 | | לתרומה כנסו בבקשה גם לאתר שלנו: www.hamikra.org *************************************************************** פודקאסט בשילוב הבינה המלכותית בעזרתו של דוד פטרפרוינד ובחסות החברה לחקר המקרא מביאה את תורתו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל לפרשת בשלח "ארבעה מודלים של מנהיגות": מאד מעניין! https://drive.google.com/file/d/1QxoPCS4HIqnvW1NuZSRpAaau967Frhnk/view?usp=sharing ************************************************************************************ מתוך סיפרו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל אני מאמין -קריאות חדשות בפרשת השבוע על פרשת בשלח- עמ' 71-72 "אין כבר דרך חזרה" בהוצאת קורן מגיד ובתרגומו הנפלא של צור ארליך, אני מבקש להשלים קטע נוסף עם הסבר על קטע מסוף הפרשה, הרב זקס במסר מדהים!: בסוף הפרשה מסופר על קרב נוסף, הפעם עם עמלק. הפעם אין שום תלונה מצד העם, לא פחד, לא טראומה, לא ייאוש. יהושע מנהיג את העם בקרב. משה, נתמך בידי אהרן וחור, עומד בראש הגבעה, ידיו מורמות, והעם נושא את עיניו לשמיים, שואב מהם תעצומות - וגובר על האויב.
לאן נעלם הפחד שנחזה בפסוק הראשון בפרשה? אל נוכח פני עמלק הבא להורגם, שמבחינות מסוימות מפחיד יותר מצבא מצרים, בני ישראל לא אמרו שהם רוצים לחזור מצרימה. עצם שתיקתו של העם עומדת בניגוד קוטבי לתלונותיו הקודמות על מים ואוכל. בני ישראל מתגלים כלוחמים טובים.
איך התחוללה תמורה כזאת בין תחילת הפרשה לסופה? בתחילתה, א-לוהים הוא מגונן ועושה ניסים. בסוף, הוא מאחורי הקלעים. הוא לא נלחם בעצמו בקרב עם העמלקים, אלא נוסך בבני ישראל את הכוח להילחם בעצמם. בפתיחה, בני ישראל המגלים שהמצרים בעקבותיהם נבעתים וזועקים שהם רוצים לחזור למצרים. בחתימה, בבוא העמלקים, בני ישראל נלחמים ומנצחים.
מה נשתנה?
דומני שהתשובה טמונה בדבר שהוא אולי התיעוד הראשון בהיסטוריה של מה שעתיד היה להיחשב עיקרון צבאי מרכזי. במקרה מפורסם במיוחד, יוליוס קיסר שהוביל את חייליו במלחמתו לתפיסת השלטון ציווה עליהם לחצות את נהר הרוביקון. צעד זה היה אסור באיסור חמור על פי החוק הרומי. עתה, משעשו את העבירה, נותרה להם הברירה לנצח במלחמה או להיות מוצאים להורג. מכאן הביטוי "לחצות את הרוביקון".
עוד דוגמה: הרנן קורטס, מפקד כיבוש מקסיקו בידי ספרד בשנת 1519, שרף את הספינות שהביאו לשם את אנשיו. כך, לא הייתה להם אפשרות לברוח. הברירה הייתה להילחם או למות שם. גם כאן נולד ביטוי: "לשרוף את הספינות".
המשותף למקרים הללו הוא הרעיון שלפעמים צריך לחסום את הדרך חזרה, לחתוך את קווי הנסיגה, לא להותיר כל אפשרות למנוּסָה מתוך פחד. זוהי אסטרטגיה רדיקלית, הננקטת כאשר סיכויי הניצחון גבוהים אך נדרשות תעצומות אומץ חריגות. זהו הגיון הדברים בפרשת השבוע שלנו, ואלמלא הוא קשה להבינה.
לפני שבני ישראל חצו את ים סוף, הם היו מבוהלים. אבל משחצוהו, לא הייתה להם דרך נסיגה 1.. נכון, הם המשיכו להתלונן על מים ועל אוכל. אבל יכולתם להילחם בעמלק ולגבור עליו הוכיחה כמה עמוק היה השינוי שעברו. "הם חצו את הרוביקון". "הספינות שלהם נשרפו". הם הסתכלו רק קדימה, כי לא נותרה דרך אחורה.
