לאחר שיוסף מתגלה לאחיו, הוא בוכה מהתרגשות ומספר לאחים שיש עוד חמש שנים של רעב ולכן הוא מציע להביא את כל המשפחה הגדולה לארץ גושן ואומר להם מה להגיד לאביו יעקב הוא מוסיף: "וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם". אמירה זו מלמדת שיוסף מרגיש שהאחים עדין לא משוכנעים לגמרי שאכן הוא יוסף. רש"י מסביר, באמצעות הבחנה בין שני חלקי המשפט, מדוע בתחילה אומר יוסף "עיניכם רואות", משמע שמדובר בדבר שאפשר לראותו, ולאחר מכן הוא אומר "כי פי המדבר אליכם" – מעבר מראייה למה שניתן לשמוע. "והנה עיניכם ראות. בִּכְבוֹדִי, וְשֶׁאֲנִי אֲחִיכֶם שֶׁאֲנִי מָהוּל כָּכֶם, וְעוֹד, כי פי המדבר אליכם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ". בפשטות יוסף מתכוון לראיית הכבוד הגדול לו הוא זוכה, אולם רש"י לא מסתפק בכך ומוסיף "שאני מהול", ולאחר מכן הוא אומר ש"פי המדבר" איננו על עצם זיהוי קולו יוסף, אלא על השפה שבה הוא מדבר – "לשון הקודש". מוסיף רש"י ומסביר מדוע יוסף מדגיש "ועיני אחי בנימין": "הִשְׁווָה אֶת כֻּלָּם יַחַד לוֹמַר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵין לִי שִׂנְאָה עַל בִּנְיָמִין אָחִי, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה בִמְכִירָתִי, כָּךְ אֵין בְּלִבִּי שִׂנְאָה עֲלֵיכֶם". שפתי חכמים שואל: "ותמוה לי מאי קישור יהיה לזה עם כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש". הרי התוספת על הקשר המיוחד בין יוסף לבנימין איננה מתאימה לנושא של הפסוק, העוסק בהוכחות לכך שמדובר ביוסף.

הרמב"ן שואל מה הראיה בכך שיוסף מדבר לשון הקודש, משם שרבים, גם מי שאינם ממשפחת יעקב, מכירים אותה.וכן לגבי מילה – הרי כל בני ישמעאל וזרע אברהם נימולים. הרי שני הסימנים הללו אינם מיוחדים (עיינו עד במפרשי רש"י, מזרחי, משכיל לדוד ועוד).

על כך עונה המהר"ל: את ההוכחה לכך שהוא אחיהם הוא כבר נתן בתחילת הדברים, כאשר אמר להם "אשר מכרתם אותי הנה" – הדיווח על המכירה מוכיח את זהותו. האמירה על ברית המילה והידע של לשון הקודש אינם בבחינת הוכחה, אלא: "אבל גבי לשון ומילה כיון שהיא הכרה עצמית, שכל אומה יש לה לשון בפני עצמה, וגם המילה אות ברית היא... כי לא תמצא מילה ולשון בשום אומה רק בבני יעקב". השילוב שבין לשון הקודש ובין ברית המילה הוא שמייחד את בני ישראל. כי לכל אומה יש דברים מיוחדים המבטאים את מהותם. וחוזר המהר"ל ומסכם: "צריך הכרה עצמית לאדם, והמילה והלשון הכרה עצמית הוא, ואם לא היה הכרה עצמית זאת – אין כאן הכרה." על פי דברי המהר"ל, הפסוק איננו עוסק כלל בניסיון לשכנע את האחים בזהותו של יוסף, אלא בשאלת הזהות המיוחדת של בני ישראל, היא הברית שיש ביננו ובין ה' יתברך, המתבטאת בברית המילה שהיא "אות בבשר" של כל אדם מישראל, בלשון הקודש, השפה שבה נברא העולם והמייחדת אותנו מכל עם.

אולם מוסיף המהר"ל ביטוי מיוחד: "הכרה עצמית". בכך הוא מעלה את השיחה בין יוסף לאחיו לרובד עמוק הרבה יותר. החיבור בין יוסף לאחיו איננו רק חיבור שנובע מכך שהם משפחה אחת, אלא חיבור הנובע מהכרה עצמית, אישית ומשפחתית, הבאה לידי ביטוי בברית המילה ובלשון הקודש.

על פי זה, ברור מדוע יוסף מוסיף את האמירה "ועיני אחי בנימין". כי הזהות המשותפת איננה נובעת רק מהקשר הביולוגי, שהרי מבחינה ביולוגית, יש ליוסף עדיפות לבנימין על פני יתר האחים, ולכן מסביר רש"י: "הִשְׁווָה אֶת כֻּלָּם יַחַד". כי הזהות המשותפת של בני ישראל היא המאחדת אותם. דברי רש"י מבוססים על דברי הגמרא: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבִּי עַל בִּנְיָמִין אָחִי, שֶׁלֹּא הָיָה בִּמְכִירָתִי, כָּךְ אֵין בְּלִבִּי עֲלֵיכֶם. כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם: כְּפִי – כֵּן לִבִּי" (מגילה טז, ב). בפשטות אפשר היה להבין שאמירתו של יוסף באה כדי להרגיע את האחים ולומר להם שהוא באמת לא נוטר להם טינה, כי היה כאן מעשה אלוקי, "כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם". כשם שהוא אינו נוטר טינה לבנימין, שהרי הוא לא היה שותף כלל למכירה. אולם רש"י נותן לדברי הגמרא כותרת "השווה את כולם יחד" כדי ללמדנו שיש באמירה של רבי אלעזר רובד עמוק יותר מלבד מחילה לאחים על המכירה – רובד שמבטא "הכרה עצמית" המשותפת לכל בני ישראל, שבאה לידי ביטוי בשפה ובברית.

שיבת ציון של הדורות האחרונים התרחשה באופן מופלא יחד עם תחייתה של השפה העברית, היא לשון הקודש. לאחר אלפיים שנות גלות, שבהן השפה העברית הייתה שפה של לימוד תורה ותפילה, היא חזרה להיות שפה מדוברת המשותפת לקהילות מכל רחבי העולם. בבחינת "פי המדבר אליכם", דבר שאין דומה לו בכל ההיסטוריה האנושית, כאשר שפה שנעלמה קמה לתחיה מתוך בליל של תרבויות רבות.

הקשר המהותי שבין כל אדם מישראל בכל מקום שהוא בא לידי ביטוי מיוחד בברית המילה ובשפה המשותפת שלנו. אלו שני דברים המחברים אותנו מאז ועד עתה, שני דברים המבטאים יותר מכול את "ההכרה העצמית" של עם ישראל כולו.