"וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב" (כה, כז).

רש"י מפרש: "כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ קְטַנִּים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין אָדָם מְדַקְדֵּק בָּהֶם מַה טִּיבָם; כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְנֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, זֶה פֵּרֵשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פֵּרֵשׁ לַעֲבודה זרה... ידע ציד. לָצוּד וּלְרַמּוֹת אֶת אָבִיו בְּפִיו וְשׁוֹאֲלוֹ אַבָּא, הַאֵיךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן? כַּסָּבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת. בפיו. כְּתַרְגּוּמוֹ בְּפִיו שֶׁל יִצְחָק. וּמִדְרָשׁוֹ בְּפִיו שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁהָיָה צָד אוֹתוֹ וּמְרַמֵּהוּ בִדְבָרָיו."

מקורם של הדברים הוא בשני מדרשים: "כָּל י"ג שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י"ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר צָרִיךְ אָדָם לְהִטָּפֵל בִּבְנוֹ עַד י"ג שָׁנָה, מִיכָּן וָאֵילָךְ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִּי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה. (בראשית כה, כז): וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיו, לָא גְנַבְתְּ מַאן גְּנַב עִמָּךְ, וְלָא קְטַלִית מַאן קְטַל עִמָּךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שׂוֹדָנִי, צַיְדָנִי. צָד בַּבַּיִת, צָד בַּשָּׂדֶה. בַּבַּיִת, הֵיךְ מְתַקְנִין מִלְחָא. בַּשָּׂדֶה, הֵיךְ מְתַקְנִין תִּבְנָא" (בראשית רבה סג, י). בפשטות נראה שיצחק לא היה מודע לכך שעשו הולך לבתי עבודת כוכבים, שהרי אם היה יודע זאת – לא היה חושב שהוא צדיק.

אולם יש לדקדק בדברים, שהרי המדרש אמנם אומר שעשו "צד" את יצחק, אבל לא נאמר שיצחק חשב שהוא צדיק.

במדרש תנחומא מובאים הדברים בלשון אחרת: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: 'אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל' (משלי יז, ח). הַשֹּׁחַד, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶבֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁנּוֹפֶלֶת שׁוֹבֶרֶת. מְדַבֵּר בְּיִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו'. הָיָה צָד אֶת יִצְחָק הַצַּדִּיק בְּפִיו. אַתָּה מוֹצֵא כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא, כֻּלָּן הָיוּ בְּעֵשָׂו. 'שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ, עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי, לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לְרָעָה וְגוֹ'' (משלי ו, טז–יח). כְּשֶׁהָיָה בָא עֵשָׂו מִן הַחוּץ, הָיָה אוֹמֵר לְאָבִיו, אַבָּא, הַמֶּלַח מַהוּ שֶׁתְּהֵא חַיֶּבֶת בַּמַּעֲשֵׂר. וְהָיָה תָמֵהַּ יִצְחָק וְאוֹמֵר: רְאֵה בְּנִי זֶה כַּמָּה מְדַקְדֵּק בַּמִּצְוֹת. וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ אָבִיו: בְּנִי, הֵיכָן הָיִיתָ הַיּוֹם הַזֶּה? וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: בְּבֵית הַתַּלְמוּד. לֹא כָךְ הוּא הֲלָכָה מִן כָּךְ וְכָךְ, לֹא כָךְ אִסּוּרוֹ, לֹא כָךְ הֶתֵּרוֹ. וּמִתּוֹךְ דְּבָרִים אֵלּוּ, הָיָה צָדוֹ בְּפִיו, עַל כֵּן אֲהֵבוֹ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת, כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ (משלי כו, כה). וְלָמָּה כָהוּ עֵינָיו שֶׁל יִצְחָק? מִפְּנֵי שֶׁנִּסְתַּכֵּל בִּדְמוּת עֵשָׂו הָרָשָׁע. וְעוֹד, עַל שֶׁהָיָה מֵבִיא צַיִד וּמַאֲכִילוֹ, וּכְתִיב: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים' (שמות כג, ח) (תולדות ח, א).