הרשב"ם, בהערה מעניינת,2. קושר בין שלושה סיפורים: מאבק יעקב והמלאך בנחל יבוק, רצונו של ה' להמית את משה בעת שחזר ממדיין למצרים (שמות ד, כד), וסיפור יונה באונייה המחשבת לטבוע. כל השלושה, הוא אומר, נתקפו פחד כאשר נמצאו בסכנה או במצוקה, וכולם רצו לברוח. ובכל המקרים הללו, הסכנה הייתה דדכו של ה' לחסום את מסלול הנסיגה.
לכל מעשה גדול מתלווה פחד. אנחנו מפחדים מפני כישלון. לפעמים אנחנו פוחדים דווקא מפני הצלחה. אנחנו שואלים עצמנו - האם אנו ראויים? האם נוכל לאחוז בהישג? אנחנו מעדיפים את מבטחו של הַמֻּכָּר, את החיים בצורתם שכבר ידועה לנו. אנחנו מפחדים מפני הבלתי נודע, מפני הארץ שאין לה מפה. גם המסע עצמו חושף את נקודות התורפה שלנו. עזבנו את הבית; טרם הגענו ליעד. הרשב"ם אומר לנו שאם כך אנחנו מרגישים, אל לנו להתבייש. גם גדולי עולם הרגישו פחד. אומץ איננו היעדר פחד, אומץ פירושו להרגיש פחד - ולפעול בכל זאת.
לפעמים, הדרך היחידה לפעול היא לדעת שאין דרך חזרה. פרנץ קפקא ניסח
זאת כך: "מנקודה מסוימת ואילך אין עוד חזרה. אל הנקודה הזאת יש להגיע" 3.. לבני
ישראל, נקודה זו הייתה ים סוף - ועל כן חשוב היה כל כך שיגיעו אליה כבר בתחילת מסעם. זה היה קו האל-חזור; הנקודה המכרעת שממנה אפשר להמשיך רק קדימה. אני מאמין כי כמה מן התמורות החיוביות הגדולות בחיינו מגיעות כאשר חצינו את ים סוף שבדרך אל האתגר שלנו, ואין לנו דרך חזרה. יש רק דרך קדימה. שם נותן לנו א-לוהים את הכוח להילחם ולנצח. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
3. פרנץ קפקא, "עיונים בחטא, בסבל, בתקווה ובדרך האמיתית" (א), מימרה מס' 5, מגרמנית: רז הכהן, מטעם 1 תל אביב, ינואר 2005, עמ' 121
2. בפירושו לבראשית לב, כא-כט.
1. אומנם, על פי דעה במדרש, בני ישראל יצאו מהים באותו חוף שאליו נכנסו. ככל הידוע לי זו דעת מיעוט.
***************************************************************************** באדיבות מורשת הרב זקס זצ"ל והוצאת קורן מגיד: | |
| פרשת בשלח תשפ"ו הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה "להיות מנהיג של עם ישראל" וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם... וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר... (שמות יד, ל – טו, א). קריעת ים סוף הייתה התגלות מן הגדולות בהיסטוריה. חכמינו אמרו שאפילו הפחותים שבבני ישראל ראו בעת ההיא את מה שגדולי הנביאים שחיו אחריהם לא זכו לראותא. לראשונה פצחו כולם בשיר משותף – שיר שעד היום אנחנו קוראים מדי יום. יש דיון מרתק של חז"ל על השאלה איך בדיוק בני ישראל שרו. ארבע דעות נשמעו. שלוש מהן מופיעות במסכת סוטה (ל ע"ב): תנו רבנן: בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל לקהל], והן עונין אחריו ראשי פרקים. משה אמר "אָשִׁירָה לַה'" – והן אומרים "אָשִׁירָה לַה'". משה אמר "כִּי גָאֹה גָּאָה" – והן אומרים "אָשִׁירָה לַה'". רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. משה אמר "אָשִׁירָה לַה'" – והן אומרים "אָשִׁירָה לַה'". משה אמר "כִּי גָאֹה גָּאָה" – והן אומרים "כִּי גָאֹה גָּאָה". רבי נחמיה אומר: כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו. לפי רבי עקיבא, משה שר את השיר צֶלע אחר צלע, במונחים של שירה מודרנית שורה אחר שורה, ואחרי כל צלע ענה העם "אשירה לה'"; כביכול ענו "אמן" אחר כל צלע. לפי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, משה