלומה בתורה ובתרגולים המזרחיים, ובינהם הבודהיזם והדאויזם. גישת האקומי לפסיכותרפיה מבוססת קשב (mindfulness) וממוקדת גוף היא אחת מגישות אינטגרטיביות אילו שמציעה שילוב בין תיאוריה לבין פרקטיקה ליצירת שינוי בחייהם של אנשים.

גישת האקומי פותחה במקור על ידי רון קורץ בשלהי שנות ה 70 ושואבת ממקרות ידע נרחבים החל מבודהיזם והדאויזם, דרך גישות פסיכולוגיות ממוקדות גוף כגון תרפיה רייכיאנית, ביו-אנרגטיקס, גשטאלט, פוקוסינג , NLP, פלדנקרייז, היפנוזה אריקסוניאנית, וכלה בפיזיקה ותורת המערכות המורכבות. מתוך סינתזה זו פיתח קורץ, ובהמשך גם תלמידיו, גישה עדינה המשתמשת ברגע ההווה ובתבונת הגוף כנתיב מהיר לחשיפת חומרים לא מודעים המארגנים את האישיות כמו גם לחיבור מחודש לאנרגיית החיים המתגלה בביטויה ההרמוני. המילה עצמה, האקומי, מקורה בשפתו של שבט ההופי. שבט זה הוא אחד משבטי האומות הראשונות שחיו על אדמת ארצות הברית טרם הגעתם של המהגרים הארופים. למילה שתי פרשנויות, שתיהן מבטאות את רוחה של השיטה. האחת – "כיצד אתה עומד ביחס לכל ממדי החיים?" והשניה – "מי אני ?"

קשב (mindfulness) בהאקומי

ראשית, האקומי משלבת את התרגול הבודהיסטי של מיינדפולנס (mindfulness), או קשב בעברית, בתוך הפסיכותרפיה ככלי מרכזי לחקירה והבנת הפגיעה הפסיכולוגית וההזדהויות הנלוות אליה, כמו גם כשער לאותנטיות ולזרימה ההרמונית עם החיים, זרימה שמהווה את טבענו העמוק ביותר. קשב משמעותו מדועות פתוחה, סקרנית, ללא ביקורת או שיפוט ביחס לרגע הווה. הכוונה היא שהמיינד (mind) שלנו מלא (full), הוא מלא בתחושות, רגשות מחשבות, דימויים, וכדומה. זאת אומרת, אנו מטפחים עדות ברגע ההווה לכל ממדי החיים במלאותם. עוצמת השימוש בקשב טמונה בכך שהוא מאפשר לנו, לרגע, להניח את דעותינו על החיים בצד וכך ולהתחיל ולהיווכח במה שבעצם קורה מרגע לרגע בחווית חיינו. שיטת האקומי מתייחסת לתוכן הורבלי-נרטיבי כמהווה עשרים אחוז מהחומר שרלוונטי בהקשר הטיפולי, ושמה דגש על הפניית הקשב של המטפל, כמו גם של המטופל, למימדי חוויה כגון תחושות, רגשות, מחוות גוף, קצב וטון דיבור, דימויים ואנרגיית חיים כללית .

תשומת לב מקיפה ועמוקה זו מאפשרת לנו ללמוד כיצד האדם שמולנו מארגן את חווית חייו בהווה. הייחוד שבגישה נובע מכך שהתרפיה הופכת להיות משהו שקורה בשידור חי. כך היא משחררת אותנו מספקלוציות תיאורטיות שאמנם עלולות להיות נכונות, אך לא בהכרח מביאות לשינוי או הקלה בסבל. בכך  נשמעת האקומי לעצתה של פרידה פרום רייכמן ש"המטופל צריך חוויה, לא הסבר".

לדוגמא, מטופלת בשם ענת* נכנסה לחדרי והחלה מדברת בקצב מהיר. מאחר ותשומת ליבי כמטפל מופנית לא רק לתוכן, שמתי לב שקצב זה מרגיש מהיר יותר מטבעי. היא דיברה כך בעבר ולכן שערתי שקצב מהיר זה אינו מקרי אלא משקף הבטים משמעותיים באישיותה. לאחר שסיימה לדבר, הפניתי את תשומת ליבה לקצבה המהיר ובמקום לעלות ספקולציות באשר לפשרו הצעתי לה לעשות ניסוי. כשהסכימה, הנחתי אותה לתוך קשב ובמצב זה ביקשתי ממנה לשים לב לדבר הראשון שמתעורר בתוכה כשאני אומר: "יש זמן בשבילך ".

בהאקומי, משפט שאנו אומרים באופן זה נקרא "אמירה חוקרת" ומטרתו לא לשכנע את המטופל בכוונותנו הכנה או בנכונות המשפט אלא לחקור ולגלות כיצד האדם שמולנו מאורגן פסיכולוגית סביב נושא מסוים – במקרה הזה לבדוק כיצד ענת מאורגנת סביב הרעיון שיש זמן בשבילה. העובדה שאנו אומרים אותו בקשב מאפשרת למטופל ללמוד את תגובותיו שבמצב תודעה של שיח רגיל לא היו עוברות את סף המודעות ובכך פותחים צוהר לחשיפת התת מודע .

