לאחר דברי תוכחה קשים שאומר משה לעם ישראל בעניין חטא העגל וחטאים נוספים שהיו במדבר הוא אומר: "וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת ה' אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל נַפְשֶֽׁךָ׃ לִשְׁמֹ֞ר אֶת־מִצְוֺ֤ת ה' וְאֶת־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ" (י, יב).

רש"י מסביר: "ועתה ישראל. אַף עַל פִּי שֶׁעֲשִׂיתֶם כָּל זֹאת, עוֹדֶנּוּ רַחֲמָיו וְחִבָּתוֹ עֲלֵיכֶם, וּמִכָּל מַה שֶּׁחֲטָאתֶם לְפָנָיו אֵינוֹ שׁוֹאֵל מִכֶּם כי אם ליראה וגו'". משמע מדבריו שהוא מתכוון לכל הדברים הנוספים שהרי אומר "וגומר". פירושו הוא שיש צורך צורך ללמוד מכל הפסוק ולא רק מהדרישה הראשונה בפסוק שהיא מידת היראה, כפי שבאמת משמע מן הפסוק כולו.

אולם מיד לאחר מכן הוא מביא את הדרשה הידועה: "כי אם ליראה וגו'. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מִכָּאן הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם (ברכות לג ,ב). שתי שאלות עולות מכאן.

הראשונה לשונית: מדוע חכמים נוקטים את הביטוי "שמיים" ולא שם הוויה, כפי שמופיע בפסוק עצמו? והשנייה תוכנית – האם רק יראת שמיים היא בידי האדם? הרי גם המשכו של הפסוק עוסק הליכה בדרכיו, אהבתו ועבודתו – התנהגויות התלויות באדם עצמו ולא בידי שמיים, כי יסודה של התורה היא הבחירה החופשית.

את משמעותה של אמירה זו מסביר רש"י בפירושו לתלמוד: "כל הבא על האדם ביד הקב"ה כגון ארוך קצר, עני עשיר, חכם שוטה, לבן שחור, הכל בידי שמים הוא, אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמיים את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שני דרכים והוא יבחר לו יראת שמים" (ברכות לג, ב). הרי שישנה חלוקה ברורה בין דברים גשמיים, שהם בידי "שמים", לעומת הדברים התלויים בבחירתו של האדם, התלויים ברצונו. מימרה זו מופיע גם בתלמוד במסכת מגילה – שם מסביר רש"י: "חוץ מיראת שמים – אותה מסורה בידי אדם שיהא הוא עצמו מכין לבו לכך, אע"ג שהיכולת בידו להכין לבבנו אליו דכתיב 'הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל' (ירמיהו יח, ו), ואומר 'והסירותי את לב האבן מבשרכם' (יחזקאל לו, כו) (מגילה כה, א). רש"י מוסיף על מה שהסביר במסכת ברכות שגם הבחירה החופשית של האדם נתונה בסופו של דבר בידי שמיים. אמנם רש"י מדגיש "שהיכולת בידו" לעשות שלא תהיה לנו בחירה חופשית.

כמה פסוקים לאחר מכן ממשיך משה רבנו ומצווה: "וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה' אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כׇּל הַיָּמִֽים" (יא, א). רש"י מביא את דברי חכמים האומרים: "שֶׁלֹּא תֹאמַר הֲרֵי אֲנִי לוֹמֵד בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה עָשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַב, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה עֲשֵׂה מֵאַהֲבָה וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבֹא" (על פי מדרש ספרי, עיינו פניני רש"י דברים, עמ' 76). הרי שהעיקר הוא האהבה. כך גם בהמשך הדברים, בפרשת והיה אם שמוע – שם נאמר "לאהבה" מביא רש"י דברים דומים (פרק יא, יג).

מדוע כאן מדגישים חכמים דווקא את מידת היראה, ומה היחס בין אהבה ליראה?

אחת השאלות המרכזיות הבאה לידי ביטוי לאורכו של ספר דברים היא מה מניע את האדם בצורה טובה יותר, אהבה או יראה, האם החיבור לאמונה ולתורה ומצוותיה בא יותר טוב מתוך יראה או מתוך האהבה.

