"חכי! הסתבכו לך כמה חולדות במטאטא! אל תזרקי אותן החוצה, מסכנות!"
אם היינו גרים בביתו של "רַבִּי", נשיא הסנהדרין במאה ה-3 לספירה, היינו עדים לרגע הקריטי הזה, רגע של תפנית בחייו של האיש החזק, העשיר, והסובל ביותר באזור.
אני נזכרת בסיפור הזה כמעט בכל פעם שאני מטאטאה את הרצפה:
אל ביתי, ששוכן בקומת קרקע, נכנסים אינספור חרקים מדי יום. הגינה מביאה את שוכני החוץ אל בין הכתלים ואני מוצאת את עצמי יום יום מטאטאה החוצה אבק, פירורים, ו... לא מעט פרוקי-רגליים: חרקים מכל סוג שיש. ככה זה במושב.
עד לאותו רגע קריטי עם המטאטא, היה "רבי", רבי יהודה נשיא הסנהדרין, סמל לייסורים אינסופיים.
הכל התחיל שלוש עשרה שנה קודם, כשישב בחדרו ולמד. בחווה העצומה סביב ביתו התקבצו עדרי צאן שלא ייספרו מרוב. יותר בהמות ממה שיש למלך, כך סיפרו. מתוך עדרי צאן אלו, הובלו אותו בוקר מספר גדיים לשחיטה. היום אולי זה מכווץ אותנו לחשוב על שחיטה בקלות כזאת, אבל נזכור שמדובר בתקופה שהצמחונות עוד טרם עשתה לה נפשות, ואכילת בשר היתה דבר לגיטימי, בעיקר עבור מי שהיה עשיר דיו כדי לרכוש אותו.
כך ישב רבי ולמד בביתו. בחצר סידר השוחט את הגדיים והכין את סכינו, והופ! גדי קטן אחד ברח מהשורה ואץ רץ אל תוך הבית. בין קפלי גלימתו של הנשיא הוא פועה ומבקש רחמים. "לֵךְ", אמר לו רבי יהודה, ומשך אותו החוצה מן המסתור. "לך, כי לכך נועדת".
הגדי הובל חזרה אל השוחט ואילו רבי יהודה החל שנים ארוכות של מכאובים שלא היה להם מזור: מאותו רגע לא פסק רבי יהודה מלסבול בשיניו ובכליותיו.
מספרים, כי כשהיה זועק בכאביו, היה ממהר אחראי המשק להניח מספוא לפני אינספור העדרים. ולמרות פעיות הצאן מחרישות האוזניים אשר היו נשמעות, כך אומרים, גם במרחק קילומטרים משם – בכל זאת גברו עליהן זעקות הכאב של רבי יהודה המסכן.
כיצד ניצל אם כך?
אני קוראת את ההמשך (בתלמוד הבבלי, מסכת בבא מציעא דף פ"ה). שלוש עשרה שנים אחר כך, שוב בבוקר רגיל בשעת לימוד, מטאטאה עוזרת הבית את הרצפה וגורפת החוצה גורי חולדה קטנים שהסתתרו באחת הפינות. רבי יהודה, שלא ידע כמובן את פשר כאביו, ראה את הגורים הקטנים ונכמרו רחמיו: הניחי להם, הוא אומר, ויישארו בבית. אלוהים מרחם עליהם, וכך גם אני.
בין אם נקרא לזה שיעור, שכר ועונש, קארמה... התוצאה היא אחת. הכאבים חלפו כלא היו.
אני ממשיכה לטאטא את הבית, וחושבת - הרי לא טוב לחיפושית מסכנה שטעתה ונכנסה הביתה, שתישאר בין הקירות. מזון לא יהיה לה כאן, לא חברה, לא זיווג. טוב יהיה לעזור לה לחזור החוצה, לא כך? אך סיפורו של רבי יהודה מרתיע אותי מלסלקה...
הסיפור ממשיך להטריד אותי והשאלה מביאה אותי להתבוננות.
האם זה מעשה בעייתי כל כך, לגרש צרצר או חיפושית החוצה, או אולי מדובר בעצם על האופן בו הדבר נעשה.
הרי גם בימיו של רבי יהודה הבינו כי טוב יותר לחיות קטנות לשוב לחצר, מאשר להרמס בין רגליהם של דרי הבית. אלא שההבדל כנראה טמון בגישתנו אל אותה חיפושית, או חולדה: אם נטאטא אותה החוצה במעין עוינות, בגישה של "תסתלקי מכאן, את מפריעה", זאת האווירה שתרד בעקבותינו לעולם: אוירה של פירוד בינינו לשאר הברואים בעולם, אוירה של אדנות ושליטה. במקרה כזה, אנו עלולים לקבל מהיקום "תזכורת" לקטנות כוחנו. אם בדמות כאב שיניים, אם בדמות פיטורין, מפלה כלכלית, או חלילה מחלה קשה.
ואם ניגש אליה בעדינות, כנראה שאין זה משנה אם יישארו החרקים בתוך הבית או מחוצה לו, העניין הוא שהתייחסנו אליהם כברואי אלוהים.
ממורי שמואל שאול למדתי על היופי בעברית, בה כשאנו חשים נפרדים זה מזה (מופרדים מאנשים אחרים, מחיות, מהטבע) אנו מפורדים כמו גרגירי חול, ובמצב הזה לא פעם חווים מחלה. לעומת זאת כשאנו חשים אחדות עם האחר (אדם, צמח, בעלי חיים), אנו במצב של אחדות עם הבריאה, ומכאן גם גופנו חוזר למצב בריאות, מצב בריא. אין לנו עוד צורך ב"תזכורות".
אם היינו כותבים את הגמרא במילים של היום, היינו בוודאי מסיימים את הסיפור במסקנה כי רבי יהודה הגיע באותו רגע לאיזו צלילות תודעה, וחווה את המתיקות הזאת שנמצאת בחוויה של "כולנו אחד".
תקופת הסתיו מכניסה אותנו לימים בהם שעות החושך גוברות, הבהירות שליוותה את הקיץ חומקת מאיתנו וכל הדיבור על אור ואחדות נראה פתאום מרוחק ולא נגיש.
הכנו לכם, אני והשותפים המקסימים בהם התברכתי, כמה מפגשים לתקופה הקרובה. אנו מאמינים כי יוכלו להזכיר לנו את האור גם בימים של התגברות החושך.
|