גישה ניסויית

ככלל, בהאקומי אנו משתמשים באופן יצירתי במגוון ניסויים במצב של קשב בכדי להזמין ולחשוף חומרים לא מודעים שמארגנים את האישיות. לדוגמא, כשמטופל מהסס לקחת צעד לעבר משהו חדש בחייו, אנו יכולים לערוך ניסוי במצב של קשב בו אבקש ממנו במודעות ובאיטיות לצעוד פיזית לעבר אובייקט המסמל את הדבר החדש. הטיפול בשלב זה עובר מלהיות תיאורטי ומאפשר למידה חוויתית וגישה מהירה להיבטים המדויקים שמונעים ממנו להתקדם .

במקרה של ענת, כששמעה את המשפט "יש זמן בשבילך", היה ניכר שמשהו בה נרגע, ומיד אחר כך עלה מתוכה גל של עצב הקשור בהכרה שהיא פעמים רבות מרגישה את עצמה כשקופה וכאחת שאינה חשובה. הנחתי אותה להישאר מודעת לחוויתה הרגשית-גופנית ומתוך כך לשים לב אם באופן טבעי התחושה נקשרת בזכרונות מסוימים. תמונה של אמה עלתה בתודעתה ואיתה זיכרון של אמה הדוחקת בה, כמו גם תחושה של חוסר ההתכווננות לצרכיה, שאפיין חלקים מרכזיים בקשר שלהן מראשיתו. בשלב זה, הנחיתי את ענת לחקור מתוך עולמה החוויתי של הילדה את המשמעות שנתנה לחוויות אלו ומתוך כך נתוודעה ענת להנחת יסוד ש"אני לא חשובה ולא מעניינת", הנחה שענת העידה שגם ארגנה היבטים נרחבים מהקשר העכשווי שלה עם אחרים. כפועל יוצא של השימוש בקשב, בניסוי, וההבנות שאלה אפשרו, קצב דיבורה וכן תחושות הגוף שלה ששיקפו את קצבה המהיר האטו ונרגעו.

במצב זה של מודעות הפניתי את תשומת ליבה בכדי לבדוק ולחקור ברגע ההווה אם היא מקבלת רמז ממני שמה שיש לה להגיד לא חשוב בעיני. הנחתי, כי לאחר שההזדהות הישנה והדפוס המארגן עלו למודע והמטען הנלווה השתחרר על רמה תחושתית-רגשית תהיה תודעתה של ענת פנויה להכיר במציאות העכשווית. כשאמרה שלא כך הדבר, ושהיא חווה אותי כמתעניין בה, ביקשתי מענת להפנות את תשומת ליבה פנימה, למרחב הגוף, ולהרגיש כיצד עובדה זו משפיעה עליה. ענת הרגישה הקלה, חום באזור החזה ושלווה נעימה. שוב ביקשתי ממנה לבדוק אם לשלווה ולחום יש מה להגיד, והיא אמרה: "את בסדר כמו שאת."

הגוף והעצמי

בכדי להבין את גישתה של האקומי לפסיכותרפיה חשוב להבין את הדרך בה היא מתייחסת לאופיה וביטוייה של הפגיעה הפסיכולוגית כמו גם לבריאות נפשית. מספיק לראות ילד בין שנתיים בוכה כי לרגע איבד את אימו בגינה הציבורית, או כועס ומרביץ כי לא קיבל את הבייגלה שרצה, בכדי לראות ולהבין את השתתפותו המלאה של הגוף בחוויות החיים, הן ברמה התנהגותית, הן ברמה תחושתית והן ברמה הרגשית. תיאורטיקנים פסיכולוגים שונים הכירו בכך וביניהם גם מרגרט מאהלר, שבעבודתה הקלאסית אודות הלידה הפסיכולוגית של האדם (1975) התייחסה לדימויי הגוף המוקדמים המרכיבים את הגוף-אגו כהיבט מרכזי ובסיסי בהווצרותו של האגו הבוגר. דרך הזדהות עם דימויי גוף אלו, טענה מאהלר, תופס האדם מאוחר יותר את זהותו העצמית ובמידה רבה דרכן הוא חווה ותופס את העולם. בגישת האקומי אנו כמובן מתייחסים להזדהויות גופניות אלו כמו גם להנחות היסוד אודות העצמי והעולם שהן ההיבט הקוגניטיבי של אותו גוף-אגו.

אך הגוף אינו קשור רק בהזדהויות היסטוריות שכבר אינן רלוונטיות למציאות העכשווית, אלא גם בחווית חיים אותנטית וזורמת. וויניקוט לדוגמא, התייחס לגוף כהיבט מרכזי בבריאות נפשית ואף קישר אותו ישירות לעצמי האמיתי. הוא כותב: "העצמי האמיתי מקורו בחיות של רקמות הגוף ועבודתן של פונקציות הגוף כולל הנשימה ופעולת הלב" (1960). בכך מקשר וויניקוט את העצמי האמיתי עם מודעותנו לחווית הגוף שלנו ברגע ההווה, וזאת בהקשר של השינויים הרציפים כפי שאלה מתרחשים מרגע לרגע. כשהעצמי האמיתי מתבטא באופן הרמוני חווה האדם מה שוויניקוט הגדיר (1956) כ - "going on being" זאת אומרת, הוא מחובר לרציפות הוויתו, וכמובן הוויה קשורה בהווה, ברגע הזה.

