יום הזיכרון לקורבנות הסוציאליזם

כמידי  שנה,  לקראת ה-1 במאי, נחזור  ונזכיר את קורבנות הסוציאליזם בעולם. השנה נפגש עם חברי התנועה הליברלית החדשהבכיכר רבין, בתאריך ה-1 במאי בשעה 18:30 לציון האירוע.

התנועות הסוציאליסטיות בעולם אימצו את האחד במאי כחג לאומי במדינות רבות. הניסוי החברתי הגדול של המאה העשרים התבטא בניסיון ליישום הרעיון הסוציאליסטי כשיטת משטר ויצר את הקומוניזם. לא מדובר על "שולים קיצוניים" – חלק ניכר מאוכלוסיית העולם ומשטחו היו כפופים לשלטון קומוניסטי עד לסוף שנות השמונים. נזכיר את סין, רוסיה, מחצית אירופה, מדינות בדרום מזרח אסיה ודרום אמריקה. חלק גדול מאזרחי ישראל חיו, טרם עלייתם לארץ, תחת שלטון קומוניסטי. 

מלחמת העולם השנייה בתמונות

אנכי | 17 באפריל 2012, ערב יום השואה. 

תמונות רבות שטרם פורסמו מאפשרות להביט אל התהום אליה הושלכה האנושות במלחמת העולם השניה במהלך צמיחת הסרטן הנאצי והמלחמה שהוליכה לקצה גבולות היבשת את הלאומנות הסוציאליסטית הטוטליטארית. את התמונות פרסם העיתונאי אריק בנדר (מעריב) בפייסבוק, הנה מספר תמונות נבחרות וקישור לאלבום.

 10 במרס 1933. מיכאל זיגל, עו"ד יהודי, מובל ברחובות מינכן על ידי אנשי SD חמושים כשעל חזהו תלוי שלט שאומר בגרמנית: "אני יהודי אבל אני לעולם לא אתלונן שוב במשטרה". כמה ימים קודם לכן נכנס לתוקפו חוק לשעת חרום שהפקיע את כל זכויות האזרח, בעקבות שריפת הרייכסטאג בידי הנאצים עצמם. החוק אסר בין היתר על פעילות של עורכי דין יהודים. רבים מהם נעצרו ונשלחו למחנה מעצר. למרות הצו הגיע זיגל למטה משטרת מינכן כדי לדרוש שחרור של לקוח, עורך דין יהודי שנעצר. משטרת מינכן עברה באותו יום לפיקוד הנאצים ובראשה הוצב היינריך הימלר, לימים מפקד הגסטפו. כשאנשי ה- SD הבחינו בזיגל הם התנפלו עליו במכות רצח ואחר כך הובילו אותו יחף ברחובות מינכן עם השלט המבזה. זיגל שרד את המלחמה לאחר שהצליח להשיג ויזה לפרו והיגר ללימה לאחר מסע דרך ברית המועצות, סין ויפן. לימים הוא הפך ליועץ המשפטי של שגרירות גרמניה המערבית בפרו ורב הקהילה היהודית בלימה. הוא האריך ימים ונפטר בגיל 97 בשנת 1979. למטה: יהודי וינה מושפלים בקירצוף הכביש לאחר ה"אנשלוס".  

כרזות תעמולה אנטישמיות בברלין: "עם השטירמר (עתון המפלגה הנאצית) נגד יודה" ו"היהודים הם האוייב שלנו".

אם לא הייתה התחממות גלובלית

מאת בועז ארד | 6 באפריל 2012 

לפני מספר שבועות במאמר "מתקפת המשובטים הירוקים" הצעתי לקוראים לערוך תרגיל מחשבתי ולסקור  שורה של פרוייקטים בעל חשיבות קיומית, לאומית ו/או אסטרטגית במדינת ישראל כדוגמת כביש 6, מסילה לירושלים, קידוחי נפט וגז, הקלה בהליכי ואישורי בנייה, פיתוח הזרוע הגרעינית של ישראל, בית הסוהר הפרטי, הקמת תחנות חשמל פחמיות חדישות, הקמת מאגר להובלת גז ועוד... על מנת שתגלו את המכנה המשותף שהתרחש בכל המקרים: סוג מסויים מאד של ההתנגדות לפרוייקט צץ בכל אחד מן המקרים. בכל אחד מן התחומים פעלו האירגונים הירוקים והחברתיים השונים על ידי דו"חות, מחאות, הפגנות, עצומות והטרדות ציבוריות ומשפטיות בכדי לבטל או לעכב את הפרוייקט ככל יכלתם.

אתמול עלה בדעתי, כששמעתי את ההודעות האנכרוניסטיות על מפלס הכינרת ותוספת כמות מי התהום שבה התברכנו בחורף האחרון, שיש לנו עוד פרוייקט בסדר גודל איסטרטגי שלא מניתי בפרוייקטים מעל. פרוייקט זה הוא מהלך ההתפלה הגדול אליו נכנסה מדינת ישראל, אם יפותח באופן נכון, ישחרר אותנו לחלוטין מן התלות בכמויות הגשם בכל חורף ויאפשר לנו גם לפתח זרוע איסטרטגית של דיפלומטיית מים באיזור השוקע בניוון וסובל ממחסור מתגבר. ואז, נזכרתי כי גם את הפרוייקט הזה ניסו לעכב ולעצור בכל תירוץ מצוץ מן האצבע.

בשנת 2010 יצאו האירגונים הירוקים ביניהם "אדם טבע ודין",  "צלול" ו"מגמה ירוקה" בפרסומים ודו"ח בו טענו כי ישראל צועדת לכיוון של"התפלת יתר – שהיקפיה בשנת 2030 יעמדו על כ- 1,120 מיליון מ"ק. הארגונים מציעים להסתפק בכמות של כ–720 מיליון מ"ק, שתושג הן על ידי התפלה אך גם על ידי ייבוא מים....". זה אגב בדיוק מה שישראל זקוקה לו – תלות בתורכיה לאספקת המים שלה... בכל אופן, על התנגדות גורפת זאת גיבבו גם התנגדויות רפואיות ביחס למדיניות הוספת מגנזיום למים, התנגדויות באשר למיקום ה"בלתי ראוי" בו אמורים לקום מתקני התפלה ועוד כהנה וכהנה, והכריזו על תכניתם לפנות לערכאות על מנת לעצור את הפרוייקטים ולבחון מחדש את כל ההשלכות הסביבתיות והבריאותיות הקשות שעלולות להתממש אם ישראל לא תתיבש מחוסר מים - כאן.