ניוזלטר אפריל 2024

תודה לכם הקוראים, העוקבים והחברים בעמותה הישראלית לשיטת העבודה של ביירון קייטי

ביום שני נציין את ערב פסח
אנו מאחלים לכולכם

חג חירות משמעותי ושקט 

מי יתן וכולם יזכו להיות בחייק אהוביהם בחג

העמותה ממשיכה את פעילותה

עם וועד חדש ומלא אנרגיה

ואנו שמחים על כל מי שבוחר להצטרף ולהנות מהפעילות המבורכת

בהפצת דרך העבודה בעולם

חג שמח
באהבה
חברי הועד

עדכונים מהנעשה בעמותה

מדברי היו"ר דני עמרי

שלום וברכה,
רקפת שלחה לי בקשה:
״דני הי, מה שלומך?
לקראת הוצאת ניוזלטר אפריל אשמח שתכתוב קצת על מה גרם לך לקחת על עצמך את ניהול העמותה מחדש, היכן אתה רואה את התרומה של העמותה, תוכניות לעתיד וכל מה שחשוב לך להביא״.
אז ככה:
התנדבתי שוב לתפקיד יו״ר העמותה כדי למנוע את סגירתה ולאפשר את המשך פעילותה.
התקשיתי לעמוד ברעש הנורא של טריקת דלת העמותה. אם כי הייתה נסגרת בקול דממה דקה.
היכן אני רואה את התרומה של העמותה?
מבחינתי תרומת העמותה היא באפשרות לתרום.
כך ומתוך כך היא הוקמה.
חיינו התמלאו בכל כך הרבה שפע כתוצאה מהעבודה – היה רצון עז לחלוק בזה,
״להעביר את זה הלאה...״
לאפשר לכל מי שנפתח לעבודה לפגוש ולהיפגש בה. במיוחד היה לנו חשוב שתפרח כאן בישראל. נדמה שהיום נכון עוד יותר.
עם חלוף השנים הסתבר שלא די בכך ועל אנשים גם לחוש שהעמותה נותנת להם משהו מוחשי יותר תמורת דמי החבר וההשתתפות, מקובל.
אז התוכניות לעתיד נרקמות כעת. הרעיון הוא להרבות בפעילות. למזלי הצטרפו חברי וועד חדשים שתורמים מזמנם, מרצם ורעיונותיהם ובקרוב הפעילות תורגש היטב גם בשטח. אנחנו מתארגנים כעת. מקווה להביא את טום קומפטון לסדרת מפגשי זום ואולי גם לריטריט נוסף בארץ, מתניעים מחדש את מפגשי יום שישי, כשנאגור גם קצת כסף הקופה כמעט ריקה] נארגן כנס עמותה בסגנון כזה או אחר. פעילויות נוספות נרקמות להן במחשכים. אתם מוזמנים ליזום, להציע, להתנדב, או סתם להצטרף, להפיץ, לתקשר ולדברר אותנו.

למה לא?
מה שחשוב זה אתם.
כל אחד ואחד יכול לתרום משלו. הקבלה היא בנתינה וההזמנה פתוחה.
אומרים שהמדינה שלנו הלכה ימינה... העבודה לא מבחינה בין ימין לשמאל, היא מבחינה היטב בין לב פתוח ללב סגור, מסייעת בפתיחת לבבות, שומרת עליהם פתוחים, יש משימה חשובה יותר בעיניכם? כולם מוזמנים.

באהבה, דני עמרי.

תחומי אחריות בועד הנכנס ופעילויות מתוכננות

ברכות לוועד היוצא – ברכות לוועד החדש,
כעת לעבודה, תרתי משמע...
רשימת תחומי אחריות בוועד החדש:
1. יו״ר – דני.
2. גזברות - רויטל.
3. דמי חבר - מירה.
4. רב מסר – באחריות חיבה ותפעול של עידית.
5. פייסבוק - רויטל, חיבה, דני.
6. פעילות ימי שישי - סיגל בסיוע אפרת.
7. טפול בנושא הסמכות – מירה ואפרת.
8. פעילות תרגול משותף של העבודה – סיגל.
9. וועדת ביקורת – מירה וענבר.
10. הפעלת אתר ורב מסר – עידית. (אפרת מסייעת).
11. ניוזלטר – רקפת. (אפרת מסייעת).
מוזמנים לפנות לחברי הוועד בהתאם לתחום אחריותם.
פעילות הוועד החדש.
אנחנו מתארגנים, לוקח זמן.
יתרת תקציב הוועד מינימלית ותאפשר שרידות של העמותה לזמן
קצר יחסית, חייבים לסייע – הזמנה לכל מי שליבו נותן. ולכל מי
שטרם שילם... דמי חבר אתם יודעים...
כדי לממש את מטרות העמותה וגם לשפר את מצבה התקציבי
מתוכננות מספר פעילויות. ההנחה היא שפעילות גם תייצר הכנסות

ו... רצון מצד חברים להצטרף ולשלם דמי חבר בנוסף. תרומות
יתקבלו אף הן בברכה. תרומות יתקבלו בברכה. תרומות...
פעילויות בטווח הקצר ובקנה:
1. חידוש מפגשי יום שישי עם מאפשרים מוסמכים.
2. טפול בנושא הסמכות מאפשרים בחסות ומטעם העמותה.
3. תפעול הפלטפורמות השונות: פייסבוק, רב מסר, אתר, קבוצות
וואטסאפ וכו׳.