אמר את השיר צלע אחר צלע, והם חזרו אחרי כל צלע שאמר. ולפי רבי נחמיה, משה והעם שרו את כל השיר יחד. רש"י מסביר שם שכל העם היה אחוז השראה אלוהית, ועל כן, בדרך נס, המילים באו אל פי כולם בו בזמן. ב. דעה רביעית מובאת במכילתא: ג. ר' אליעזר בן תדאי אומר: משה היה פותח בדברים תחִלה, וישראל עונין אחריו וגומרין עמו. משה היה פותח ואומר "אָשִׁירָה לַה'", וישראל עונין אחריו וגומרין עמו "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה". משה היה פותח ואומר "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ", וישראל עונין אחריו וגומרין עמו "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". משה היה פותח ואומר "ה' אִישׁ מִלְחָמָה", וישראל עונין אחריו וגומרין עמו "ה' אִישׁ מִלְחָמָה, ה' שְׁמוֹ". מבחינה טכנית, כמוסבר בגמרא, השאלה שבמחלוקת כאן היא משמעות הביטוי הכפול-לכאורה "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר". כל החכמים הבינו שהכוונה כאן לכך שבני ישראל חזרו ואמרו משהו. על מה בדיוק חזרו? לדעת רבי עקיבא, על המילים הראשונות של השירה, "אשירה לה'", שהן חזרו עליהן כמעין פזמון. לדעת רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי, הם חזרו אחר משה על השירה כולה, צלע אחר צלע. לדעת רבי נחמיה הם חזרו על השירה כולה פה אחד. ולדעת רבי אליעזר בן תדאי הם חזרו על צלע הפתיחה שבכל שורה ואז הוסיפו והשלימו אותה מדעתם, בלי שמשה לימד אותם את המילים המשלימות. מבחינה זו, לפנינו ויכוח נקודתי על משמעותו של פסוק בתורה. אך יש כאן עניין עמוק יותר. כדי להבינו, עלינו להביט בסוגיה תלמודית אחרת, שלכאורה כלל אינה קשורה לזו שציטטנו ממסכת סוטה. היא מופיעה במסכת קידושין, ומציבה שאלה מרתקת. יש ארבעה סוגי אנשים שאנו מצווים לכבד במיוחד: הורה, מורה (רב), נשיא ומלך. האם רשאי מי מהם למחול על כבודו, כלומר לוותר על הכבוד שאנו מצווים לחלוק לו? אמר ר' יצחק בר שילא, אמר ר' מתנה, אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו, כבודו מחול. הרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. ורב יוסף אמר, אפילו הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול... אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר =לפי מי שאמר] "הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול", נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול... וכאן מופיעה קושיה על דברי רב אשי]. אלא, אי איתמר הכי איתמר אם נאמרו הדברים, כך נאמרו:] אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר "נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול" – מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול; שנאמר "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו) – שתהא אימתו עליך ד. ארבעת סוגי הנכבדים מחזיקים כולם בעמדת מנהיגות כלפי מישהו: האב כלפי ילדיו, הרב כלפי תלמידיו, הנשיא (שהוא המנהיג הדתי, כגון רבי יהודה הנשיא) כלפי הקהילה, והמלך כלפי האומה. ניתוח עומק של הסוגייה ילמד כי ארבעה אלה נמצאים במקומות שונים בקֶשת שבין סמכות המושתתת על האדם עצמו, לבין סמכות רשמית הניתנת לבעל משרה. ה. ככל שמערכת היחסים אישית יותר, כך מוסכם יותר שהמנהיג יכול למחול על כבודו. בקצה האחד נמצא תפקיד ההורה (אישי מאוד), ובקצה השני תפקידו של מלך (רשמי לחלוטין). נראה לי להציע שנושא זה הוא אשר עליו