| מיד לאחר הבטחה האלוקית הגדולה, המסתיימת בברכה "ונברכו בך כל משפחות האדמה", בא הניסיון הראשון, המראה שהבטחות משמעותיות באות דווקא מתוך התמודדות : "וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ". מסביר רש"י: "בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ לְבַדָּהּ, לְנַסּוֹתוֹ, אִם יְהַרְהֵר אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה שֶׁאָמַר לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, וְעַכְשָׁו מַשִּׂיאוֹ לָצֵאת מִמֶּנָּה". אברהם מחליט לרדת למצרים: "וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ". זהו המפגש הראשון בין אברהם וזרעו ובין מצרים. אברהם מבין שהמצב המוסרי במצרים הוא קשה ביותר: "וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃ וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ׃ אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ". הוא מבין שאין להם ברירה אלא לשקר כדי שהוא ינצל ממות בטוח. רש"י מביא שלושה פירושים לביטוי: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. מִדְרַש אַגָּדָה עַד עַכְשָׁו לֹא הִכִּיר בָּהּ מִתּוֹךְ צְנִיעוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, וְעַכְשָׁו הִכִּיר בָּה עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה. דָּבָר אַחֵר, מִנְהַג הָעוֹלָם שֶׁעַל יְדֵי טֹרַח הַדֶּרֶךְ אָדָם מִתְבַּזֶּה, וְזֹאת עָמְדָה בְּיָפְיָהּ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא הִנֵּה נָא הִגִּיעַ הַשָּׁעָה שֶׁיֵּשׁ לִדְאֹג עַל יָפְיֵךְ, יָדַעְתִּי זֶה יָמִים רַבִּים כִּי יְפַת מַרְאֶה אַתְּ, וְעַכְשָׁו אָנוּ בָאִים בֵּין אֲנָשִׁים שְׁחֹרִים וּמְכֹעָרִים, אֲחֵיהֶם שֶׁל כּוּשִׁים, וְלֹא הֻרְגְּלוּ בְאִשָּׁה יָפָה; וְדוֹמֶה לוֹ הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא" (בראשית יט). מדוע מביא רש"י את שלושת הפירושים? הלוא בדרך כלל רש"י בוחר בפשוטו של מקרא, כפי שאומר הרמב"ן לאחר שהוא מביא את שלושת פירושיו של רש"י: "אֲבָל אֵין צֹרֶךְ לְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שֶׁאֵין מִלַּת 'נָא' מוֹרָה עַל דָּבָר שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ בָּעֵת הַהִיא בִּלְבַד, אֲבָל עַל כָּל דָּבָר הוֹוֶה וְעוֹמֵד יֹאמְרוּ כֵן, כִּי הוּא רוֹמֵז עַל הָעִנְיָן לוֹמַר שֶׁהוּא עַתָּה כָּכָה, 'הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ', מֵאָז וְעַד עַתָּה". זאת ועוד, רש"י מביא קודם כל את הפירוש שהוא מכנה "אגדה", ורק בסוף הוא מביא את הפירוש הפשוט. מדוע הוא לא מביא קודם את את הפשט ורק לאחר מכן את דברי האגדה, במיוחד כאשר דברי האגדה סותים את פשוטו של מקרא, כפי שמדגיש הרמב"ן? (הביטוי "הנה נא ידעתי" הוא "מאז ועד עתה" כי "ידעתי" הוא לשון עבר). השאלה שעמדה לפני רש"י הייתה מה עלינו ללמוד מאמירתו זו של אברהם; הרי שאלת יחס בין היופי הפנימי של האדם ובין יופיו החיצוני היא מורכבת. פעמים רבות היופי החיצוני של האדם גורם למשיכה מינית, גורם לבלבול ולהטעיה המביאים קלקולים רבים. הרי ניתן היה לתאר את האירוע בגוף שלישי, כאשר הכתוב עצמו היה מספר ששרה היא אשה יפת מראה. כאשר אברהם עצמו אומר זאת לשרה, אומר הדבר דרשני. במיוחד כאשר הוא מדגיש "יפת מראה" ולא "יפת תואר ויפת מראה", שהוא תיאור המבטא גם משהו פנימי יותר. חכמים שיבחו את אברהם על דרגת הצניעות המיוחדת שלו. בכך ששיקר עכשיו הוא מגלה את יופייה (עיין בבא בתרא טז, א ועוד). המהר"ל מסביר את הדברים: "ועכשיו על ידי מעשה. יש מקשים והלא אסור לישא אשה אלא עד שיראנה, ואלו לא ידעו דרכי החכמה, דודאי ראה פניה, אלא שהפנים כיון שהוא מגולה לכל אין האדם מתפעל ביופי שלו, ולא נכנס יצר היופי בלבו, אבל על ידי מעשה שגילתה שרה שוקה ראה היופי שלה, פירוש שהיה יודע היופי שלה ומבחין היופי ביצרו". המהר"ל מזכיר את דברי המדרש האומר שרק בדרך למצרים שרה עברה נהר, ולכן "גילתה שוקה", ומתוך כך הכיר אברהם ביופייה. רש"י מבין שאם התורה מספרת שאברהם עצמו אומר לשרה עכשיו שהיא אישה יפת מראה, הרי שעד עכשיו היופי החיצוני לא הטריד אותו, הוא דיבר אִתה, ראה את פניה וחי אִתה חיי זוגיות מלאים, אבל הוא לא ראה את יופייה החיצוני כדבר משמעותי במערכת היחסים ביניהם. רק עכשיו, כאשר הוא מתקרב למצרים ושומע על התנהגותם הנוראית ביחס לנשים יפות מראה, הוא מתבונן ומבין שיש להם בעיה, כי שרה היא "יפת מראה". רש"י בחר להביא פירוש זה בתחילה, כי הוא מבטא את עומקו של הפער בין העם המצרי ובין אברהם אבינו. אברהם אינו רואה את היופי החיצוני בכלל, כי אין לו באמת משמעות במערכת היחסים בין איש לאישה. רק מתוך מערכת יחסים כל כך עמוקה, שאיננה רואה ביופי החיצוני משקל לביטוי של הקשר הפנימי, יכול אברהם לבקש משרה להתמסר ולמסור את עצמה לפרעה, כדי שהוא יינצל ממות. רק לאחר הפירוש העומד על עומקם של דברי אברהם, ממשיך רש"י ומביא פירוש שני, המלמד על כך שיופייה של שרה אינו תלוי במעשים חיצוניים שלה, כי היופי החיצוני שלה הוא חלק מאישיותה והוא אינו הולך לאיבוד כאשר היא הולכת בדרך מלאה אבק וטלטול הדרך. לאחר שני הפירושים המלמדים על היחס הראוי ליופי החיצוני ועל יופי חיצוני שאינו תלוי בהתייפיפות חיצונית, מגיע רש"י לפשוטו של מקרא. כי מתוך שני הפירושים שהם בבחינת דברי אגדה, אנו מבינים הרבה יותר עד כמה היה קשה לאברהם לרדת למצרים השטופה זימה. בעולם שבו היופי החיצוני הוא כל כך בולט וכל כך מוחצן וחשוב, חשובים מאוד הם דברי האגדה הללו מאוד. רואים מהם עד כמה רצה רש"י בפירושיו ללמדנו דרך חיים ולא רק להבין מהו פשוטו של מקרא. |