פעילויות בקנה:
4. יצירת פלטפורמת מפגשים לתרגול העבודה בזוגות 141 .
5. בשיתוף עם תודעה בריאה – ארגון מפגשי עבודה עם טום
קומפטון אם יעתר לכך, במגעים אתו] אם לא יסתייע בדרך
אחרת. לפלטפורמה של מיכל תודעה בריאה] יש אפשרות
להגיע לאלפי משתתפים. הכוונה שבין המפגשים השבועיים
האלה יתקיימו גם מפגשי תרגול באמצעות מאפשרים ישראלים.
6. ארגון ריטריט עם תום בארץ – כרגע לא מסתייע, המצב לא
מסייע כמובן.
7. במידה ונתאושש בתחום התקציב – תכנון כנס שנתי כפי שהיה
מקובל בעבר או בפורמט אחר.
מוזמנים להציע פעילויות, להתנדב להרים פרויקטים – נשמח
לתמוך ולתת גב, להציע שיתופי פעולה דוגמת השיתוף עם תודעה
בריאה ועוד.

בברכה, דני עמרי.

פעילות מטעם עמותה

מפגשי שישי בוקר

אנחנו ממשיכים עם מפגשי התרגול המעולים

ימי שישי אחת לחודש

בין השעות 09:00-10:30

בהנחיית המאפשרים שלנו

המפגש הבא ייערך

ב - 10.05.24

בהנחיית דני עמרי בנושא:

"הפחדים, החיים ומה שביניהם."

כותב דני על המפגש הצפוי:

מה העבודה הזאת לכם?
במסגרת ימי שישי המחודשים – הנושא הראשון יהיה:
עבודה על הפחדים, החיים ומה שביניהם.
במסגרת לימודי הכשרה שלי בעמותה שנקראת ״שותפים למסע״
אנו מתרגלים מפגשים עם המוות. מטרת העמותה להכשיר אותנו
ללוות אנשים לקראת מותם, חולים במחלות קשות וכו׳.
כחלק מהתרגול הסמסטר הנוכחי נקרא: ״שנת חייך האחרונה״.
הסתבר לי שאנחנו לא ממש פוחדים מרגע המוות עצמו, מפחיד
הרבה יותר תהליך הגסיסה, התמעטות היכולות, העצמאות
שנמוגה, התלות באחרים אפילו בפעילויות יום יום רגילות...
הבנתם את התרגיל.
אז, למה להכניס את הראש למיטה חולה? אפילו בדמיון בלבד?
למה לכם ולי?
כי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם פחדים, מודעים ולא מודעים
– להישיר מבט ובלי למצמץ לעבור דרך הפחד, במקום לברוח על
נפשכם.
פמה צ׳ודרון בחוכמתה מזמינה אותנו ״להתיידד עם החומה״,
בעצם להתיידד עם האימה. כל זה עבור מה?
כי שחרור הפחדים שלנו מאפשר חיים חופשיים יותר, מלאי שמחה
ושלווה, שמחת חיים ושלווה שלא ידענו כמוה.
כי את הזמן שנותר לנו עדיף למלא באהבה, חמלה ו... שמחת חיים
שלא יודעת שובע, שמחת חיים אמיתית שלא דורשת כלום חוץ

מלחיות חיים נטולי פחד. להנות כל רגע ורגע ממה שיש. מוכר
לכם?
לכאן נכנסת העבודה ובגדול.
אין מחשבת פחד אחת, קטנה כגדולה, מהפרעה קלילה ועד חרדה
עצומה – שעומדת ושורדת חקירה פשוטה של העבודה.
מוזמנים לחגיגה, לא תבואו?

כל הפרטים כאן בקישור

וכאן תוכלו לחזור אל המפגשים הקודמים שכבר התקיימו

ועלו אל ערוץ היוטיוב שלנו

מפי העורכת

רקפת אדלהייט-אדר

החופש לבחור

מה היית רוצה שיקרה?

שואלת המנחה בקבוצת כתיבת הבוקר.

אני באמת לא רוצה כלום

רק שהחטופים יחזרו כבר הביתה, כתבתי.

וברגע אחד נפלו להם מליון אסימונים.

עד שנשאלה השאלה, לא הצלחתי לשים את האצבע על המצוקה בה אני שרוייה.