נחלקו החכמים בעניין שירת הים. לדעת רבי עקיבא, משה היה כמו מלך. הוא דיבר, והעם רק ענה אמן (או במקרה זה "אשירה לה'"). לשיטת רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי, משה דמה כאן לרב (כיאה למשה רבנו). הוא דיבר, ובני ישראל חזרו על דבריו צלע אחר צלע. בעיני רבי נחמיה, משה היה כנשיא בין עמיתיו הרבנים (בסוגיה בקידושין, שהבאתי כאן רק קטעים ממנה, מובהר שמחילת כבודו של הנשיא מותרת רק בפורום הזה). היחסים היו קולגיאליים: משה התחיל, אבל כולם הצטרפו אליו לשירה פה אחד. ועל פי רבי אליעזר בן תדאי, משה דמה לאב. הוא התחיל, אבל נתן לבני ישראל להשלים כל שורה בעצמם. זהו עניין יסודי בהורות, והתורה מבהירה לנו אותו כבר במפגשנו הראשון עם אברהם: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם (בראשית יא, לא). המסע של תרח לארץ כנען נמשך רק עד חרן. אברהם השלים אחר כך את המסע שאביו התחיל. להיות הורה הוא לרצות שילדיך יוסיפו ללכת מן המקום שהגעת אליו. כזה, לדעת רבי אליעזר בן תדאי, היה יחסו של משה לבני ישראל. הפסוק האחרון לפני שירת הים אומר על העם, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". זו הפעם הראשונה שהעם מתואר כ"מאמין" במנהיגותו של משה. אכן, זו הנקודה המתאימה לתהייתם של חז"ל: מהו להיות מנהיג של עם ישראל? האם זו משרה רשמית, מן הסוג שהדוגמה המובהקת לו הוא מלך ("רבנן איקרו מלכים"ו.)? האם צריכה להיות כאן מערכת יחסית אישית, המושתתת לא על כבוד ויראה אלא על טיפוח, על עידוד המונהגים לצמוח, לקבל אחריות ולהמשיך במסע שהמנהיג התחיל בו? או אולי משהו באמצע? אין תשובה יחידה. לפעמים הפעיל משה את סמכותו בתוקף (למשל, בעת המרד של קורח ועדתו). פעם אחרת אמר, "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" (במדבר יא, כט). יש מקרים שחשוב להראות בהם כי "דַּבָּר אחד לדור ולא שני דבּרים לדור",ז. ויש הזדמנויות אחרות שבהן מנהיגות עילאית מתבטאת דווקא בהזמנתם של אחרים לחלוק בה ח. היהדות היא אמונה מורכבת. התורה אינה מעמידה מודל מנהיגותי אחד ויחיד. הלוא כל אחד מאיתנו נקרא למלא כמה תפקידים שונים של מנהיגות: כהורים, כמורים, כחברים, כחברי צוות וראשי צוות. אך אין ספק שהיהדות מעדיפה, כאידיאל, את המנהיג ההורה, המעודד את מונהגיו להמשיך במסע שהחל הוא, ולהתקדם הלאה אל מקום שהוא עצמו לא הגיע אליו ט. מנהיג טוב יוצר מונהגים; מנהיג דגול יוצר מנהיגים. זה היה הישגו הגדול ביותר של משה: שהוא השאיר אחריו עם הנכון, בכל דור ודור, לקבל עליו את האחריות לקידום נוסף של המשימה שהוא החל בה. סביב שולחן שבת - כאיזה סוג של מנהיג מצטייר משה בשירת הים? הסבירו.
- כיצד האצלת אחריות על אחרים מאפשרת להם לצמוח?
- במה דומה מנהיגותו של משה המשתקפת בשירת הים לצורת המנהיגות של אברהם, יוסף או יהושע?
א. מכילתא לשמות טו, ב, מהדורות הורוביץ-רבין (ירושלים: תש"ל), עמ' 126. ב. רש"י מתבסס על המכילתא לשמות טו, א. במהדורת הורוביץ-רבין: עמ' 115. ג. שם, עמ' 119. ד.קידושין לב ע"א-ע"ב. ראו שם הסוגיה במלואה. ה. זוהי אבחנתו הידועה של מקס ובר בין סמכות כרזימטית לסמכות בירוקרטית. ראו מקס ובר, על הכאריזמה ובניית המוסדות: מבחר כתבים, תרגם: אהרן אמיר, ירושלים: מאגנס, 1979. ו. גיטין סב ע"א. ז. סנהדרין ח ע"א. ח. שם. על פי חז"ל, זה היה ההבדל בין ברכת משה ליהושע בדברים לא, ז, לבין ברכת ה' לו שם בפסוק כג. ראו רש"י לדברים לא, ז. ט. ראו רש"י לבראשית ו, ט. |