אורגניות ונוכחות אוהבת

הפגישה עם ענת הסתיימה כשהמיינד שלה רגוע וגופה שלו ומקרין חמימות אנושית פשוטה. מנקודת מבטו של וויניקוט נכחה ענת ברגעים אלו בעצמי האמיתי שלה. בשפה של האקומי אנו מתייחסים לכך "כעצמי האורגני". את המושג "העצמי האורגני" וה"אורגניות" בכלל שאבה האקומי מתוך הפילוסופיה והחכמה הטאויסטית, שהתהוותה בסין של האלף הראשון לפני הספירה. חכמה זו אוגדה בספר הידוע של לאו טסו, הטאו טה-צ'ינג, ספר שמבטא את חוכמת הטאו, חוכמת הדרך. דרך זו היא דרכו של היקום. חכמי הטאו, בגישתם לחיים, כיוונו לדרך של הרמוניה בין האדם לטבע, ולדידם התמסרות לזרימת החיים ולטבע מובילה להרמוניה פנימית וחיצונית. כאשר אנו מאפשרים את ביטוייה של זרימה זו בתוכנו, במרחב הגוף-נפש שלנו, היא מטבעה מרפאת אותנו, כמו גם מובילה לגדילה, מימוש ותחושת חיים מלאה ומספקת. בקונטקסט של האקומי משמעה שאין אנו צריכים להיות חכמים ולתת תשובות למטופל, כי אם פשוט לאפשר תנאים לזרימה זו לבטא את עצמה. ההנחה היא, שכפי שהגוף יודע להניע תהליכי ריפוי כאשר אנו נשרטים, כך גם מערכת הגןף-נפש במרחב בו נוכחות אוהבת ותשומת לב קיימות, תרפא את עצמה ותניע תהליכי התפתחות רצויים.

בעבודתי עם ענת גישה זו השתקפה בנכונות פשוט להיות עם ולאפשר לתהליך שלה להיפרש מרגע לרגע. כמטפל, אין צורך ולרוב גם אין אפשרות לדעת לאן האנרגיה האורגנית תוביל את המטופל, אך עם זאת אנו סומכים על התהליך האורגני שמטבעו יחשוף את החומרים הרלוונטים שמארגנים את האישיות ויוביל לבסוף לחוויה הרמונית וזורמת. כמטפלים, מאחר ואנו יוצרים מרחב של קשב וסומכים על התהליך האורגני, אין אנו צריכים להיות חכמים מדי ולהציע אינטרפרטציות מורכבות. כך אנו מתפנים להיות אוהבים ונוכחים עם מה שישנו. נוכחות אוהבת זו משמעותה גישה של איכפתיות, חמימות וקבלה של האדם כפי שהוא, על כל מורכבותו וחלקיו. אין זה אומר שאנו מסכימים עם כל מה שהוא עושה או אומר, אלא אנו פשוט נוכחים עם הוויתו ועושים כמיטב יכולתינו לקבל אותה ולשקף אותה ברגע המתאים. בתנאים אלו אנרגיית החיים של המטופל מתפנה לתהליך של ריפוי פגיעות נפשיות כמו גם להתפתחות ומימוש עצמי.

סיכום

ונוכחות אוהבת, ובהסתמך על אורגניות ואורינטציה גופנית, יוצרת גישת האקומי מרחב נוכחות (mindfulness) על ידי שילוב של קשב עוצמתי, שמאפשר גישה מהירה וטרנספורמטיבית לדפוסים עמוקים המארגנים את האישיות, כמו גם חיבור לתבונה והרמוניה שהן טבענו העמוק ביותר. כוחו של השימוש בקשב הוא בכך שהוא מעביר את הפסיכותרפיה להיות דבר מה המתרחש בשידור חי, כך אנו לא רק מדברים על נושאים המהותיים לחיינו אלא ממש חווים אותם ופתוחים ללמוד כיצד הם חיים בתוכנו. מרחב הנוכחות האוהבת מאפשר למטופל תחושה בטוחה ומוכלת בגישתו לחומרים עמוקים ולא מודעים, שחשיפתם הן לב העבודה הטיפולית.

ביבליוגרפיה

1. פלד, א. ) 0222 (, להרבות טוב בעולם. רסלינג . 2. Kurtz, R. (1990). Body-centered psychotherapy: the Hakomi method. Mendocino, Life Rhythm. 3. Mahler, M. S.; Pine, F and Bergman, A. (1975). The psychological birth of the human infant. New York, Basic Books. 4. Mair, M. (1990). Tao Te Ching. New York: Bantam Books. 5. Welwood, J. (2000). Toward a psychology of awakening: Buddhism, psychotherapy, and the path of personal and spiritual transformation. Boston: Shambhala. 6. Winnicott, D. (1956) Primary Maternal Preoccupation, in Through Paediatricsto Psychoanalysis. London: Hogarth. 7. Winnicott, (1965). Ego distortion in terms of true and false self. In his Maturational processes and the facilitating environment (pp. 140-152). London: Hogarth and the Institute of Psycho-Analysis. (Original work published 1962).

 

תיאור מקרה*: חלומה של יעל

יעל התיישבה בכסא, הסתכלה עלי ואמרה "הכל מתפרק, הכל משתנה כל כך מהר שאני כבר לא עומדת בקצב".