איך זה יכול להיות שאני תולה את הWELL BEING שלי באנשים אחרים?

במה שיקרה איתם?

הרי אני מלמדת אחריות אישית ושמירה על עצמנו

ועל החופש לבחור

אז איך זה שאני מרגישה שנחטפתי בעצמי מעצמי?

ומדוע הכלים החיים בתוכי מרגישים כאילו אינם נגישים לי ברגע זה?

לכתוב

ולנשום.

נראה שהמציאות מעמידה בפנינו בכל פעם רובד חדש,

קונפליקט עמוק יותר שמעורר אותנו לעבודה פנימית ולפגישה מחודשת עם שיטת העבודה.

והפעם בנושא שייכות, הזדהות, ותלות.

המתח שבין הפרטי לציבורי,

בין החווייה האישית שלי כאדם

לבין החווייה הלאומית, ציבורית שלי כחלק ממשהו גדול ממני, כעם.

ממשיכה לכתוב

מה אני מבקשת מעצמי?

להפסיק להרגיש חסרת אונים מול המציאות

להפסיק להרגיש חטופה

שנלקחה ממני אפשרות הבחירה.

להפסיק להרגיש תחושה של אשמה שלא הבנתי בזמן אמת מה קורה ושלא פעלתי

שלא הבנתי בזמן אמת שאין מישהו אחר

שיש רק אותנו-אותי

שאנחנו האנשים להם חיכינו

ואני , אני זו שלה חיכיתי

וזה מה שאני אולי מבקשת

לחזור אלי

למרחב של בחירה

שמאפשרת לי נשימה מחודשת.

חוזרת לנשום

הגוש בחזה מתפוגג

הכתיבה עוזרת

פשוט להניח את המצוקה על הדף.

והנה, הכלים שוב נגישים

ואיתם היכולת לפעול.

ולכם החטופים ובני משפחותיכם

שולחת לחלל תפילה

לחזרתכם המהירה הביתה

ומקווה בלבי שבכל הזמן הזה

למרות הכל

הצלחתם בכל יום לבחור בעצמכם

ונשארתם חופשיים 

אתה אינך רצונך,

שכן אתה יכול לכוונו.

אינך רגשותיך,

שכן אתה יכול לווסתם.

אינך מחשבותיך,

שכן אתה יכול להחליפן.

אתה הוא הבוחר בכולם 

(מתוך 'אין מקום רחוק , רבי נחמן מברסלב , עצות וסיפורים)

מה תמצאו בניוזלטר ?

 1. מנפרדות לחירות- מאת ערן גולדשטיין

 2. קורבן וקורבניות - מאת רינה קישון              

 3. מדבריה של ביירון קייטי                   

 4. פגרה או לא פגרה-מאת צילה הרטמן

 5. דמי חברות בעמותה- מאת דני עמרי בשם הוועד

מאפשרים משתפים

מנפרדות לחירות

מאת ערן גולדשטיין

על חוויית הנפרדות

אני מתבוננת במראה ומזהה קמט חדש בפניי,
אני מדברת עם בן זוגי והוא מפנה אלי את גבו,
אני קורא מאמר דעה בעיתון שסותר את דעותיי,
אני מאבדת רכוש ששייך לי,
אני מקבל בשורה קשה בנוגע למצב בריאותי,
אני מבקש מהילד שלי דבר מה והוא מסרב לבקשתי,
אני מוצאת את עצמי ברגע שאין לי מה לעשות,
...וכל מציאות אחרת שמזמנת כתיבת דף "ושפטת את רעך"...

מה משותף לכלל מציאויות אלו?
כולן מהוות טריגר לחוויה של נפרדות!

של שבירת החיבור בינינו ובין האחרים, בינינו ובין גופינו,

בינינו ובין האמונות והזהויות בהן אנו אוחזים, בינינו ובין רכושנו, בינינו ובין אלוהים, בינינו ובין המציאות -
להלן, מושאי האחיזה של האדם.
במילים אחרות, אם עד לאותו הרגע בו פגשנו במציאויות אלו חווינו ביטחון, שליטה, וודאות והנאה חושית מעצם החיבור עם מושאי אחיזתנו, אזי שמרגע זה איבדנו את אחיזתנו בהם ונותרנו נטולי עוגן, משל היינו נאחזים באוויר...

