אם אינכם מצליחים לצפות במסר לחצו כאן | | | חברות וחברים יקרים, אנו מתכבדים לצרף את בטאון המסים לחודש יולי 2023 בשיתוף משרדי עורכי דין קליפי, כהן ושות'. בגיליון מסה הנוכחי תמצאו פסקי דין של מס הכנסה בעניין ניכוי כספים לא חוקיים שחולטו כהוצאה בספרים, ניכוי תשלומי אש"ל לספורטאי חוץ ללא קבלות, וכן פסקי דין של מיסוי מקרקעין בעניין טענה כנגד שומה עצמית ללא תיקון השומה, מס רכישה בגין דירה שנרכשה ומייד נהרסה ושלילת סיווג מרתף כ"דירת מגורים מזכה" לצרכי מס שבח כאשר השימוש בו כמגורים נוגד לייעודו התכנוני. כן תמצאו בגיליון במדור טיפים ומחשבות פרקטיות בנוגע לאפשרות לפתוח תיק עוסק ייעודי ולמנוע תקלת מס בקשר לרכישת קרקע על ידי מי שאינו עוסק, וכן בנוגע לשינויי מבנה אפשריים לסגירת יתרות חו"ז בין חברות אחיות. אנחנו לרשותכם בכל שאלה או עניין. | | מס הכנסה | | | בית המשפט העליון נדרש לדיון נוסף בשאלה האם ניתן לנכות כהוצאה כספים, שחולטו על ידי המדינה בגין פעילות הימורים, כנגד ההכנסות הלא חוקיות מהימורים. מדובר בעניינו של נישום אשר הורשע בביצוע של ארגון הימורים ומשחקים אסורים. בגין מעשים אלו הורשע הנישום גם בעבירה של הלבנת הון ועבירת מס בגין העלמת הכנסותיו. במסגרת הסדר הטיעון הסכימו הצדדים על חילוט סכום של 5 מיליון ₪ מהונו של המבקש וכן נקבע כי המבקש ישלם מס בגין ההכנסות הלא מדווחות. הנישום ביקש לקזז את סכום החילוט כהוצאה מהכנסותיו החייבות במס, אך פקיד השומה סירב להכיר בניכוי ההוצאה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור הנישום והתיר את ניכוי חילוט הכספים כהוצאה, אולם בית המשפט העליון שלל את ניכוי חילוט הכספים בדעת רוב. בית המשפט העליון הסכים לקיים דיון נוסף בתיק, ולהלן עיקריה. המחלוקות בבתי המשפט סבו סביב המתח בין הכללים בדין המס ובהלכה הפסוקה בעניין ניכוי הוצאות בכלל ואיסור ניכוי הוצאות "עונשיות" בפרט, לבין עקרון היסוד של "מס אמת" כאשר ברור הוא כי אי ניכוי חילוט הכספים כהוצאה פוגע בעקרון של מס אמת. ברקע הדברים עמדה גם הלכה קודמת של בית המשפט העליון בעניין דמארי והירשזון אשר עסקה בסוגייה של השבת כספים במקרה של גניבה, ושבמסגרתה קבע בית המשפט העליון, כי השבת כספים לנגזל מהווה חלק מ"סיכוני" העסק ועל כן באופן עקרוני ניתן להכיר בניכוייה על רקע עקרון היסוד של מס אמת, אף אם באותן פרשות נתקלו הנישומים בקושי לנכות את ההפסדים באופן רטרואקטיבי. במסגרת הדיון הנוסף, קבע בית המשפט העליון, כי אין להתיר את ניכוי חילוט הכספים בעניין הנדון כהוצאה. בעניין זה נקבע, בהתאם להוראות החקיקה וההלכה הפסוקה בעניין ניכוי הוצאות, כי אין לנכות את חילוט הכספים כהוצאה, כיוון שלא מדובר בהוצאה לצרכי העסק וקיומו, ההוצאה לא שלובה