היא נכנסה באותו יום לחדר לאחר שנתיים של עבודה אינטנסיבית שנגעה ישירות בזהות שלה, במה שהאמינה על עצמה ועל החיים, ובדרך בה התנהלה בעולם. היא המשיכה: "אני כבר לא יכולה לעשות את אותו דבר שוב, אבל מצד שני אני גם לא יודעת מה יש לי במקום".

דוגן, מייסד זרם הסוטו זן, אמר שכולנו טבע הבודהה, זאת אומרת כולנו שלמים, כבר עכשיו. בין אם דרך תרגול רוחני או טיפול פסיכולוגי, מטרת העבודה ברמה העמוקה יותר היא לעזור לאדם להגיע לאותה נקודה בה הדרכים הישנות כבר אינן עובדות, לנקודה ממנה האפשרות השפויה היחידה היא להתחבר לטבענו השלם, לטבע הבודהה.

שתקתי, עדיין לא הייתי בטוח לאן זה הולך, ואז היא אמרה "חלמתי חלום חזק לפני יומיים"

"ספרי" אמרתי.

בחלום אני עומדת במרכזו של חדר במרומי גורד שחקים. יואב (בן זוגה לחיים בארבע השנים האחרונות) עומד מולי, אני צועקת עליו והוא עלי. ואז, פתאום, כל הבניין מתחיל לרעוד וכל מה שמסביבי מתחיל ליפול: התמונות שעל הקירות נופלות לרצפה והזכוכיות מתנפצות, חלקים מהתקרה גם כן, עד שאני מרגישה שהרצפה מתמוטטת וכל הבניין עושה את דרכו לאדמה. פתאום מצאתי את עצמי עומדת על הקרקע, האדמה תחתי רועדת וסדקים נפערים לימיני ולשמאלי, אש פורצת מתוכם. ואז התחלתי ללכת בין שרידיה של העיר ההרוסה, חוברת לניצולים אחרים בחיפוש אחר מקום מפלט.

החלום הסתיים.

החלום בא מעומקי הנפש, ממה שהפסיכולוג קרל יונג קרה לו העצמי. בתפסיתו של יונג, ובניגוד לתפיסה שמקורה בפסיכולוגיה של פרויד, בעומק התת מודע אין רק שאריות של דחפים ומכאובים ישנים, אלא ישנה תבונה אמיתית, כזו שנגישה לנו בחלומותינו. כוחו של החלום הוא בכך שהוא בא מתוכנו, הוא אינו פרשנות חיצונית למצבנו אלא הוא בדיוק מה שאותה תבונה אינסופית, שמקורה במקום בו נשמתנו פוגשת את האלוהות, החליטה לחשוף בפנינו.

אנו עלולים לחשוב כי המפתח לחלום נעוץ בפרשנויות מסובכות, אך בעצם הוא לרוב מפתיע בישירותו. הסצינה הראשונה בחלום חשפה בפני יעל את מציאות התנהלותה בתוך מערכת היחסים הזוגית שלה, את הצורה בה היא צועקת ומאשימה. כששאלתי אותה על התפוררות הבניין אמרה, "נו, נראה כי מערכת היחסים הזוגית שלי מתפוררת". מאידך, הציג החלום את יעל תרה בהריסות העיר אחר מקום מפלט עם ניצולים אחרים. יחד, תהינו על משמעות הדבר עבורה.

אחת הדרכים להתוודע לתבונת החלום היא דרך שחזורו באופן מודע כחוויה גופנית, זאת אומרת לא רק לספר את החלום אלא להכנס לאותן תנוחות גוף ומצבים חווייתיים שנכחו בו. כפי שיונג אומר, "הסמלים של העצמי, מקורם בעומקי הגוף". לכן, הצעתי ליעל לצעוד פיזית בחדר מולי, כפי שצעדה ברחבי העיר ההרוסה תוך מתן תשומת לב לחוויתה, לגופה, לרגשותיה. יעל התחילה לצעוד בחדר באותה צורה בה צעדה בחלום. הצעתי לה לשים לב מה קורה לה בפנים, "אני מרגישה אבודה. נכון שאני לא לבד, אבל בכלל אין לי תחושת הקלה. ההפך, הכל כל-כך כבד, כל כך הרבה אומללות מסביב." כששאלתי אותה מה מוכר בחוויה הזו, היא אמרה: "נמאס לי כבר להסתובב עם כל ניצולי הטראומות של החיים, נמאס לי כבר להיות קורבן ולהסתובב כל חיי עם קורבנות אחרים".

חלומות הם לאו דווקא כרונולוגים, וחלום זה הציג אפשרות שלישית, ברגע שבין התפוררות הבניין לבין ההטמעות בניצולים האחרים, ברגע בו עמדה על הקרקע לנוכח עוצמתה של האדמה. דווקא במקומות אלו, המפחידים ביותר, אנו לפעמים מוצאים את כוחנו, את נשמתנו השלמה. בהמשך העבודה הצעתי ליעל לעמוד באותה תנוחה בה עמדה בחלום כשהקרקע סביבה רעדה ונבקעה. יעל עמדה בשקט כמה רגעים, שחזרה את העמידה ואמרה: "מוזר, אבל אני לאט לאט מתמלאת באנרגיה. הרגלים שלי מתמלאות בכוחה של האדמה והכוח הזה עולה למעלה לכיוון האגן שלי". היא אמנם חוותה גם פחד, אך עמידתה וחיבורה לאדמה חיזקו אותה. היא הרגישה טוב, בטוחה בעצמה לנוכח כוחות האדמה הפורצים מעומקיה, מעומקי הנפש שלה עצמה. הפנתי את תשומת ליבה לכך שבתמונת חלום זו היא לבד. היא לא נזקקת לבן זוגה אלא מוצאת את כוחה בלבדות, לא בבדידות, אלא בהיותה אישה חזקה העומדת על שתי רגליה, קשורה לאדמה, למקור חייה. היא היתה שלמה והיא ידעה זאת.