חוויית הנפרדות היא אחת החוויות הטראומטיות הראשונות בחיינו, אולי הראשונה שבהן. חשיבותה לעיצוב פני התודעה עצום. חוויה זו מאתחלת את מנגנון האחיזה שלנו, את הנטייה להיאחז בפרטים שונים בעולם התופעות שסביבנו, לזהותם כ"שלי" ו"אני",      לנכסם לעצמנו כאילו היו חלק בלתי נפרד מאתנו, לתפוס אותם כעוגן וכמי שמעניקים לנו רשת ביטחון, וודאות ומשמעות. כך הולך ונבנה
ה"אני", כך הולך ומתעצב עולמנו הפנימי.
יחד עם זאת, האחיזה בפרטים אלו היא גם מקור לסבל רב: מעצם חוויית הנפרדות המתעוררת
כאשר אלו מתנתקים מאתנו, מעצם המשאבים הרגשיים וההתנהגותיים שאנו משקיעים על מנת לאחוז בהם וכמובן, מעצם הסבל העתידי שעלול להיגרם לנו, אם וכאשר נדרש להתנתק מהם לעולמי עולמים.
חשוב להדגיש, חוויית הנפרדות אינה בהכרח חוויה של בדידות.

אנחנו יכולים להיות מצויים בקשרים
עם בני זוגנו, עם ילדנו, עם האחרים ולא להרגיש בדידות. עם זאת, אנו עלולים לחוות נפרדות מכל אחד מהם בסיטואציות שונות לדוגמא: כאשר הם מפנים את מבטם מאתנו, כאשר מתעורר בנו הרושם שהם לא רואים אותנו או מקשיבים לנו...
כאשר אנו מסכימים להתמקד בחוויית הנפרדות שמתעוררת בקרבנו, לפתוח את ליבנו אליה ולשהות בה, אנו מגלים שזו מתאפיינת בפחד תהומי, בריק קיומי, בתהייה ובהלה, בחוסר אונים, בתחושת לבדות, תלישות, נטישה וחוסר משמעות...

מכיוון שחוויית הנפרדות הינה טראומטית, כאוטית ומבעיתה באופייה, אנו מגויסים רוב חיינו להימנע
ממנה ו"לדלג" מעליה בכל פעם שהיא מתעוררת. במקום זאת, אנו נוטים להתווכח עם המציאות
ולשפוט את מושא אחיזתנו.

כך נולד דף"ושפטת את רעך".
אם נבחן את המחשבות המתנסחות בדף "ושפטת את רעך" בסעיפים 2-4 לדוגמא:
"אני רוצה שבן הזוג שלי יכבד אותי" (סעיף 2),
"בן הזוג שלי צריך לגלות רגישות כלפיי" (סעיף 3),
"אני צריכה שבן הזוג שלי יביט לי בעיניים" (סעיף 4)
אזי שתכלית הוויכוח עם המציאות הינה לגרום לה להשתנות, להשיב את החיבור למושא אחיזתנו
ובכך "להעלים" את חוויית הנפרדות הרוחשת בקרבנו.
בראייה זאת, חוויית הנפרדות, היא החוויה שאיננו רוצים לחוות שוב לעולם, כפי שמשתקף בסעיף 6
בדף "ושפטת את רעך".

לפגוש את חוויית הנפרדות
שיטת "העבודה" מזמינה אותנו "לאהוב את מה שיש".
ה"יש" הוא המציאות כפי שהיא, כרגע, עוד לפני שאנו מתווכחים ושופטים אותה.
ה"יש&" מורכב מהמציאות החיצונית לנו כפשוטה לדוגמא, אני מדברת עם בן זוגי והוא מפנה אלי את
גבו, ומהמציאות הפנימית שלנו - מחוויית הנפרדות שמתעוררת בנו בעקבותיה.
קייטי מזמינה אותנו עוד לפני מילוי דף "ושפטת את רעך" לחיות מחדש את הרגע בו מתעורר בתוכנו הוויכוח עם המציאות.
לחיות את הרגע הזה משמע להסכים לחוות את חוויית הנפרדות שהמציאות מעוררת בנו: להיפתח
אל הבהלה, אל הבלבול, אל חוויית התלישות, הנטישה... אל התחושה שאני לבד בעולם ואין לי במי או במה להיאחז, אל החרדה וחוסר האונים ששוטפים אותי...

כאשר אני מזמין את מטופליי לשקף מה הם חווים ברגע הזה, עולות בדרך כלל תשובות כגון: "אני חווה שהוא לא רואה אותי, שהוא מזלזל בי, שהוא לא מכבד אותי, אני חווה זעם, כעס ותסכול כי הוא לא מתייחס אלי..."

תשובות אלו הן לגיטימיות כמובן, אך הן אינן משקפות את חוויית הנפרדות עצמה
אלא את הוויכוח עם המציאות כפי שניבט בסעיף 1 בדף "ושפטת את רעך".
בכדי להוביל את מטופליי אל חוויית הנפרדות, אני מזמין אותם להתמקד ברגע שבו הם חווים את
ההתנתקות ממושא אחיזתם ולשקף מה הם חווים. ההתמקדות ברגע הזה מאפשרת להם להיפגש
עם חוויית הנפרדות ולו לרגע קצר, לשהות בה מעט ולתאר אותה.

