"וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן."

מדוע פותחת פרשת קורח בייחוס המפורט של קורח ודתן ואבירם?

הרי בדרך כלל התורה אינה מפרטת כל כך, ואם כבר מופיע פירוט כזה, מדוע אין התורה ממשיכה ואומרת "בן יעקב"? רש"י מביא את דברי חז"ל, שמסבירים: "וְלֹא הִזְכִּיר "בֶּן יַעֲקֹב", שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹא יִזָּכֵר שְׁמוֹ עַל מַחְלְקוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר 'בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי' (בראשית מט), וְהֵיכָן נִזְכַּר שְׁמוֹ עַל קֹרַח? בְּהִתְיַחֲסָם עַל הַדּוּכָן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר 'בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל (דברי הימים א, ו)'" (על פי מדרש במדבר רבה יח, ה).

מה משמעותה של בקשה זו? האם מה שחשוב ליעקב הוא ששמו לא יוזכר מתוך דאגה לשמו הטוב? האם כל מי שלומד תורה איננו יודע שלוי הוא בנו של יעקב?

המהר"ל שואל ומסביר:

"ואם תאמר, אם גנאי הוא שיצא מן הצדיק זרע רשעים, אף על גב דלא כתב בפירוש וכי לא ידענו שהיה בן יעקב. ויראה דוודאי צדיק שמוליד רשע יש דבר פסולת בצדיק שממנו נולד הרשע, כי אין צדיק שלא יהיה בו דבר פסולת ויוצא הרשע ממנו. והתפלל יעקב שלא יהיה לו חלק ברשע, שלא יהיה שום פסולת ממנו אצל הרשע, אבל פסולת של רשע הזה לא קיבל מיעקב, רק מן לוי. ולפיכך לא כתב 'בן יעקב', שאין ליעקב חלק במחלוקתו" (גור אריה כאן).

תכונות האופי של האדם באות מהוריו או מהדורות הקודמים יותר, ולכן ביקש יעקב שלא ייזכר שמו – מכיוון שהוא רצה ללמד את עם ישראל שאין לו כל קשר רוחני לתפיסתו העמוקה של קורח בעניין המחלוקת.

רבי חנוך זונדל בן יוסף בפירושו "עץ יוסף" על המדרש מסביר: "כי מטבע הבנים נמשכים ממזג אביהם והתנצל שאין בקרבו שמץ מן מדות האלה. כי אם ברוע בחירתם יעשו ולא נמשך ממזגו". ואין זה מעיד בהכרח על לוי או יצהר או קהת, כי לפעמים יש לאדם בחירות רעות, שאינן באות מאבותיו הקודמים.

המדרש מסביר את הפסוק "בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי" שאמר יעקב לבניו, ביחס לשני חטאים בלבד: חטא המרגלים וחטא קורח ועדתו, כי שני דברים אלו – אהבת ארץ ישראל והאחדות בתוך עם ישראל, היו דברים מהותיים במיוחד אצל יעקב אבינו, כפי שראינו לאורך כל חייו, כאשר התרחשו המחלוקות הקשות בין יוסף לאחיו.

בברכותיו הוא מסביר שלמרות הבעיות והקשיים, "איש כברכתו ברך אותם" – כל בן עם תכונותיו המיוחדות מוסיף ליחד המשותף של כולם, כי כולם מתברכים זה מזה. כמו שמסביר רש"י: "וַהֲלֹא יֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹּא בֵּרְכָם אֶלָּא קִנְטְרָן? אֶלָּא כָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם מַה שֶּׁנֶאֱמַר בָּעִנְיָן; יָכוֹל שֶׁלֹּא בֵרַךְ לִרְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, תַּלמוד לומר 'וַיְבָרֶךְ אוֹתָם' כֻּלָּם בְּמַשְׁמָע". כאשר הם ביחד, כל תכונה מוצאת את מקומה החיובי בסך הכללי, כפי שרש"י ממשיך ומסביר: "ברך אותם. לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אוֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם? לְפִי שֶׁנָּתַן לִיהוּדָה גְּבוּרַת אֲרִי וּלְבִנְיָמִין חֲטִיפָתוֹ שֶׁל זְאֵב וּלְנַפְתָּלִי קַלּוּתוֹ שֶׁל אַיָּל, יָכוֹל שֶׁלֹּא כְלָלָן כֻּלָּם בְּכָל הַבְּרָכוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם" (עיינו שם ברש"י ובפניני רש"י לפרשת ויחי, עמ' 286).