העצמי העמוק, האלוהות, חולמת. היא חולמת דרכנו והיא חולמת אותנו. היא חולמת דרכים חדשות ומספקות בהן נוכל לחיות ולהשתתף בחיים האלו. במקרה של יעל היא חלמה את האפשרות להיות לבד, עצמאית, חזקה, מחוברת, קשורה לאדמה. בחודשים שלאחר אותו חלום נפרדה יעל מבן זוגה והחלה לפתח את היכולת להיות לבד. היא טיילה רבות בטבע, ולמדה לחוות ולהכיל את תחושות חוסר האונים והפחד שאט אט איבדו מעוצמתם. היא גם גילתה דרכים חדשות להיות עם אחרים, דרכים שהתבססו על שמחה, שיתוף ואהבה הנובעים משפע וחיבור פנימי.

תיאור מקרה*: אל מול המוות

"אתה יודע, אני טוטאל לוס דור שלישי"

"את מה!?"

"דור שלישי, טוטאל לוס"

ואז היא מסבירה לי ש"טוטאל לוס דור שלישי" אומר ששלוש פעמים ספירת תאי הדם הלבנים שלה מסוג ' T ' הגיע לפחות או יותר אפס (אלו הם אותם התאים של מערכת החיסונית האחראים על לוחמה בפולשים חיצוניים).

טובה בת ה - 51 חלתה באיידס באמצע שנות השמונים בסוף שבוע סוער של מין ואלכוהול בניו יורק. מאז כבר שלוש פעמים היתה על סף מוות, פעם אף מונשמת במכונה. וכל פעם שכבר היה נראה שהכל אבוד, הצליחה להצטרף לניסוי בתרופה חדשה שהצילה את חייה.

לאחר אותה פגישה ראשונה שבו סיפרה לי על היותה חולת איידס, בחרה טובה שלא לעלות את הנושא שוב. עסקנו ביחסיה עם אמה שצבעו את חייה בגוונים של כאב עז, זעם וקנאה. עניינים רוחניים היו ממנה והלאה ואני לא ראיתי לנכון לדחוף את האג'נדה שלי בעניין. לאחר יותר משנה של עבודה עמוקה שנגעה בפצעיה המוקדמים ביותר, נכנסה לחדרי והתיישבה על הכסא, פניה חיוורות ורעד קל אך ברור נשמע בקולה. "ספירת תאי הדם הלבנים שלי היא בערך אפס", אמרה.

שלוש דקות בערך שתקתי, חווה את חוסר האונים שבטח הציף גם אותה. ואז אמרתי: "מפחדת למות".

לפעמים, או בעצם הרבה פעמים, הברור ביותר, המובן מאליו הוא הדרך. הקושי הוא במוכנות שלנו לפגוש אותו, עירומים מהגנות, פגיעים, לא יודעים. ברוח הבודהיזם שילבה גישת הקומי את תרגול הקשב (mindfulness), תרגול המטפח בתוכנו בדיוק את היכולת הזאת, להיות ערים למה שקורה ברגע הזה, להישאר עם מה שנוכח, כמו שהוא, בלי הצורך לדחות מעלינו את החוויה הנוכחית וגם בלי הצורך להיצמד אליה. ולעבר הרגע הזה, לפי מיטב יכולתי, ניסיתי להצביע. לעבר הפחד החי, הרועד, החיוור שמילא את החדר בו ישבנו.

"כן", היא ענתה בפשטות, ולרגע היה נדמה שהכל מאט, כמעט עוצר. "אז בואי רגע נשאר איתו, עם הפחד הזה", הצעתי. " את יכולה לתת לעצמך להרגיש אותו, את הצורה בו הוא חי בגוף שלך ואת כל מה שהוא מביא איתו".

גישת הקומי מלמדת אתנו לסמוך על האורגניות של התהליך, זאת אומרת לפגוש אותו בחיות שלו, ולתת אמון בתהליך שהוא טבעו של כל אדם. הכוונה היא שנישאר עם החוויה הפנימית ולא נברח ממנה. במצב זה, אנו פשוט עוקבים אחרי התפתחות התהליך הנפשי מרגע לרגע, נשארים איתו – מתחושה, לרגש, למחשבה או לדחף. ואז משהו מופלא קורה, אנו נשארים עם התהליך והוא משתנה, נע לכיוון חדש, לכיוון שינוי בריא. רבים מאיתנו מגלים אז שמשהו אחר, עמוק יותר ונבון יותר מתחיל לחיות ולהנחות אותנו.

