לאחר הפתיחה הכללית של שירת האזינו, באה אמירה עקרונית: "הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פׇּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כׇל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא." כל מה שנעשה עולם הוא "תמים", הוא שלם, כי הכול נעשה על פי המשפט האלוקי, שנובע מכך שה' הוא "צדיק וישר". למרות האמונה הברורה בעניין זה, עם ישראל מתנהג בצורה שלילית: "שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל". על כך באה השאלה הגדולה: "הַלְה' תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ". הוא בחר בך להיות "בנו המיוחד" הוא "אביך קנך". כיצד אתה מתנהג כך? "איפה השכל שלך?!" כדי לענות על שאלה זו, צריך להבין מניין צמחו אומות העולם ומה היה בתחילת הדרך: "זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ". האבות וחכמי הדורות יכולים לענות על השאלה הזו, כי הם אלו שמעבירים את המסורת ואת הסיפור ההיסטורי מדור לדור. "בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל". רש"י מסביר: "בהנחל עליון גוים. כְּשֶׁהִנְחִיל הַקָּבָּ"ה לְמַכְעִיסָיו אֶת חֵלֶק נַחֲלָתָן הֱצִיפָן וּשְׁטָפָם: בהפרידו בני אדם. כְּשֶׁהֵפִיץ דּוֹר הַפַּלָּגָה הָיָה בְיָדוֹ לְהַעֲבִירָם מִן הָעוֹלָם, לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא יצב גבלת עמים, קִיְּמָם וְלֹא אִבְּדָם: למספר בני ישראל. בִּשְׁבִיל מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲתִידִין לָצֵאת מִבְּנֵי שֵׁם, וּלְמִסְפַּר שִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם הִצִּיב גבלת עמים — שִׁבְעִים לָשׁוֹן". בתחילה האנושות הכעיסה את ה' במעשיה, ובעקבות כך היה מבול. לאחר מכן, בעקבות בניית "מגדל בבל", הפיץ ה' את האנושות לכל עבר ומתוך כך קמו "שבעים אומות". על ידי פירוד זה המשיכה האנושות להתפתח, ומתוך כך קם עם ישראל שירד למצרים ב"שבעים נפש", שהן כנגד שבעים אומות העולם. מדוע יש קשר בין שבעים האומות לשבעים הנפשות של משפחת יעקב היורדת למצרים? המהר"ל מסביר שעם ישראל ירד למצרים רק כאשר הגיע לשבעים נפש: "לכך לא ירד יעקב עם השבטים בלבד. כי כאשר היו י"ב שבטים לא היו משועבדים לשום אומה, למעלת השבטים, ולא היה להם שום שיתוף עם מצרים, עד שהיו שבעים נפש, אז היו יכולים המצרים לשעבד. כי במספר הזה נמצא לישראל שיתוף עם האומות, כמו שדרשו ז"ל (ספרי דברים לב, ח) 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' (דברים לב, ח), 'גבולות עמים' הם שבעים אומות, 'למספר בני ישראל' שהם שבעים נפש, יעקב ובניו. וכאשר היו ישראל שבעים נפש, אז אומת מצרים, שהיא אחת משבעים אומות, מתנגד להם מצד השווי שביניהם. אבל כאשר היו י"ב שבטים, כיוון שאין האומות מדריגתם במספר זה, לא היה אפשר למצרים לשעבד לישראל, כי אותה המעלה היחידית הפרטית, שהם האבות וי"ב שבטים, לא היה למצרים שיתוף עמה כלל. ואין דבר פועל בדבר אלא אם יש ביניהם שווי, ומצד זה יגיע השיעבוד כמו שאמרנו. ולפיכך כאשר היו שבעים נפש ירדו מצרים, להיותם תחת מצרים, והבן זה מאוד" (גבורות השם, פ"ט). הירידה למצרים היתה כדי שעם ישראל יוכל לברר את המיוחד שבו, בירור זה צריך להיעשות מתוך השוואה ורק כאשר הם במספר זה, המצרים מתייחסים אליהם ברצינות, ולכן הם מפחדים מהם. בתחילה מתוך יראת כבוד ליוסף ולמשפחתו הגדולה, ולאחר מכן הם מפחדים ומשעבדים את עם ישראל. כי המספר הזה הוא הריבוי של המספר שבע, המייצג את השלמות הקיימת בתוך הטבע, כפי שאנו למדים מהרעיון של שבעת ימי השבוע, המבטאים את מעגל החיים האנושי הקבוע. תפקידו של ישראל הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ממלכה המנהיגה את העולם מבחינה רוחנית, כפי שהכהנים מנהיגים את עם ישראל. מנהיגות זו באה לידי ביטוי ביחס שבין שבעים האומות לשבעים הנפש של עם ישראל. עם ישראל מגלה את אמונת הייחוד