קבלת חוויית הנפרדות כשער לחירות פנימית
המפתח לחירות פנימית היא היכולת לקבל את חוויית הנפרדות, להכיל אותה ולאזן אותה מתוכנו.
עד שלא נלמד לעשות כן:
- תמשיך חוויית הנפרדות לנהל את חיינו רק מעצם שאיפתנו לא לחוות אותה שוב לעולם.
- נתפוס את עצמנו כקורבנות של מושא השיפוט,
- נמשיך להיות תלויים בהשתנות מושא השיפוט בכדי שחוויית הנפרדות תעלם.
- ניטה להתנהגות בעלת אופי התמכרותי שתכליתה למסך ולטשטש את כאב חוויית הנפרדות.

- נמשיך בהרגלי ההתנהגות המקובעים שלנו (ריצוי, התפרצויות זעם, כעס כבוש... ועוד)
שתכליתן לגרום למושא השיפוט להתחבר אלינו מחדש ובכך להרגיע את חוויית הנפרדות.
במילים אחרות, עד שלא נעצור את הבריחה שלנו מחוויית הנפרדות ונהיה מוכנים לחוות אותה שוב
מחדש (סעיף 6. בדף "ושפטת את רעך"), החוויה תמשיך לזנב בנו ולשלוט במהלך חיינו.

שתי דרכים לקבלת חוויית הנפרדות
דרך יעילה לקבל ולהשלים עם חוויית הנפרדות היא באמצעות תרגול מדיטציה. תרגול מדיטציה
(לדוגמא, ויפאסנה על ענפיה השונים) מאפשר לנו להיפגש עם חוויית הנפרדות, לחוות בשלווה את
גלי ההתנגדות הנלווים לה, לשהות בה ולפתוח אליה את ליבנו.

דרך שנייה, יעילה לא פחות, היא לשפוט את החוויה בדף "ושפטת את רעך", ואז לחקור את
המחשבות אחת לאחת. לדוגמא:
1. אני כועס\שונא את חוויית הנפרדות כי היא: משאירה אותי לבד בעולם
2. אני רוצה שחוויית הנפרדות תהיה מחוברת אלי
3. חוויית הנפרדות צריכה להתחבר אלי חזרה
4. אני צריכה שחוויית הנפרדות תגלה חמלה כלפיי
5. חוויית הנפרדות לא הוגנת כלפי, משתקת אותי,
6. אני לעולם לא רוצה לחוות שוב מחדש את הבהלה, את תחושת התלישות שאני חווה כאשר
אני פוגש בחוויית הנפרדות.
טיפ קטן לייעול התהליך...
מכיוון שחוויית הנפרדות מלווה אותנו מילדות מוקדמת אזי שמקורה בדמות הילד הפנימי שבתוכנו.
בראייה זאת, תהליך החקירה מוכיח לנו שבכל פעם שניסינו להתעלם או לברוח מחוויית הנפרדות,
נטשנו את הילד הפנימי שלנו להתמודד עמה בעצמו.
כאשר תגיעו אל השאלה הרביעית דמיינו לעצמכם שאתם ניצבים לצדו של הילד הפנימי שלכן\ם כאח
או אחות בוגרים, כאימא או אבא, והיו שם עבורו בשעה שהוא חווה את חווית הנפרדות, נסו לברר מה
הוא צריך מכם (רמז: התשובה נמצאת בהיפוך לעצמי בסעיפים 4 – 2) ואמרו לו בקול שמעתה תהיו
שם תמיד בשבילו, מחוברים וחומלים...
חשוב לדעת, הילדים הפנימיים שלנו אינם מתבגרים ואינם צריכים לקחת אחריות על חוויית הנפרדות
המתעוררת בקרבם. תחת זאת הם ממתינים כל חייהם - חיינו לרגע בו ניצור אנו את החיבור עמם,
נחבקם ונרגיעם.
הניסיון מלמד שחיבור עקבי עם הילדים הפנימיים שלנו בשעה שהם חווים את חוויית הנפרדות,
מפחית עם הזמן את עוצמתה, יוצר שלום פנימי והופך אותנו לבני אדם חופשיים ומאושרים יותר.

ערן גולשטיין, מאפשר בשיטת העבודה.