טובה קיבלה את ההזמנה שלי ונשארה עם הפחד. היא הפנתה את תשומת ליבה פנימה, השתהתה וסיפרה "הפחד ממלא את כל החזה שלי ויורד למטה עד לבטן. הוא כל כך חזק, עמוק ואפור, עידו, כל כך מפחיד לי". הסתכלתי עליה, אישה אמיצה ברגע קשה מנשוא. "בואי תישארי עם הפחד, פשוט תני לעצמך להיות איתו, עם כל הקושי". טובה שוב עצמה את עיניה וכעבור כמה רגעים של שקט החלו דמעות שקטות לזלוג מעיניה "נהיה לי כל כך עצוב", אמרה. הצעתי שתתן לעצמה להיות עם העצב ולגלות את משמעותו עבורה.

"אני עצובה על הכל, על כל הזיכרונות שלי שלא יהיו עוד, על כל החברים שלי, והמערכות היחסים שיאבדו. אני עצובה גם על כל הדברים שלא הספקתי לעשות, על כל החלומות שלי שכבר לא יתגשמו".

ברגעים אלו היה נראה שטובה חווה ומעבדת אבל של חיים שלמים. האבל מילא אותה ואותי, את כל החדר. היא התחילה להתייפח, התייפחות שהרגישה לי כאילו באה מתוך תוכה, ממקום עמוק ועתיק. לאחר כעשר דקות החל הבכי אט אט להירגע. היא התבוננה בי, ואני בה.

"כמה שקט", היא אמרה, וגם אני חשתי בו. שקט עמוק שמילא את כולי. "בואי נהיה איתו" הצעתי והיא חייכה ואמרה "אין בו כלום, ריק לגמרי, ממש כמו המוות". צחקנו והצעתי שנישאר עם השקט ועם המוות. שוב היא עצמה את עיניה ונתנה לשקט למלא אותה. כמה דקות אחרי זה כבר קרנו פניה מאור, היא חייכה שוב ואמרה שמי ידע כמה אור ושקט יש במוות. אני הרגשתי שאני צופה בפלא, אור של אלוהות הבוקע דרך מבני האגו המתפוררים שלה.

ברגע אחד של כנות ופגיעות, אל מול המוות, נגעה טובה בנצחי. " אני מרגישה שאין לי גבולות, שהתודעה שלי מתפרסת על מרחב החדר כולו", היא אמרה דומעת. הפעם הדמעות היו דמעות של אושר.

חודש וחצי לאחר מכן טובה מתה בשלווה והשלמה.

*בכל סיפורי המקרה טושטשו הפרטים המזהים ונבחרו שמות בדויים כדי לשמור על פרטיות המטופלים.

 

ד"ר עידו סימיון, 050-6521002, idosiemion@gmail.com

 

לאתר של מכון האקומי הקליקו על הלוגו
       

                                  אימייל: hakomiisrael@gmail.com

מפגש אמן - סנגיטה

מפגש אמן על המוסיקה והמחול ההודי הקלאסי ועל שיטת הלימוד המסורתית, בשילוב הדגמות בשירה הודית קלאסית ובמחול

אומנית:  אסנת אלכביר, אומנית בילאומית, מרצה ומופיעה, במאית, כותבת הספר "במפגש הנהרות, תשע שנים בהודו" (בהוצאת מודן), ומלמדת מוזיקה באוניברסיטת תל אביב


מתוך הספר:  במפגש הנהרות - תשע שנים בהודו
מאת אסנת אלכביר

המורה למחול בודהדו

"להיות – להוות," אני חושבת, "הכול נוצר משמחה. נפלא. אבל מה לזה ולריקוד?"

כשאני שבה ומבקשת ללמוד ריקוד הוא אומר, "מה איתך? למה לך ללמוד מאיש זקן כמוני? לכי לקָטָאק קֶנְדְרָה, בית-הספר המפורסם, שם תופיעי לפני קהל תוך שנה-שנתיים, ואיתי אולי לא תתפרסמי לעולם."

דווקא ההסבר הזה ממלא אותי נחישות גדולה, שמחזירה אותי אליו שוב למחרת. הוא מצייר, והתמונה כולה נחשפת, כאילו היתה שם עוד כשהדף היה ריק. דמויות שאפשר לזהות וכאלה שאי אפשר לזהות מביטות בי גם יחד, והוא אומר, "השַקְטִי, האנרגיה הפנימית, היא רצון חופשי אמיתי. באמנות אני מתמזג בה, באחד."

אחרי כמה ימים כאלה מזמין אותי בּוּדְהָדֶו לבוא אליו בערב. אני מתרגשת ונמלאת ציפייה לקראת המפגש. הערב מגיע. נסיעה קצרה באוטו-ריקשה, והנה אני כבר בפתח ביתו. אני נכנסת אל הבניין ועולה בגרם המדרגות אל חדר המחול, צלילים שבוקעים מבעד לדלת מלווים את פעימות ליבי.

החדר פּוּנה מרהיטיו ונראה לפתע ענקי. בקצהו יושב נגן סָרַנגי, כלי קשת שפירוש שמו "מאה צבעים". צלילי הסרנגי הארוכים מהדהדים בחדר כקול שירה אנושית. לצידו של נגן הסרנגי יושב נגן תופי טַבְּלָא-בָּאיָה. המתופף מכוון את הכלי בפטיש לפי צליל קבוע שנגן הסרנגי משמיע. התיפוף נשמע כמו מנגינה. שלושתנו, אני ושני הנגנים, מצפים לבואו של בּוּדְהָדֶו. כיצד יקבל את פני?