תכונתו המיוחדת של שבט לוי מוצאת את מקומה החיובי בתוך מערכת האיזונים הכללית של עם ישראל. כאשר קורח "לוקח" את עצמו ומוציא את עצמו מן הכלל, נוצרת מחלוקת שלילית המביאה חורבן (עיינו בגור אריה, המרחיב לדון בשינויים שבין דברי המדרש לדברי רש"י).

האר"י הקדוש כותב: "והנה כאשר עלה בדעתו של קרח, לחלוק עם משה, נתנוצצה בו רוחו של קין. וזש"ה ויקח קרח (במדבר י"ו א') ולא פירש מה לקח" (האר"י, שער הפסוקים בראשית, אות קלט, עיינו שם כיצד הדבר נרמז בראשי התיבות של הפסוק).

יצר המחלוקת נובע מן הקנאה, והקנאה נובעת מיצר התחרות הטבוע באדם. כפי שהדבר מתבטא במערכת היחסים הראשונה בין שני אחים בתורה. התחרות והקנאה הן יצרים שגורמים להרבה טוב להתגלות, כי התחרות מקדמת את האנושות, אבל עם זאת הן יכולות להיות הרסניות, כפי שהיה עם קין וכפי שקורה לאורך ההיסטוריה כולה.

האר"י מלמדנו שיצר המחלוקת של קורח טמון כבר בתחילתה של האנושות – כי הוא יצר קשה ובסיסי מאוד באדם. יעקב הוא ההפך מכך, כי הוא בא כדי לאחד את הכוחות המנוגדים ועל ידי כך לייצר הרמוניה אנושית ולא תחרות וקנאה.

מוסיף הראי"ה קוק ומסביר מה היה מסוכן כל כך בצורת ההסתכלות של קין ושל קורח? "הקינות (צורת החשיבה של קין) עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל (צורת החשיבה של קורח). הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" הייתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם. על כן הוכרח הדבר שירד חיים שאולה, להאבד מתוך הקהל ולהיות לעולם לאות לבני מרי, שלא יהיו עוד כקרח וכעדתו". הקריאה 'כולם שווים' נשמעת נהדר, אבל היא גורמת לרשעות נוראה, כי באמת אין זה נכון שכולם שווים – לכל אחד יש תכונות שונות ותפקידים שונים בעולם.

"הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החשך היותר מחרידות: "הנכם כלכם קדושים, כלכם בנים לד', אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה". זאת היא הקרחות האנושית, שהיא הקינות החדשה שממנה סובל האדם, שממנה "נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה, וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום", עד אשר יפוח היום ויפקוד ד' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. הבצור המרומי וההרקעה לשחקים, שהמינות מתימרת בהם, מוכרחים לפול ולהעקר מיסודם" (אורות, ישראל ותחייתו, טו).

אחדות אין פירושה אחידות, כי אחדות הרואה בכולם שווים גורמת לתחרות, לקנאה ולרצח, כפי שקרה עם התנועה הקומוניסטית (שעליה רומז הראי"ה), וכפי שקורה גם היום במדינות כאלו. כך גם אנו רואים במקומות שבהם שולטת דת המטיפה לכך שכולם שווים וכולם צריכים לקבל תורה אחת באופן מוחלט. היא הנצרות בשעתו והאסלאם בימינו.

תפיסת עולם אחדותית ולא אחידה, כמו של יעקב אבינו, עומדת בניגוד לתפיסת עולמו של קורח, ששורשה נמצא כבר אצל קין, הילד הראשון בהיסטוריה האנושית. לכן ביקש יעקב ששמו לא יוזכר בייחוסו של קורח.

הקודש, השואב את כוחו מן הכלל ומייחד את שבט לוי יחד עם החיבור לכלל ישראל, הוא זה שמייחד את יעקב אבינו – ישראל. ולכן, כאשר הכתוב מספר על בניו של קורח שעמדו על הדוכן לשרת את עם ישראל במקדש, כן מוזכר ייחוסו של קורח ליעקב.

כאז כן היום, היכולת להיות עם אחד מאוחד תלויה בכך שנבין שכל אדם מישראל שונה הוא מחֲבֵרו ומשלים אותו.

כאז כן היום, התחרות היא בריאה כל זמן שאין היא גורמת לקנאה ושנאה.

על כן עלינו לזכור שאנחנו בניו של יעקב, המגלה את כוחו מתוך ענווה יחד עם העוצמה של ישראל.