"

קורבן וקורבנות

מאת רינה קישון

מהו קורבן?
אתחיל בסיפור אישי. אני בת לניצולי שואה. בהיותי בת לניצולי שואה לאורך חיי חשתי
והושפעתי מהטראומות שחוו הורי, אמא שלי כנערה, ואבי כאיש צעיר בתקופת מלחמת
העולם השנייה באירופה. הם היו קורבנות למעשי זוועה. כמו רבים מבני דור זה הם מיעטו
לספר ולדבר על מה שעברו, אך בהחלט הורגש המשא הכבד שהם נושאים עימם.
ד"ר רהב גבאי וד"ר בועז המאירי מאוניברסיטת תל-אביב פיתחו מדד חדש לאיבחון אישיות
קורבנית, ואל תתבלבלו – היא לא מאפיינת דווקא אנשים שבאמת היו קורבן. הם מסבירים
איך מתפתחת אישיות כזאת ומה קורה כשתחושת קורבנות הופכת להיות קולקטיבית.
עצם המונח אישיות קורבנית עשוי לעורר אנטגוניזם. מה זאת אומרת אישיות קורבנית?
קורבן הוא אדם שנעשה לו עוול, לרוב עוול גדול. לדבר על אישיות קורבנית, זה נשמע קצת
כמו להאשים את הקורבן.
אלה שני דברים שונים, מסבירה גבאי."קורבן " הוא אכן אדם שנעשה לו עוול. אנחנו יכולים
לקרוא לו 'נפגע'. קיימים תהליכים פסיכולוגיים שנובעים מכך שעבר פגיעה, לפעמים אפילו
יכולה להיווצר תסמונת פוסט טראומטית. אבל אישיות קורבנית, זה משהו אחר. לדברי גבאי,
מדובר בנטייה לפרשנות קורבנית של סיטואציות שבן יש כמה פרשנויות אפשריות, או
בנטייה להתמקד בסיטואציות של פגיעה ולא בסיטואציות אחרות.
מאז ה- 7.10, בה חמאס תקפו אותנו, וכתוצאה מהאלימות, אנשים חיים במציאות רווית
מתח בה הם חווים פחד קיומי, חרדה, מתח, עצב רב, תיסכול, אשמה, חוסר אונים, חוסר
שליטה, ותקיעות. עם פרוץ המלחמה חשתי גם רגשות אלה, אשר הזכירו לי וחיברו אותי
במידה רבה אל חוויותיהם של הורי.
חוויות שליליות אלה בלבד בדרך כלל אינן מספיקות להופעתה של עמדה שבה אדם תופס
את עצמו לעיתים קרובות או כל הזמן כקורבן. קורבניות יכולה להפוך לדפוס התנהגות,
ותקשורת. היא יכולה להפוך לחלק מזהותו של אדם, סוג של משקפיים דרכם הוא מבין את
העולם הבינאישי. אדם לומד לרחם על עצמו ולהפנות אצבע מאשימה את האחר. לעיתים
קרובות נוצר דפוס נוקשה כאמצעי הישרדותי לשמירה על העצמיות בנסיבות חיים קשות.
מה הרווח בלהיות קורבן?
אנשים עם עמדה קורבנית חושבים שדברים לא באשמתם, והדברים פשוט קורים להם. יש
להם רשימת סיבות שמסבירות מדוע כל מאמץ לסייע לא יסייע. זה מהווה ביטוי של חזרה
כפייתית לתקיעות.
האשמת האחרים מבטיחה הימנעות מלחוות כישלון, מלקיחת סיכונים ותחושת הפסד.
אנשים עם עמדה קורבנית מחפשים אחרי תיקוף ואישור מאחרים. הם נכנסים באופן קבוע
ל"תפקיד המסכן", וכך זוכים מראש לסימפטיה ותמיכה.
איך להיות פחות קורבן?
האפשרות לשיחרור מהסבל ולהתערות חברתית היא התחברות אל העבר הכואב והאפשרות
לגעת בו ולעבדו.
עיבוד הסבל שנעשה על יד דף העבודה של ביירון קייטי, היא האפשרות ללכת בדרך הארוכה
והמפותלת שתחילתה פנייה החוצה וסופה בפנייה פנימה. מן הכעס, הזעם והטינה, תחושת
הבוז והשנאה כלפי הפוגע, לתוך חוסר האונים, העצב הבושה, הבדידות, ושאר התחושות

הקשות עם העצמי. זוהי דרך קשה ולעיתים בלתי נסבלת. אם נבין שהאחר והעצמי קשורים
זה בזה, נוכל להתבונן בסבל ולקבל הכרה והבנה, ולא להשאר בעמדה הקורבנית לעד.
אסיים בכך, שהורי, על אף שהיו קורנות, בחרו לחיות. לקחו אחריות על חייהם, חיו חיים
פעילים ומשמעותיים. הם בחרו לאהוב את מה שיש.

רינה קישון
מאפשרת בשיטת העבודה

מדבריה של ביירון קייטי

"כשאנשים חושבים שהם יודעים את כל התשובות,

קשה לכוון אותם.

כשאנשים יודעים שהם לא יודעים,

הם יכולים למצוא את דרכם"

(מתוך הספר "אלף שמות לאושר" )

פגרה או לא פגרה?