בּוּדְהָדֶו נכנס לחדר. הבעת פניו שמחה ומרוממת. הוא טופח על שכמו של נגן הסרנגי, מברך את נגן הטאבלה ואותי. הוא לבוש מכנסיים הדוקים ומעליהם חולצת קוּרטָה לבנה ארוכה בהצלבה – לבוש כשל כוהן דת ראג'סטני. שערו משוך לאחור, לצווארו מחרוזת פרחים. הוא מתיישב ומתחיל לכרוך סביב קרסוליו גהוּנְגְהְרוּ, מחרוזת פעמונים ארוכה המתפתלת על הרצפה. לרגע הוא נראה כמו מהפנט נחשים.

נגן הסרנגי, סנטוש, מחבק את הכלי בחיקו ומתחיל שוב לנגן. לעיתים הוא נראה כאֵם המלטפת ומחבקת את בנה הרך, ולעיתים כגבר המלטף את אשתו במעשה האהבה.

לצידו ממתין נגן התוף בידיים שלובות, דרוך לקראת רגע שאינני יודעת מתי יבוא, שבו יוכל להצטרף לנגינה. ההמתנה מגבירה את הקשב שאני נתונה בו. גוני השמיים משתנים מדי רגע ברגע. החשכה מתחילה לרדת כווילון על החלון מולי. צלילי הסרנגי נבלעים בעומק השמיים והחלל. שקט משתרר בחדר.

בּוּדְהָדֶו קם ממושבו ונעמד, הגהונגהרו לקרסוליו. הוא עומד בעיניים עצומות. הסרנגי מנגן כעת מנגינה קבועה, המתמזגת בצלילי הערב. אט אט נגינתו כמו נדחקת אל הרקע ומפנה את מקומה לנגינת התוף. כעבור כמה דקות, בתנועה פתאומית ומהירה, בּוּדְהָדֶו מתחיל לנוע. ידיו עולות באיטיות, מציירות מעגל ונפגשות בבית-החזה, מול הלב. הוא מכופף מעט את ברכיו, ומתחיל לתופף בכפות-רגליו מקצבים שונים, בשטף שגואה ומתפרץ עד שהוא נעצר לפתע. הסרנגי ממשיך לנגן. ואז פותח בּוּדְהָדֶו בריקוד חדש, שר בהברות זריזות את המקצבים שרגליו מתופפות. כך הוא מנגן ברגליו, רוקד, מסתובב, מסתחרר, נראה כאילו העולם מסתובב איתו סחור סחור. צלילי הפעמונים שלרגליו נשמעים כציוץ ציפורים. מהירות תנועותיו והמקצבים שהוא מתופף ברגליו גוברים, עד שהשטף נפסק פתאום לחלוטין. הוא אמנם הפסיק לרקוד, אבל נדמה שתנועת הריקוד נמשכת ומהדהדת.

אוקיינוס המחול שגאה וגעש קודם באינספור גלים שוכך עתה. המְתנה, השקט שאחרי הסערה. אני מביטה בו ולרגע לא יודעת אם הוא אותו צייר שהכרתי או סתם רקדן תמהוני, האם הוא גבר או אישה, אדם או אל, שיווה או שַקְטִי. הוא משתנה מרגע לרגע ומופיע בפני באינספור דמויות, סיפור שלם של תנועות וצבעים. אני תוהה מיהו הכוריאוגרף.

הוא רוקד אל תוך הלילה במקצבים מסחררים ומורכבים, אשר סוחפים אותו ואותי לעולם אחר. הגוף הופך לכלי במרחבי החדר, העולם והזמן. הבעות פניו לובשות ופושטות רגשות: עצוב, שמח, מתפלא, שליו, מאיים. נדמה שהוא מצייר בידיו מַנְדָלוֹת, תרשימים מקודשים: מעגלים, מרובעים, משולש על בסיסו, משולש על קודקודו, מגן-דויד. ברקע נשמעת עדיין נגינת התוף והסרנגי, הרקדן אחד עם עצמו, עם הזמן ועם הריקוד.

כשהוא מסיים, אני מרכינה את ראשי מתוך כבוד.

אני מבקרת אותו למחרת, וכבר לא חשוב לי מה ילמד אותי. בעיקר אני רוצה לשהות במחיצתו.

"ללמוד? מה בדיוק את רוצה ללמוד?" הוא שואל.

"ריקוד," אני עונה.

"כדי ללמוד ריקוד עלייך ללמוד על עצמך. האם את מוכנה לזה?"

בקלות הראש שאפיינה אותי באותה עת אני עונה במהירות, "כן."

במשך התקופה שאני עושה במחיצתו הוא מלמד אותי ציור ברהמרי, ולא ריקוד כפי שביקשתי. את לימודי הריקוד הוא דוחה בכל פעם למחר. כל יום תקווה מחודשת. וכך זה נמשך כשנה, עד שסבלנותי פוקעת, ואני מחליטה לחזור ארצה ולוותר על המחול ההודי.