במדרש זה נאמר במפורש שיצחק חשב שעשיו צדיק משום ששיחד אותו בציד שמאכיל אותו, אולם אין אזכור להליכה של עשו לבתי עובדי כוכבים, אלא לעברות קשות אחרות של פריצות, רצח, גניבה ורמאות.

רש"י חיבר בין שני המדרשים. מחד, הביא את דברי בראשית רבה, שלפיהם עשו הלך דווקא לבתי עובדי כוכבים, ומאידך, יצחק חשב שעשו צדיק ומשום שהיה משוחד, חשב שהוא באמת הולך ל"בית התלמוד".

מה משמעות ההבדל בין המדרשים, ומדוע רש"י הביא משניהם?

המהר"ל מסביר מדוע עשו שאל דווקא את השאלה ההלכתית על מעשר, מלח ותבן: "נקט אלו השנים מפני שהם פטורין לגמרי, אפילו מדרבנן. ויש לדקדק על הלשון דקאמר 'האיך מעשרין' דמשמע שלא היה שואל רק היאך מעשרין, אבל אמר שודאי חייבים במעשר, ואם כן במה מסתפק 'האיך מעשרין'" מדוע היה ברור לעשיו שצריך לעשר מלח ותבן ורק שאל "האיך מעשרין"? "ויראה דכך היה עשו אומר – דודאי כל מידי שהוא לגמרי לאכילה, כגון פירות, חייבין במעשר לגמרי (מעשרות פ"א, מ"א), אבל תבן שאינו רק שומר לפרי, וכן המלח שאינו עומד לעצמו אלא שנותן טעם באוכל, אין הסברא נותן שיתן מעשר ממנו. אבל מכל מקום כיון דהוא שומר לו, וכן גבי מלח שהוא נותן טעם (שבת מב ע"ב) אם כן הוא דבר שנהנים ממנו, 'היאך מעשרין אותו?'".

על פי הסברה האנושית, צריך לעשר כל דבר, גם דברים פחותים ממאכל ממש, גם מלח שהוא תבלין וגם תבן שהוא שומר את הפרי, שהרי בסופו של דבר הם גם חלק ממה שה' נותן לנו – על כן ברור שצריך לעשר גם אותם.

"ויש לך לדעת כי אלו שני דברים פטורים מן המעשר; המלח – שאינו דבר בעצמו, ואינו עומד רק לתת טעם באחר. והתבן אינו בעצמו דבר, רק הוא שומר לפרי. והמעשר הוא מן הדברים שהם בשביל עצמם, שהתורה אמרה מכל אשר נתן השם יתברך לאדם יתן מעשר (דברים יד, כב), ואלו שני דברים אינם נבראים רק בשביל אחרים". על פי התורה יש הבחנה בין דרגות חשיבות שונות.

עוד מוסיף המהר"ל: "והתבן והמלח הם שני הפכים; כי התבן אין בו טעם כלל, ובשביל כך אינו דבר בעצמו. והמלח לפי רוב הטעם שבו אינו דבר עומד בעצמו, והוא עומד לתת טעם באחר. ועשו מפני רמאותו היה אומר דסוף סוף כיוון שהכל הוא מן השם יתברך היאך מעשרין אותו, כלומר דאין ליתן מעשר מהם לגמרי – דהא בעצמם אינם דבר, ואינם בשביל עצמם, אבל לפוטרם לגמרי – לא, ולכך קאמר 'היאך מעשרין אותם'''. עשו מבין שיש הבדל בין הפרי ובין הטפל, אבל ברור לו שגם את הטפל צריך לעשר, ולכן שאל "איך מעשרין", כי נקודת המוצא היא שחייבים לעשר (עיינו עוד משכיל לדוד ועוד פרשני רש"י שעסקו בכך). בפשטות נראה ששאלה זו של עשו מלמדת שהוא מאמין גדול, שהרי הוא חושב שצריך לעשר גם את מה שהתורה פוטרת. הוא מחמיר יותר מההלכה.