בפעילות העסק, וההוצאה לא תרמה להכנסות העסק ובכלל יצאה לאחר "חיסולו" של העסק. בעניין "מבחן הסיכון", אשר עומד כאמור על אפשרות ניכוי הוצאה המהווה חלק מסיכוני העסק, נקבע כי אין להכיר במבחן זה כאשר מדובר בסיכון שהוא פרי תולדה של פעילות עבריינית שיצר הנישום בעצמו. כן עמד בית המשפט העליון על כך שאפשר ומדובר בכלל בהוצאה פרטית ולא הוצאה עסקית. בית המשפט העליון גם עומד על כך שככלל, תשלומים בעלי אופי "עונשי" אינם מותרים בניכוי כהוצאה. בפרשות קודמות בתי המשפט עמדו על ההבחנה בין אופי "עונשי" לאופי "תרופתי" של התשלום. בעניין הנדון, בית המשפט קובע כי יש לכספי החילוט אופי "עונשי", ועל כן גם מכח זה אין להתיר את החילוט כהוצאה. | | | בית המשפט העליון דן בערעור זה בסוגיות של ניכוי הוצאות עודפות (בין היתר, הוצאות כיבודים ואירוח) וניכוי הוצאות אש"ל לספורטאי חוץ (אכילה, שתיה ולינה). בקשר לניכוי הוצאות עודפות דחה בית המשפט העליון את הערעור על רקע פסיקתו של בית המשפט המחוזי בעניין כי טענות הנישומה בקשר להוצאות אלו הועלו בעלמא ולא נתמכו בראיות ונטענו לראשונה בבית המשפט ולא עלו בהליכי השומה. בית המשפט קובע כי למרות עקרון גביית מס אמת על הנישום להקפיד על כללי הפרוצדורה ולאפשר בירור עובדתי מלא בהליכי השומה, ורק במקרים חריגים יסטה בית המשפט ויאפשר לנישום להעלות טענות עובדתיות שלא עלו במסגרת ההשגה. בקשר לניכוי הוצאות אש"ל, הנישומה טענה, כי מלשונה של תקנה 1 לתקנות ספורטאי חוץ לעניין הוצאות אש"ל עולה, כי הצגת קבלות אינה מהווה תנאי להתרת ניכוי ההוצאות בגין ארוחות של ספורטאי חוץ, להבדיל מדרישה מפורשת כזו בקשר להוצאות לינה או דמי שכירות. בית המשפט העליון דחה טענה זו. בית המשפט קבע, כי אימוץ טענת זו פירושו בפטור ממס, וחזקה על המחוקק כי אם רצה לפטור ספורטאי חוץ ממס בגין הכנסה כאמור, היה עושה כן במפורש. עוד הובהר, כי העובדה שהתקנות אינן מתנות את הניכוי בהגשת קבלות או מסמכים אחרים אין בה כדי להביא למסקנה שיש לנכות רכיב זה בכל מקרה, אף אם לא הוצא בפועל. | מיסוי מקרקעין | | לא ניתן לטעון כנגד שומה עצמית בהליך ההשגה ללא בקשה לתיקון השומה ו"ע 35301-10-19 רוטנברג ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין (ניתן בתאריך 22.6.2023) | | | ערר זה עסק, בין היתר, בשאלה האם רשאים העוררים לטעון כנגד שומה עצמית שהגישו למנהל מיסוי מקרקעין במסגרת ההשגה, מבלי שהגישו בקשה לתיקון השומה. מדובר בעניינם של קבוצת רוכשים (126 רוכשים) אשר רכשה אופציה לרכישת קרקע בחיפה מחברה אשר ארגנה את הקבוצה, ולאחר מכן קבוצת הרוכשים מימשה את האופציה ורכשה את הקרקע, כאשר במסגרת מערכת ההסכמים והסכמי השיתוף נועדו הצדדים לבנות על המקרקעין בניין משרדים. בינתיים