אני נוסעת אליו כדי להיפרד ממנו. הוא מצייר. כעבור זמן-מה הוא מבקש ממני לענוד את הפעמונים לקרסולַי ולהיכנס לחדר הריקוד. באותו יום בּוּדְהָדֶו עורך לי טקס חניכה ומלמד אותי קטע ריקוד קצר. אני מתאמנת בחדר הריקוד. לעת פרידה הוא אומר במבט מאיים, "אם תשכחי את הקטע שלימדתי אותך היום, לא אלמד אותך שוב."

אני פורצת בבכי, ושואלת אותו בכעס מדוע לא לימד אותי עד עכשיו. אני מטיחה בו שלדעתי לא לימד אותי כלום.

הוא צוחק צחוק ממושך ומשיב, "סבלנות לימדתי אותך! טוב, עכשיו את יכולה ללכת. ותזכרי, אם תשכחי את הקטע שלימדתי אותך, לא אוכל ללמדך שוב."

המורה לשירה, אסתאד'

"כשאני עוצם את עיני ומתחיל לשיר,
שוררת חשכה בלבד.
עם האָלָאפּ החשכה נבדלת לבהיר ולכהה.
אט אט מופיע אור.
ואז מופיעים הצבעים."

פָרִיד אוּדִין דָאגָר

...למחרת בשלוש לפנות בוקר מתעוררים כולם ונכנסים אל חדר המוזיקה. אנחנו מכוונים ארבע או חמש טנפורות שילוו את השירה. כולם שותקים ומקשיבים לטנפורות. הצלילים מתנגנים בתוך הדממה. ואז אסתאד' מסמן לנו להתחיל לשיר. אנחנו שרים צליל ארוך, שמכוּון לפי הצליל של הטנפורות. וכך יורדים מטה ומטה עד לצליל הנמוך ביותר של כל אחד ואחד. לכל אחד הסא שלו, נקודת ההתחלה שממנה מתחיל הסולם הטבעי לו. כששרים בסולם הטבעי, אין צורך להתאמץ כדי לשיר נכון. אנחנו שרים, והנה התחלפה לה אשמורת. השחר עולה. הצלילים העיליים נשמעים על רקע נגינת הטמפורא ויוצרים מנגינה קלילה ושמיימית. ציפור אחת מתעוררת ומצטרפת אלינו. ציפור אחרת עונה לה. כולנו שרים. מכונית נוסעת נשמעת מרחוק. אוושת הרוח בעלים, השתנות תמידית, הגוף רוטט עם הטמפורא. הצלילים כאן והצלילים שם מתמזגים.

הגוף עייף ועצל. היתושים עוקצים. המורה יושב זקוף בצד. הוא מאזין לשירה שלנו. לפתע, כרית מתעופפת על ראשו של ראגֶ'נְדְרה שנרדם לידי – שירות יקיצה מהמורה. דריכות משתררת בכיתה.

עוד צלילים מצטרפים אלינו: תן מיילל מרחוק, קוקייה הומה בחוץ, צרצר מזמזם מהמטבח, עוד צלילים עיליים נחשפים אט אט. מנגינות עולות ממיתרי הטנפורות ומהדהדות זו אל זו.

משב רוח קריר מבשר על הזריחה הקרובה, צבעי השמיים משתנים. אנחנו שרים את ההברה אָה בצליל אחד ארוך שוב ושוב. הגוף משוחרר, וכך גם המחשבה. אנחנו מרוכזים רק בצליל. אני הכלי והכלי הוא אני. אני שומעת צליל, ולא ברור מהיכן הוא בוקע, מהטמפורא או ממני. אין התחלה ואין סוף. השמש עלתה, הירח שקע.

לחצו כאן כדי לקרוא עוד על אסנת אלכביר

osnatelkabir@yahoo.com

אסנת אלכביר -  054-7400248

חבילת מיתוג ושיווק לארגונים ועסקים מהתחומים הטיפוליים
אם יש לכם עסק או ארגון שמומחה במתן שירותים טיפוליים, מי שזקוק לכם צריך לדעת עליכם!

רוב העסקים שהוקמו במטרה להעניק שירותים טיפוליים או לספק מוצרים וכלים למטפלים, מבוססים לפני הכול על תחושות עמוקות של שליחות, חזון ורצון לתרום ולעזור.  בתוך תחושת השליחות הזאת, לפעמים השיווק נדחק לקרן זווית ונחשב לפעילות פחותה בערכה. אבל אל תשכחו שכדי שתוכלו לעזור לכמה שיותר אנשים - אתם חייבים לשרוד והם חייבים לדעת שאתם שם בשבילם. 

אחד הכלים העוצמתיים ביותר העומדים לרשותנו לצורך כך הוא שיווק נכון של מותג נכון.

ב - Family-Care אנו ערוכים לספק לכם חבילת שיווק ומיתוג שתצעיד את העסק שלכם קדימה.  כדי שהאנשים שזקוקים לכם ידעו למצוא אתכם, עליכם להיות נוכחים במקומות הנכונים, ולבנות מותג חזק ומהימן.  אנחנו יודעים לעזור לכם לעשות זאת.

פנו אלינו ונשמח לתפור עבורכם את החבילה המתאימה ביותר לצרכים שלכם ולקהל היעד שאליו אתם פונים.


התקשרו  - אמציה, 052-7078052 או אפרת, 050-7504210 ונשמח לעמוד לשירותכם