אם היינו צריכים לדרג את החגים החשובים ביותר בלוח השנה, את מי מהם היינו מציבים בראש? אולי את פסח ויציאת מצרים, אולי את חנוכה וניצחון האור?
הגמרא במסכת תענית חוסכת לנו התלבטות ומציעה תשובה משלה: את מדליית המקום הראשון חולקים יחד יום כיפור וט"ו באב.
כן, יום הצום הקדוש ויום האהבה והריקודים עומדים על אותה משבצת!
בשניהם, מסופר שם, היו בנות ישראל יוצאות מביתן בשמלות קיץ לבנות, שעניין מיוחד היה בן: כדי שכל בנות הכפר תוכלנה להשתתף, ולא ייגרע חלקה של מי שאין ידה משגת לרכוש לעצמה שמלה, היו הנשים משאילות בגדים מאחת לשניה. וכדי שלא תתבייש זאת שאין לה, היו כולן שואלות שמלות מחברותיהן. גם בתו של המלך העשיר, גם בתו של ראש הכפר. כך יכלה אפילו העניה שבבנות להרגיש נוח ללבוש את בגדי חברותיה, ונפתחה בפניה האפשרות להצטרף למעגל. בנות המחוז כולו היו נאספות לכרם ורוקדות בין הגפנים עד שמצאו להן בחור נאה להשתדך לו.
אבל האם יכול להיות שהמנהג הזה, יפה וחברתי ככל שיהיה, די בו כדי להזניק את ט"ו באב לראש רשימת החגים החשובים ביהדות, מקביל ליום הכיפורים?
בכל זאת, חג שעניינו נסוב בעיקר על ריקודים ויין...
אבל אז באה הגמרא ומוסיפה עוד פסקה אחת קטנטונת, ומספרת לנו משהו שבהתחלה נדמה תלוש לחלוטין מהנושא. והפסקה הזאת אומרת, שעתיד אלוהים, בזמן שאחרי הזמן, "לעשות מחול לצדיקים".
רגע, שמענו נכון? מחול לצדיקים?
מחול??
מסתובבים בעולם הזה הרבה סיפורים על איך נראה גן עדן, מה מחכה לכל מי שהתנהג למופת כל חייו והיה צדיק גמור. יש אגדות על גן מלא באוכל וכל טוב, אגדות על זהב, על בתולות (זה בדת של השכנים..) אינספור תיאורים שבשבילם היה שווה להיות צדיק. אבל עם יד על הלב, לא חשבנו שהפרס בסופו של דבר יהיה להשתתף בהרקדה, נכון?
אז מה העניין הזה, של הריקוד?
בואו נסתכל על המשפט במלואו: "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו... שנאמר: הנה אלוהינו זה".
כלומר, בכוריאוגרפיה השמיימית, כולם עומדים במעגל שאלוהים במרכזו, מצביעים פנימה ואומרים "זה האלוהים שלנו"/ זאת האמונה שלנו / זאת הדרך, האמת.
לא כל כך נעים להקשות על הגמרא, אבל... איך התיאור הזה קשור לבנות בכרמים, ולמה חשוב כל כך שרוקדים במעגל דווקא, ולא ריקודי שורות למשל? ומה רע בסתם ריקוד חופשי?
ממורי, הרב מרדכי אלון, שמעתי בזמנו את סוד הקסם של המעגל:
אינספור מחוללים התקבצו למעגל הזה. לכל אחד מהם סט של דעות מוצקות, השקפות, אמירות... כל אחד מהם (ומאיתנו) מבין את העולם אחרת ומצביע לכיוון אחר. לכשעצמו, זה מצוין.
אבל כשאנחנו עומדים בשורה, או אפילו זה מול זה, כל אחד מצביע על האמת והכיוון שלו, ונוצר כאוס אדיר של אצבעות מונפות.
במעגל משתנה הכל. אותן דעות שונות, אותן ידיים מצביעות קדימה, כעת משסודרו במעגל – מצביעות כולן אל נקודה פנימית אחת.
הרבה קולות יש בציבור, אבל כשהוא מתעגל – קל לראות שכולם מצביעים על נקודה אלוהית אחת. אמת אחת.
מחול, מסתבר, זה לא סתם ריקוד. זאת אמירה.
ביום שני הקרוב חל ט"ו באב. אולי לא נצא בבגדים לבנים לרקוד בכרם, אבל טוב נעשה אם נוכל לקיים את מהות החג. לאמץ אל ליבנו דווקא את האחר. בואו נחבק מישהו ביום הזה, בעיקר אם דעותיו רחוקות ושונות משלנו.
|