הפרויקט התארך ונדחה למשך שנים בשל טעמים שונים. העוררים הגישו הצהרה למיסוי מקרקעין על רכישת משרדים, בהתאם להוראות החוק בעניין קבוצת רכישה, אשר כידוע קובעות כי יש לשלם מס רכישה בגין המוצר המוגמר ולא בגין קרקע. המשיב חלק על יום הרכישה המוצהר על ידי העוררים בשומה העצמית, והוציא שומה לפי מיטב השפיטה. במסגרת ההשגה על השומה טענו העוררים, כי לא רכשו משרדים אלא רכשו קרקע בלבד, וכי יש לחשב את השווי בהתאם לשווי הקרקע. העוררים לא הגישו בקשה לתיקון השומה העצמית. ועדת הערר קבעה, כי יש לדחות את הערר על הסף אבל גם דחתה את טענות העוררים לגופן. הועדה קבעה, כי הבסיס להשגה הוא העקרון לפיו השומה העצמית היא השומה הנכונה מטעם העוררים, ולא ניתן להעלות בהשגה טענות העומדות בסתירה לשומה העצמית. הדרך לעשות זאת היא במסגרת בקשה לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין ויש לעמוד בתנאים הקבועים בהוראה זו. משלא הוגשה בקשה לתיקון שומה, לא ניתן להשיג או להגיש ערר בעניין זה. לגוף הטענות קבעה ועדת הערר, כי מדובר ברכישה במסגרת קבוצת רכישה ומהות הממכר העולה מהמערכת ההסכמית היא של רכישת מוצר מוגמר – משרדים, ולא קרקע. כן נדחתה טענתם החלופית של העוררים להיוון השווי בשל התארכות הפרויקט, כיוון שהצהירו בשומתם העצמית על שווי הקרקע ועלויות הבניה הרלוונטיות נכון למועד יום המכירה ולא הצהירו על השווי במועד סיום הבנייה. | | | בפסק הדין של בית המשפט העליון נידונה שאלת תוקפה של תקנה 24א(ג) לתקנות מע"מ הקובעת, כי ניתן להוציא הודעת זיכוי בגין חוב אבוד אך ורק לאחר שחלפו שישה חודשים מהמועד שבו הוצאה חשבונית המס שבשלה נוצר החוב, וכל עוד לא חלפו שלוש שנים ממועד הוצאת החשבונית. המערערת טענה, כי יש למנות את תקופת שלוש השנים מהמועד שבו הפך החוב לאבוד, ולא ממועד הוצאת החשבונית. לחילופין, טענה המערערת, כי ההסדר הקבוע בתקנה 24א(ג) לתקנות מע"מ איננו ממצה וכי קיים חסר בכל הנוגע לחובות שהפכו לאבודים אחרי תקופת שלוש השנים שבתקנה. לחילופי חילופין, טענה המערערת כי תקנה 24א(ג) לתקנות מע"מ הותקנה בחוסר סמכות והיא בטלה. המשיב טען, כי לשון התקנה קובעת במפורש שתקופת שלוש השנים תימנה מיום הוצאת החשבונית ולא מיום הפיכת החוב לאבוד. כמו כן, טען המשיב כי ההסדר הקבוע בתקנה 24א(ג) מקדם את עקרונות הסופיות, הוודאות והיציבות שבתכלית דיני המס. עוד טען המשיב, כי לא קיים חסר ותקנה 24א(ג) יוצרת הסדר שלם וממצה. לבסוף, טען המשיב, כי התקנה הותקנה בסמכות ושאינה קובעת את הזכות המהותית לקבלת החזר מס אלא רק את ההיבטים היישומיים של הזכות. בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב של שני שופטים מול אחד. בית המשפט קבע, כי הסמכות שנתונה בתקנה 24א למחוקק