האדמו"ר הזקן מחב"ד, רבי שניאור זלמן, מסביר בצורה עמוקה מדוע יצחק אהב את עשו. הוא שואל. לדבריו יצחק הבין שעשו מרמה אותו, אבל הוא חשב כי בעומקם של דברים, יש באמת אמת בתפיסת עולמו של עשו, ולכן ניסה לקרבו ולחברו. לכן אומר רבי יהונתן בן עוזיאל בתרגומו שראשו של עשו קבור בחיקו של יצחק במערת המכפלה (בראשית נ יג, עיינו שם).

ישנן שתי הנהגות אלוקיות בעולם. הנהגה אחת היא היא הנהגה הסוברת שכל מה שנעשה הוא אלוקות מוחלטת, לכן אין הבדל בין קודש לחול ובין טוב לרע, כי הכול הוא אלוקי, "עושה שלום ובורא רע". אין בחירה חופשית, בבחינת "הכל צפוי". מי שמסתכל על המציאות מתוך מבט עליון, אלוקי, אין־סופי, רואה רק את השלמות האלוקית. זוהי הנהגתו של יצחק, שהיה "עולה תמימה". לכן הוא ראה בעשו את הטוב וחשב שהשאלה האם לעשר מלח ותבן מעידה על נשמה גדולה.

אולם בעולם הבחירי שבו אנו חיים, עולם של טוב ורע ושל מותר ואסור, לא היה שם שמיים שגור בפיו. לכן חשב יצחק שאם הוא יקרב את עשיו, הוא יגלה את המבט העליון, המקיף, בצורה שלמה וטובה. לכן ההליכה לבתי עובדי כוכבים ביטאה גם היא את ההבנה שכל הכוחות הגשמיים הם אלוקיים ולכן יש לכאורה "אמת חלקית" בבתי עובדי כוכבים, המקדשים את הכוחות הגשמיים. על פי הסבר זה, מובן מדוע רש"י חיבר בין שני המדרשים – כי דווקא ההליכה לבית עובדי כוכבים מלמדת את עומקה של השאלה האם לעשר את המלח והתבן. רש"י לא חשב שיצחק אהב את עשיו משום שהוא "שיחד" אותו.

מסכם אדמו"ר הזקן כי לאחר שיעקב לקח את ברכותיו של עשו במרמה, הבין יצחק שאי אפשר לגלות בעולם הזה את ההבנה שהכול הוא אלוקי באופן מוחלט, ללא ההבנה ש"הרשות נתונה" ושהכול תלוי בבחירתו של האדם.

למרות שעל פי ההיגיון האנושי, יש סתירה בין ידיעה לבחירה, בעומק הדברים, בעולמות האין־סופיים, הידיעה והבחירה משלימים זה את זה.

כי ללא בחירתו של האדם בטוב ובישר יהפוך העולם כולו לתוהו ובוהו. את האמונה הגדולה של עשו בכוחות טבע הגשמיים אפשר באמת לגלות רק דרך הבחירה היום־יומית בטוב ועל ידי ההבנה שיש הבדל גדול בין טוב לרע ובין אמת ושקר, אף שהכול הוא אלוקי.

חיבור זה שבין שתי ההבנות הסותרות יתקיים באמת לעתיד לבוא, כפי שאומר הנביא: "וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽה' הַמְּלוּכָֽה" (עובדיה, א, כ) וכדברי הנביא: "וְהָיָ֧ה ה' לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה ה' אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד" (זכריה יד, ט).

דף לשיח משפחתי רגשי ופתוח בהשראת פרשת השבוע. לחיצה תוביל אתכם לגרסה מוגדלת להדפסה.