"וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכׇל הָעָ֛ם אֲשֶׁר רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃ וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם."

לכאורה, יש בטיעון של המרגלים סתירה פנימית. הרי אם הארץ "אוכלת יושביה", כיצד גדלים בה "אנשי מדות" אנשים שהם "נפילים בני ענק", דבר המעיד על ארץ טובה מאוד מבחינה התנאים הגשמיים להתפתחות האנושית? לכן נותנים חכמים הסבר לאמירה זו: "בְּכָל מָקוֹם שֶׁעָבַרְנוּ מְצָאנוּם קוֹבְרֵי מֵתִים" (רש"י על פי הגמרא סוטה לה,ב). מצד אחד, הם ראו בכל מקום לוויות, ומצד שני הם ראו בני אדם ענקים. לכן אין סתירה בין שתי העובדות הללו, כי כנראה מתים בה רבים במחלות ובמגפות שונות, אולם מי שנשאר הוא חזק יותר ויכול להיות "ענק" עד כדי כך שיראה בנו "חגבים".

לפי הסבר זה, האמירה "ארץ אוכלת יושביה" איננה עובדה, אלא הפשטה ומסקנה של העובדה שבכל מקום הם ראו לוויות. מוסיפים חכמים ומסבירים: "הַקָּבָּ"ה עָשָׂה לְטוֹבָה, כְּדֵי לְטָרְדָם בְּאֶבְלָם וְלֹא יִתְּנוּ לֵב לָאֵלּוּ". למעשה הייתה השגחה פרטית מכוונת בכך שבכל מקום הייתה לוויה. אולם מכיוון שנקודת המוצא שלהם הייתה שלילית, הם מיד הסיקו מסקנה שלילית ממה שהם ראו. כך גם ביחס לגודלם של הענקים: "וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם". קודם כול, באה ההכרה האישית של המרגלים שהם נראים "כחגבים", ורק לאחר מכן הם אומרים "וכן היינו בעיניהם" – כך גם הרגישו הענקים ביחס אליהם.

צורת החשיבה המופשטת של האדם גורמת לו לראות את המציאות בצורה מעוותת. קשה מאוד לנתק בין העובדות ובין פרשנותן, הנובעת מהנחות יסוד ותפיסות עולם קודמות.

לכן כל המחלוקת בין עשרת המרגלים ליהושע וכלב איננה מחלקת על העובדות, אלא על היכולת, הרצון והאמונה, דבר המשליך באופן מיידי על ניתוח העובדות. כי מי שמסתכל במבט שלילי יאמר "ארץ אוכלת יושביה", ומי שמסתכל במבט חיובי יאמר שהלוויות הן ביטוי להשגחה אלקית מיוחדת כדי ש"לא יתנו על לב" ולא ישימו לב לכך שיש מרגלים.

מיד לאחר חטא המרגלים מצווה התורה על כך שלכל קרבן המובא לבית המקדש יצורפו מנחות ונסכים הבאים מן החיטה, השמן והיין הבאים מן הצומח בארץ ישראל. דווקא הפתיחה לציווי זה היא מיוחדת: "דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם". בדרך כלל נקראת ארץ ישראל בתורה "ארץ כנען" או "הארץ", ולא "ארץ מושבותיכם". מה משמעותו של הביטוי? רש"י מסביר את הפתיחה "כי תבואו": "בִּשֵּׂר לָהֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ".

הרמב"ן מסביר את הדברים: "אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ השלים להם תורת הקורבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה ואם יחטאו גם הבנים ולכן ראה הקב"ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבואו וירשו אותה".

אולם מדוע נאמר כאן דווקא "ארץ מושבותיכם"? מסביר אדמו"ר הזקן שהמילה "ישיבה" היא ביטוי של חיבור לעולם הגשמי, כי ישיבה בכל מקום בתורה אינה תיאור של אדם יושב, אלא של תופעה. "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" הוא ביטוי של קביעות במקום גשמי וממשי. כך גם הציווי ביחס לארץ ישראל "וירשתם אותה וישבתם בה". המרגלים לא רצו להוריד את כל הרעיונות האלוקיים לעולם המעשי הגשמי: "יובן ענין המרגלים שלא רצו ליכנס לארץ כנען שהוא ענין ההשפלה למטה במצוות מעשיות שהם עניינים הגשמיים באמונת יחודו בתחתונים, כי אמרו 'ארץ אוכלת יושביה היא'. פירוש: יושביה אין תופסין מקום לעצמן כלל ומבטלין עצמן לייחודו יתברך שבתחתונים להיות אין עוד כו׳ כי היו דור דעה כו׳ ושורש נשמתם למעלה מעלה" (ליקוטי תורה שלח, מא, ב,עיינו שם בהרחבה).

לשיטה זו, מכיוון שמטרתו של האדם היא לבטל את עצמו כלפי הרצון האלוקי, הרי שאין חשיבות לחיבור אל הארץ, כי הכול בטל אל האלוקות. לכן הם חשבו שאין צורך להיכנס לארץ ולעסוק בכל הדברים הגשמיים הנגזרים מהכניסה.

על פי זה מסביר אדמו"ר הזקן: "וזהושאמרו רז״ל כל הקורא ק״ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים שאין קרבנו כלום שלא המשיך כלום בלא מנחה ונסכים". אדם שקורא קריאת שמע ללא תפילין מנתק בין האמונה באחדות הבורא ובין ההורדה של רעיון זה לעולם המעשה, דבר שבא לידי ביטוי בהנחת תפילין. בכך הסבירו חכמים את הקשר שבין הקרבת קרבן בהמה ובין הבאת מנחות ונסכים מן הצומח.

לכן בחרה התורה לכנות את ארץ ישראל בציווי זה "ארץ מושבותיכם", כי השורש "ישב" הוא ביטוי לחיבור לאדמה ולעולם הגשמי. על פי זה יש לביטוי "ארץ אוכלת יושביה" משמעות רוחנית עמוקה יותר מן ההבנה הפשוטה.

בשנה האחרונה מרבים לדבר על "קונספציה", שמעוורת את העיניים מלראות את העובדות הפשוטות. זהו בדיוק מה שקרה לעשרת המרגלים, שהצליחו לשכנע את העם כולו בצדקתם. כי בעומקם של דברים הדבר נובע מגדולתם של המרגלים, שהיו מנהיגים צדיקים ולכן הצליחו לשכנע את העם.

אולם דווקא בגלל זה עלינו ללמוד מסיפור המרגלים כולו עד כמה יש להבחן בין עובדות ובין דעות. עד כמה עלינו להבין שמטרתה של התורה ושל האמונה בה' היא לגלות את האלוקות דווקא בתוך עולם המעשה הגשמי ביותר, ולמרות הסכנה הרוחנית שבדבר, לא להישאר במדבר, שהוא ביטוי למקום המנותק מעולם המיושב הגשמי. התורה ניתנה לנו כדי לגלות את האלוקות במציאות הגשמית ולא כדי להתנתק מהאתגרים הרוחניים המתלווים לכל עשיה גשמית.

כאשר אנחנו מתבוננים על המחלוקות הקיימות בעם ישראל אפשר לראות כיצד היסודות שלהן קיימים בסיפור המרגלים.

יהי רצון שנדע כולנו ללמוד ולתקן את הראוי לתיקון.