המשנה היא סמכות לקבוע "הסדרי ביצוע" בלבד, וכי התקנה אינה קובעת הסדר של "התיישנות". התקנה מספקת לעוסק תמריץ להעלות את טענותיו ביחס לחובות אבודים בתוך המועד הקבוע בתקנה, כאשר ההנחה היא כי הקרבה בזמן לאירוע תסייע למנהל לברר את העובדות הרלוונטיות. אשר על כן בית המשפט העליון קובע כי תקופת ההתיישנות תימנה ממועד הוצאת החשבונית, ולא מצא מקום בנסיבות העניין להאריך את המועד. יצוין כי יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי ישנם מצבים שבהם לעוסק לא תהיה כל דרך לדעת כי חוב הפך לאבוד בתקופה של שלוש השנים שממועד הוצאת החשבונית, ובמצבים כאלו ראוי כי המנהל יפעיל את סמכותו האמורה בסעיף 116(א) לחוק מע"מ ויאריך את המועדים המנויים בתקנה 24א(ג) לתקנות מע"מ. | | | עניינו של הערר בשאלה כיצד יש לסווג את הנכס שמכר העורר – האם כ"דירת מגורים מזכה" הזכאית לחישוב לינארי מוטב, או שמא ככל נכס אחר, שאינו זכאי לחישוב לינארי מוטב. הנכס נשוא הערר הינו חלק בקומת מרתף ששימש למגורים, אותו ירש העורר מאמו. לימים התקשר העורר עם חברות יזמיות בהסכם תמ"א 38/1 (חיזוק ועיבוי) אשר במסגרתו יבצעו החברות היזמיות את עבודות החיזוק בבניין בתמורה לקבלת זכויות הבנייה בבניין. החברות היזמיות ביצעו את עבודות החיזוק והן ביקשו מהעירייה לקבל טופס אישור לחיבור הבניין לתשתיות. אולם, במסגרת ביקורות של העירייה נמצא כי הנכס ועבודות ההרחבה שבוצעו בו חורגים מהיתר הבנייה שניתן והעירייה סירבה לאשר את אכלוס הבניין. בעקבות סירובה של העירייה ועל מנת שיוכלו להתאים את הנכס והבניין להיתר הבנייה, רכשו החברות היזמיות את הנכס מהעורר. העורר הצהיר לצורך חישוב מס השבח, כי הנכס הנמכר על ידו הוא דירת מגורים מזכה לפי סעיף 49(א) לחוק. לטענת העורר הנכס הוא דירת מגורים בהתאם למבחן התכנוני. עוד טוען העורר כי חל בעניינו הסייג למבחן התכנוני, שכן הנכס שימש למגורים בפועל משך עשרות שנים באזור מגורים מובהק ובבניין המשמש למגורים. לטענת העורר, המשיב ערך ביקור בנכס סמוך לאחר רכישת הנכס על ידי אמו, והוא החליט שלא לתקן את הדיווח והתשלום כדירת מגורים. הרשויות לא פעלו על מנת לפנות את הנכס מיושביו, והעירייה חייבה את הנכס בארנונה כדירת מגורים. "חלל המגורים" מאפשר הכשרת הנכס למגורים בעתיד והעורר נהג בתום לב בסוברו שמדובר בדירת מגורים. מנגד, טוען המשיב כי העורר לא זכאי ליהנות מחישוב לינארי מוטב הואיל והנכס אינו עונה להגדרת "דירת מגורים". השימוש שנעשה בו למגורים מנוגד לייעוד התכנוני על פי הדין הקבוע בהיתר הבנייה ומעולם לא הותר שימוש למגורים בנכס. עוד טוען המשיב, כי לא חל הסייג למבחן התכנוני. ברוב בנייני המגורים קומת המרתף לא משמשת כלל למגורים. לפני רכישת הנכס על ידי אמו של