מאת צילה הרטמן

הם – חברי הכנסת הנבחרים שלנו – יצאו לפגרה היום.
המלחמה הלוחמים החטופים המתים המפונים העזובים – הכל נמשך, הפך לשגרה.       הם יצאו לפגרה.
אי אפשר לשאת את החרפה הזו! אני לא יכולה לשאת את החרפה הזו – האם זו אמת? – כן!
האם אני יודעת בוודאות? – וודאי, בלי שום צל של ספק.
איך אני מגיבה, מה קורה לי כשאני מאמינה שאני לא יכולה לשאת את החרפה הזו?
כולי זועמת, הדם עולה לי לראש, סחרחורת, דפיקות לב, מזל שאני אדם בריא – אני חושבת לעצמי, מה עם המשפחות האומללות של החטופים? איך הם מרגישים?                       איזו אומללות, ליבי כואב עליהם, אני בוכה, שינה טרופה, מרגישה רפיון בגוף, רואה בעיניי רוחי חברי כנסת בכיסאותיהם המרופדים, מדברים ומדברים סחור סחור על "עניינים חשובים", מתכוננים לחופשת הפסח שלהם, לטהר את המגרות, לקנות אוכל כשר, לשמור
שלא יכניסו אוכל לבתי החולים מחמת הטומאה, וודאי מתכננים איך לשלוח לעזה אוכל כשר לפסח ללוחמים...
איפה הנשמה שלהם? לא מסוגלת להבין את הפער הנורא בין המציאות הנגלית בחזית באשר היא ובין המציאות בחדרי הכנסת. ומה עם המשפחות שמקריבות את בניהם על משמר הארץ ולהם אין פגרה??
והחיילים, והנופלים? והמפונים? מה קורה לאנשים האלה במשרות של אחריות עלינו? הרי גם הם בעלי משפחות, איפה החמלה לבני עמך? איך נולדת תהום כזו?? מה הם מבינים שאני לא מבינה? מה אני מבינה שהם לא מסוגלים להבין? הם בפגרה, אנחנו נמשיך – הזיה מוחלטת...
חייבת לעבור לשאלה 4, לחזור לעצמי, למהותי: מי אני באותה המציאות בדיוק והמחשבה: אני לא יכולה לשאת את החרפה הזו – לא מנהלת אותי?
תודה לאל – עצרתי את תמונות הטירוף בראש שלי. נושמת, ממלאת את הגוף באוויר, נושפת את הרעלים החוצה, ועוד נשימה. ועוד. מתבוננת אל תוכי: מי אני, מהותי, כאן ועכשיו, בלי כל המהומה בראש שלי?
מתחילה להרגיש רחבה יותר, רגועה, הדם זורם בנחת בגוף, הרגליים יציבות על הרצפה, אני בטוחה במקום שלי, מכילה את מה שסביבי, מתחילה לגלות את הנחישות שבי, הבהירות, כוח החיים והעוצמות שבי.
ואז עולים ההיפוכים:
אני יכולה לשאת את החרפה – עובדה, קורה מה שקורה ואני כעת כותבת, החרפה קורית שם, יש מי שמטפלים בה כך או כך, לי יש אפשרות להצטרף אליהם, זו בחירה שלי. ואולי החרפה באה לטובה כי היא מוכיחה קבל עם ועדה, לכל העולם, את האבסורד בפער הזה, בלי כל מאמץ מצידי.
החרפה לא יכולה לשאת אותי – אולי, זה לא הביזנס שלי, אבל העובדה שאני לא יוצאת לפגרה בימים קשים אלו מצביעה שהחרפה בכלל לא צריכה לשאת אותי, היא לגמרה לא בעולמי.
אני לא יכולה לשאת את עצמי – כשאני כורעת בעול המחשבות והתמונות בראש ולא יוצאת לעשות מעשה
בכל כיוון שהוא – אם בלהביא שלום לעולמי שאני יודעת שיקרין החוצה, או להביא שלום החוצה באיזשהו אופן מעשי, או להצטרף למי שפועלים בכיוון, או להיות יצירתית בכיוון אחר. אני לא יכולה לשאת את עצמי כשאני מתלוננת ולא עושה. למשל – כך נולדה הכתבה הזו.
והיפוך נוסף: המחשבות שלי מספרות לי שאני לא יכולה לשאת את החרפה. זו הצדקה מוחלטת לתחושת חוסר האונים והקורבנות והאשמות וראיית שחורות בעתיד. תודה מחשבות, עשיתן את תפקידכן: לנער אותי
מכן, להכיר בכוחותיי ולחזור להיות אני – מכאן כבר אפעל במיטבי.
הם שם בכנסת יכולים לצאת לפגרה או כל דבר אחר – זה שלהם.
אני – יודעת מה שלי ומה לעשות במיטבי.
במציאות הזו שלנו – תודה לאור שחזר אלי