האהבה היא מידה המחיה את נפש האדם, אולם כשהיא לבדה היא עלולה להיות לא יציבה, כי לפעמים ישנם מצבי רוח הפוגמים בתחושת האהבה. גם מידת היראה עצמה יש בה שתי רמות. יש יראה תתאה שהיא יראת החטא והעונש, ויש יראה עילאה – יראה עליונה הנובעת מהתבוננות בגדולת הבורא האין־סופי אל מול האדם שהוא "כחומר ביד היוצר". היראה העליונה, זאת המכירה בגדלות הבורא גורמת לאדם להתבטל כלפי הציווי האלוקי, היא זו שגורמת לאדם לקבל את הציווי האלוקי באופן מוחלט. אולם מתוך יראה זו חייב האדם לשאוף לפעולה חיובית, "ללכת בכל דרכיו", ומתוך הליכה זו באה האהבה.

הביטוי "יראת שמיים" או "בידי שמיים" כתחליף לאחד מהשמות של הקדוש ברוך הוא מבטא את תחושת האדם אל מול האין־סוף האלוקי בצורה מוחשית מאוד. כי כל אחד מאיתנו מרגיש את קטנות האדם אל מול השמים האין־סופיים הנראים לנו בכל רגע ורגע.

אולם אם נישאר רק בתחושה זו, נבוא כך שלא נרצה לפעול וליצור. ההתבטלות היא מסוכנת, כפי שמסביר הראי"ה קוק: "הבטלנות, הנמשכת לפעמים על ידי יראת שמים, באה מחסרון הבירור לדעת מה בין טוב לרע, בתכונות הנפשיות. ומתוך שההשפעה הרצויה של קבלת עול מלכות שמים היא בודאי להחליש את הרע שבנפש, מחלשת היא בחסרי בירור את כללות הכח, בין הכח הרוחני, דהיינו העצמיות המחשבית, על ידי מה שבאה להחליש את הצד המקולקל שבמחשבה, בין הכח החמרי, שהוא התעודדות החיים, חשק העבודה ומרץ הפעולה". היראה מפני מעשה רע גורמת לאדם לפעמים להימנע מכל דבר חיובי.

אולם הדרך הנכונה היא: "והדעה הנכונה צריכה היא תמיד להשיב ליראי ד' את אבדתם הגדולה הזאת, לדעת שיראת ד' בטהרתה מוכרחת היא להוסיף אומץ כח בכלל, ולהוציא אל הפועל את כל סגולה צפונה בתוך הנפש להשכיל ולהיטיב, ושלילתה אינה מכוונת כי אם לגבי הצד הרע שבנפש, מקור המידות הרעות, והמעשים המקולקלים, שבהיות הנפש טהורה ומנוקה מהם הרי היא עולה במעלות החיים בהרחבה גדולה ובתוספת ברכה רבה" (אורות הקודש ג, פתח דבר יא). יראת שמיים חיובית באה לידי ביטוי בהמשכו של הפסוק "ללכת בכל דרכיו ולאהבה... ולעבוד את ה' אלקיך".

היראה היא שמבטאת את הפער האמיתי שבין גדלות הבורא לאפסות האדם, ולכן היא זו שמהווה את הבסיס לכל היחס שבין הבורא לבין האדם.

הצורה המוחשית ביותר המבטאת רעיון זה היא בדימוי "שמיים". הן החלק הראשון "הכול בידי שמיים" והן החלק השני "חוץ מיראת שמיים", משפט המבטא בצורה הברורה ביותר את מערכת היחסים המיוחדת הזו.

לכן העשייה בפועל "באה מאהבה" – "כל מה שתעשה עשה מאהבה", אבל הבסיס לכך הוא "יראת שמיים".

דומה שבדורנו אמירה זו חשובה מתמיד. דור שבו כל דבר בא מבחירה ובא מאהבה. ממצב זה, עם כל החיובי שבו, נגרמים הרבה בלבול וחוסר יציבות בתחומים רבים. כדאי לזכור ולהפנים בו את חשיבותה של "יראת שמיים", את היחס הבסיסי של פחד ויראה הגורם לנו להמנע מעשייה, שיש בו גם מידה ראויה של יציבות.

כי פעמים רבות הרדיפה אחר הריגוש שבאהבה מביאה את האדם לעשות צעדים שלאחר זמן הוא מתחרט אליהם.

אם נדע לשקול במידת היראה כל צעד המביע אהבה ,נוכל לגלות את האהבה העמוקה הבאה מתוך יראה.