העורר, בעלי הדירות הקודמים של הנכס לא ראו בו כדירת מגורים. כמו כן, לא ניתן היה להכשיר את השימוש בדירה למגורים. ביחס לביקור המשיב בנכס, הרי שביקורת בנכס לא נעשית לבחינת ייעוד הנכס אלא לבחינת השימוש בו. בית המשפט המחוזי דחה את הערר ופסק כי על מנת שמוכר ייהנה מחישוב המס הלינארי המוטב לו זכאית דירת מגורים מזכה, על הנכס הנמכר להיות דירה שמיועדת למגורים לפי כל דין. לא די בכך שהנכס שימש למגורים בפועל, אלא שהמגורים צריכים להיות כדין, ובין היתר, לפי דיני התכנון והבנייה. בנסיבות מיוחדות ובמקרים נדירים יהיה מקום להחריג נכסים מסוימים מן הכלל. מדובר באותם מקרים בהם בעל הנכס היה משוכנע, והיה לו על מה להתבסס, סובייקטיבית ואובייקטיבית, כי מדובר בדירת מגורים. במקרה דנן, הנכס שימש למגורים אולם הוא אינו מהווה דירת מגורים בהתאם לדין ונסיבות העניין אינן מצדיקות החרגה של הנכס מן הכלל והחלת שיעור מס לינארי מוטב. | | | פרשה זו עסקה בשאלת סיווג הנכס הנרכש על ידי העוררת לצורך מס רכישה – האם "דירת מגורים" או "קרקע". העוררת רכשה דירת מגורים, ולאחר 3 חודשים מיום החתימה על חוזה הרכישה הגישה בקשה להריסת הנכס הקיים והקמת בית מגורים חדש תחתיו. העוררת טענה, כי כוונתה במועד הרכישה הייתה רכישת בית לצורך מגורים וזאת לאחר שיפוץ הנכס והרחבתו. כמו כן, העוררת טענה, כי השינוי התכנוני לגבי שיפוץ הדירה התרחש לאחר מועד הרכישה, וזאת משהובהר לעוררת ולאביה על ידי האדריכל, כי קיימת עדיפות כלכלית ותכנונית להרוס את המבנה הנרכש, ולא לשפצו. כמו כן, העוררת טענה כי הסכם המכר עליו חתמה ברכישת הנכס הינו הסכם מכר רגיל ואין בו כל התייחסות להריסה ובנייה מחודשת. שווי המכירה הנמוך אינו מהווה אינדיקציה לכך שמדובר ברכישת קרקע, אלא ברכישת דירה הזקוקה לשיפוץ. מנגד, טען המשיב כי לא קיים הבדל בין רוכש שרכש בית לצורך שיפוץ, וזמן קצר לאחר הרכישה שינה את דעתו והחליט להרוס את המבנה ולבנות בית אחר תחתיו, לבין רוכש שהחליט על הריסה לפני הרכישה. גרסת העוררת מעוררת קושי לבחון מהי כוונת הרכישה הסובייקטיבית, בכלים אובייקטיביים, ב"מועד הרכישה". לטענת המשיב, שווי המכירה הנמוך של הנכס משקף שווי קרקע בלבד. המשיב גורס, כי יש לראות את מהות העסקה כרכישת קרקע. העוררת לא ביקרה כלל בנכס טרם שנרכש, מעולם לא התגוררה בנכס וכי יש לראותה כאילו במועד הרכישה כוונתה הייתה להרוס את הנכס ולבנות מבנה חדש תחתיו. ועדת הערר דחתה את הערר ופסקה, כי העוררת לא הצליחה להוכיח כי כוונתה הסובייקטיבית הייתה לרכוש את בית המגורים הספציפי שהיה על המקרקעין למטרת מגורים בו. ועדת הערר קבעה כי לא ניתן בהכרח לדבוק באופן דווקני ב"מועד הרכישה" כמועד שבו מתגבש היסוד הסובייקטיבי ויש מקום להגדיל את "רדיוס" הבחינה