צילה הרטמן, מאפשרת בשיטת העבודה

דמי חברות בעמותה

שלום חברים,
נערך דיון בנושא בוועד החדש והתקבלו ההחלטות הבאות:
1. דמי חבר ישונו באופן שיהיו שווים לכולם מאפשרים וחברים]. בוטל
הנוהל של 200 שח מאפשרים ו 80 שח חבר.
2. דמי חבר יהיו בגובה 120 שח לשנת חברות.
3. מצטרפים חדשים ישלמו כעת 120 ש״ח לשנה קדימה.
4. חברים שמועד חידוש החברות שלהם הגיע, ו/או עבר – מוזמנים
לחדש חברות ולשלם בהתאם גם 120 ש״ח דמי חבר לשנה.
5. עלות פרסום למאפשרים תוך בפלטפורמות השונות של העמותה
יקבעו לקראת 2025 ויהיו בתשלום נפרד מדמי החבר ובנוסף.
6. חברות בעמותה מאפשרת לחברים שימוש בפלטפורמות שלה לפרסום
פעילויות וסדנאות. למען הסר ספק, רק חברי עמותה יכולים לפרסם בחסות
העמותה ובפלטפורמות שלה.
7. עד 2025 השימוש באתר העמותה לצרכי פרסום סדנאות ומפגשי
עבודה – ללא תשלום. התעריפים החדשים כאמור יפורסמו לקראת
2025 . בשלב זה נפרסם באתר בלבד לא כולל פייסבוק ופלטפורמות
נוספות שיפותחו בעתיד ולא כולל הניוזלטר].
8. החלטה גורפת: כל פעילויות העמותה, כולל ימי שישי, הקו הפתוח
וכו׳ – יהיו בעיקרון בתשלום - לא בחינם.
חלק מהפעילויות תמורת דאנא/תרומה/ שלם כאוות נפשך – כולל
אפס שקלים למי שבוחר לא לתרום, וחלק בתשלום רגיל כפי שייקבע
לכל פעילות.
במקרים של תשלום רגיל לחברי עמותה תהיה הנחה כמובטח.

מה יוצא לי מזה?
השאלה חוזרת ועולה לכן נתייחס כאן:
1. אפשרות לתרום לעמותה ולפעילותה כי פעילותה רצויה וחשובה
בעיניכם ואתם כמונו מעוניינים לסייע לעמותה להמשיך ולפעול. אז...
כנדיבות ליבכם. עשרה ש״ח לחודש או יותר].
2. . הנחות לחברי העמותה על פעילויות שונות של העמותה שמתארגנות
כעת ויפתחו לציבור בתשלום מלא ולחברים בהנחה.
3. למאפשרים – אפשרות להשתמש באתר העמותה לפרסום פעילויות
שלהם. (אנחנו דנים ביצירת אפשרויות פרסום בפלטפורמות נוספות
מעבר לפרסום פעילויות באתר העמותה).
4. קבלת תעודות הסמכה מטעם העמותה למאפשרים מורשים.
5. בלי עמותה – אין פלטפורמות ואין הסמכות מטעם העמותה.
6. לכולנו – אפשרות לסייע לעמותה להמשיך ולהפיץ את העבודה ואת
כל השפע שהביאה לחיינו ועדין מביאה.
בברכה, דני עמרי, יו״ר העמותה.

אספנו עבורכם את כל האירועים הקרובים ואת ההזדמנויות להכיר, לגלות וליישם את 'העבודה' בחיים שלכם.

בבית עם קייטי

גם החודש ביירון קייטי ממשיכה לארח מפגשים בזום בימים שני עד חמישי בין השעות 19:00-20:00.

רוצים להצטרף? הכנסו לכאן הירשמו והשתתפו בשידור.

הנה הקלטה מאחד המפגשים.
קייטי מסבירה את שיטת העבודה - לצפייה

קו העזרה של העמותה

(Help-line)

פנו אלינו עם שאלות על העבודה,
או אם תרצו לתרגל את העבודה עם המאפשרים שלנו תמורת דאנא לטובת העמותה!

שיטת "העבודה" של ביירון קייטי היא שיטת תרגול רבת-עוצמה
שמאפשרת חקירה ושחרור של מחשבות כואבות ומגבילות.
עם התרגול נפתחות אפשרויות מעצימות ומקדמות בחיים.

הקו החם של העמותה הוא שירות הניתן בהתנדבות.

השירות פעיל בשעות הזמינות של המתנדבים.

הקו מיועד לכל אדם המעוניין לעשות את העבודה של ביירון קייטי, בין אם הוא חדש או ותיק.

לחצו על הכפתור וביחרו עם מי תרצו לעשות את העבודה!

אם אתם חווים קושי מסויים עם עצמכם או עם אחרים

אנחנו מזמינים מי מכם שמעוניין לעבור תהליך עם אחד המאפשרים של העמותה להתרשם כאן  

ולבחור עם מי תרצו לעבוד (בתשלום)

מידע על אירועים קרובים

סדנאות וימי העמקה

תוכלו למצוא כאן