בעולם, וממנו מופצת אמונה זו לכל האנושות. רעיון מופיע כבר בירידה למצרים: כפי שמסביר רש"י את הביטוי "כׇּל הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים": "מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד" (בראשית מו, כז). ההשוואה בין אמונתו של עשו, הרואה את העולם כמקום שיש בו ריבוי אמונות הנאבקות זו עם זו ובין אמונתם של יעקב ובניו העובדים לאל אחד מגלה את תפקידו של עם ישראל, להפוך את הפירוד הקיים בעולם לאחדות אחת הבאה לידי ביטוי בשירה "כִּ֛י חֵ֥לֶק ה' עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ". "אור החיים" הקדוש מעמיק בעניין: "בהפרידו בני אדם. ... יש לך לדעת כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה וטוב ורע וכל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות אילן א' טוב וא' רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל, וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו עליו השלום...". חטאו של אדם הראשון נגרם בגלל ההפרדה שהוא יצר בין מה שטוב לעיניים ונחמד למאכל ובין היכולת לשלוט ביצרו ולכוונו לגילוי האלקי האחדותי. תפקידו של עם ישראל הוא לאחד מחדש את האנושות כולה ואת כל כוחות היצירה הקיימים באנושות מתוך הבנה שכל הכוחות הללו הם גילוי של האחדות האלקית, ועל ידי כך הופכים את הטומאה לקדושה: "והכוונה בזה כדי שתהיה כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדושה מושלת על שכנגדה בחלק הרע... ואמר 'כי חלק ה' עמו' פירוש טעם לזה, להיות שהאומה אשר בחר לו ה' שיהיה הוא המושל עליה הם ישראל לזה נתכוון ה' והמליך ונישא את בני ישראל על כל האומות ובזה כאשר הוא מולך על ישראל הנה הוא מולך על כל העולם כולו, ואומרו חלק ה' עמו יכוין אל ישראל אחר שקבלו התורה שאז יקראו בשם עם ה', ואומרו יעקב חבל פירוש החבל שהוא ראש הנחלה.." (אור החיים). הנפילות הרוחניות הקשות של עם ישראל לאורך ההיסטוריה נובעות מחוסר ההבנה שלנו לגבי תפקידנו בעולם, ומתוך כך אנחנו מוצאים נגררים אחרי אומות העולם ונמשכים לאמונותיהן במקום לקדם ולהוביל את האנושות כולה לאמונה אחדותית זו, שהיא זו המביאה שלום וברכה לעולם כולו. מתוך הבנה עמוקה של הרעיון הזה אפשר להבין כיצד לתקן את הדברים, ומתוך כך אנחנו מבינים מדוע בסופו של דבר ה' מוחל לעם ישראל, כפי שמסתיימת שירת האזינו: "הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ". כאשר יבינו אומות העולם את מהות תפקידו של עם ישראל הן ישמחו –עם ישראל איננו מאיים על העולם, אלא בא לאחד אותו. כפי שמסביר רש"י: "לְאוֹתוֹ הַזְּמַן יְשַׁבְּחוּ הָאֻמּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, רְאוּ מַה שִּׁבְחָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, שֶׁדָּבְקוּ בְּהַקָּבָּ"ה בְּכָל הַתְּלָאוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם וְלֹא עֲזָבוּהוּ, יוֹדְעִים הָיוּ בְּטוּבוֹ וּבְשִׁבְחוֹ: ומתוך הוא ישוב יתקיים בנו 'וכיפר אדמתו עמו'. וּמַה הִיא אַדְמָתוֹ? עמו. כְּשֶׁעַמּוֹ מִתְנַחֲמִים אַרְצוֹ מִתְנַחֶמֶת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ", בַּמֶּה רָצִיתָ אַרְצֶךָ? "שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב" (תהילים פ"ה)". רעיון זה הוא גם עניינו של ראש השנה, יום המלכת ה' בעולם, כפי שאנו מייחלים ומתפללים: "אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ. מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶֽךָ וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָֽרֶץ בִּיקָרֶֽךָ וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּֽךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶֽךָ. וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶֽלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָֽׁלָה" אמן כן יהי רצון. |