על ציר הזמן, לעיתים לפעולות שבוצעו לפני יום העסקה ולעיתים לבחינת פעולות שבוצעו לאחר יום העסקה. | | | | שינויי מבנה בחינת שינויי מבנה לצורך סגירת יתרות חו"ז בין חברות אחיות | | ככלל, יתרות חו"ז בין חברות אחיות חייבות בריבית לפי סעיף 3(י) לפקודה. במקרים מסוימים חברה רווחית מעבירה כספים כהלוואה לחברת בת שהינה חברה מפסידה או נקלעה להפסדים ואינה יכולה להחזיר את ההלוואה. על מנת לסגור את היתרות בין החברות ניתן לשקול היוון ההלוואה להון או לבצע שינוי מבנה. במסגרת שינויי מבנה אפשריים, ניתן לשקול העברת החברה המרוויחה תחת החברה ההפסדית במסגרת סעיף 104 לפקודת מס הכנסה, כך שהחברה הרווחית תחלק דיבידנדים לחברה המפסידה והחברה המפסידה תחזיר את ההלוואה מהכספים שקיבלה. ככל שרוצים לשמר את ההפרדה העסקית בין החברות, ניתן להעביר את שתי החברות במסגרת סעיף 104 לפקודת מס הכנסה לחברה קולטת מרכזת, החברה הרווחית תחלק דיבידנדים לחברה הקולטת וזו תזרים את הכספים כהשקעה בהון או כשטר הון ללא ריבית לחברה המפסידה, וזו תחזיר את הכספים לחברה הרווחית. כמובן, כמו בכל שינוי מבנה יש לשקול את היבטי המס בגין מכירה עתידית של המניות, קיזוזי הפסדים והיבטי מע"מ בחברת אחזקות. | | מע"מ ניכוי מס תשומות בגין רכישת קרקע המיועדת למסחר | | ישנם מקרים לא מועטים בהם חברה שאיננה רשומה כ"עוסק" רוכשת קרקע, בעלת ייעוד מסחרי עתידי, מ"עוסק". עסקה זו חייבת במע"מ והחברה ששילמה את המע"מ ברכישה מבקשת לפתוח תיק "עוסק" במע"מ ולנכות את מס התשומות ששילמה בגין רכישת הקרקע. ואולם, משרד המע"מ האזורי מסרב על רקע הספקות שמעורר המשרד האזורי באשר להיתכנות הממשית של החברה להפיק עסקאות חייבות במע"מ בעתיד (בהתאם למבחני העזר שנקבעו בפס"ד צביון). לאחר תקופה מסוימת מחליטה החברה, שכאמור עדיין איננה רשומה כ"עוסק" במע"מ, למכור את הקרקע לקונה שהינו "עוסק" במע"מ. במקרה כזה נוצרת תקלת מס שכן החברה לא ניכתה את מס התשומות בגין רכישת הקרקע והשבחתה כיוון שאינה "עוסק", ומצד שני במועד המכירה לעוסק העסקה חייבת במע"מ כיוון שזו "עסקת אקראי" והעוסק הקונה חייב להוציא חשבונית מס עצמית. במקרים מסוימים, ניתן לקבל אישור ממע"מ לפיו ייפתח לחברה המוכרת תיק "עוסק ייעודי" במרשמי מע"מ, בו תדווח על מס העסקאות שנבע לה ממכירת הקרקע ותנכה את מס התשומות ששילמה בגין רכישת הקרקע והשבחתה, ומיד לאחר הליך המכירה כאמור תיק ה"עוסק הייעודי" ייסגר. יצוין כי הליך כזה מצריך את אישורו של משרד מע"מ האזורי או המחלקה המקצועית מע"מ. | | הגליון נערך על ידי משרד עו״ד קליפי, כהן ושות׳ www.BennyKalifi.com האמור בגיליון זה הוא מידע כללי ואינו מהווה תחליף חוות דעת או ייעוץ פרטני הכרוך בבחינת כל מקרה לגופו ונסיבותיו. | | |