אנחנו רגילים לשיר: "מלאו אסמינו בר וייקבנו יין...". בהבעת שביעות רצון, הכל טוב, הכל בשפע...
אחרי ה-7.10 הכל התהפך, גם בשיר הם שואלים, זועקים: מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?! המשמעות התהפכה. המציאות התהפכה. הנשמה התהפכה.
ועם כל הקושי הנורא הזה, אני מעזה לשים אופציה של טיפה רגיעה.
שמעתי בחור צעיר בטיק טוק אומר: "אתם לא יודעים מה הולך לקרות לכם מחר", הוא התכוון ל-7 באוקטובר. והוא מבוהל, אומר בטון שמנסה להזהיר, להציל. אני מבינה אותו ומאד עצוב לי בשבילו. עצור רגע, בחור יקר, נכון. לא, אתה לא יודע מה הולך לקרות מחר. אנחנו באמת לא יכולים לדעת. בשום זמן בשום מקום אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה מחר. אפשר לנחש, אפשר לפרש, אפשר להציע, אפשר להסביר, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה מחר.
יש שתי אופציות: לא יודע מה יקרה מחר – והעולם נחרב עלי. היה אסון, הולך להיות עוד, הראש מתפוצץ מההוכחות לנקם והרס שהולך לקרות מחר, 7.10.24 על סמך מה שקרה ב-2023 ומאז. התמונות בראש רצות בטירוף, שאלות קיומיות מפחידות: על מי אפשר לסמוך? אני מבועת, לא מוצא את מקומי... כי ככה זה עובד כשהראש מוצף, והלב בקושי מחזיק מעמד.
אופציה שנייה: אני לא יודע מה הולך לקרות מחר – נכון, ומניח לזה. לא נאחז בתמונות, בפרשנויות שבראש ובכל העולם סביבי. נכון, זה היה אז, אבל מחר זה לא המצב של אז. הרי אני ואף מומחה ואף אדם לא באמת יודעים מה יקרה מחר. אבל אני כן יודע... – ואני בודק מה הדברים שיש, שכן תומכים בי, מחזקים אותי. אולי יש ממ"ד, אולי אני במקום עם אנשים תומכים סביבי, אפילו אם רק בידיעה שהם שם, האוויר טוב, אני בריא, אני יוכל להגיע לכאן... או לכאן... זה מעט וזה כל כך הרבה במצב המטורף שלנו. יש בסיס, יש בטחון בעולמי הקטן, כאן ועכשיו. והלב יכול לחזור לדופק הרגיל.
לסיכום, נכון, אני לא יודע מה יקרה מחר, ואני נושם עמוק. נכון, הלב ממשיך לדפוק חזק ואולי עדיין החולשה בגוף, אבל בינתיים שגרה. צחצוח שיניים, עבודה, ארוחת צהריים, מנוחה קלה, הילדים משחקים,... ואז הגוף נרגע, הלב חזר לעצמו. המחר יגיע ואני מוכן לו. אני יודע שאני כאן בשבילי קודם כל, ואני מוכן גם בשבילו.
יש לנו רמז לזה אפילו בשם של השנה שלנו: תשפה – "פה" – כאן ועכשיו. לחיות כל רגע ורגע הכי טוב שאפשר, בלי תמונות עתידיות, בלי הסברים, בלי פרשנויות מה היה, מה יהיה. ממוקד, נקי, פשוט חיים.
זו השנה שלנו. הלוואי ותהייה טובה יותר מזו שחלפה לה.
כל חולת סרטן מכירה את התקופה הזאת של הבדיקות לקראת ביקורת, הציפיה לתוצאות והביקור אצל האונקולוג.
לא חשוב כמה תעבדי על עצמך, תעשי הכל כדי להיות בריאה ותרגיעי את עצמך, הפחד מלווה אותך מהרגע שבישרו לך לראשונה שיש לך סרטן. (ואני התברכתי ב-3 פעמים כאלו).
לפני כמה חודשים טיילתי לי עם שרון ברגרין (המאפשרת האחת והיחידה "שלי") ביער הזורע ואמרתי לה שהייתי רוצה להגיע למצב שהמוות לא יפחיד אותי, ושאני עוד לא שם.
בדף השיפוט, בשיטת העבודה של ביירון קייטי, את מתבקשת לחזור לסיטואציה, לחוות אותה שוב, ולהעלות את הרגשות והמחשבות שהיו לך באותו רגע אחד בזמן.
חקרתי את המחשבות שהיו לי בחודש האחרון (חודש הבדיקות) והגעתי לסעיף 6: לא הייתי רוצה לחוות שוב לעולם את הפחד שאני הולכת למות.
ההיפוך הראשון שעשיתי: אני מוכנה לחוות שוב את הפחד שאני הולכת למות.
דוגמאות, איך זה יכול להיות נכון: א. הפחד מזכיר לי את הכוחות שיש לי ושהיו לי להתמודד עם המוות של יקיריי, המחלה, הקשיים שעברתי בחיי והשינויים שעשיתי. ב. הפחד מחזיר אותי לכאן ועכשיו ולמה שבשליטתי. הוא מזכיר לי שכגרע אני חיה, אני בריאה, אני מתפקדת, יוצרת וקיימת. הוא מחזיר אותי למה שחשוב לי ומזכיר לי לדאוג לעצמי ולבריאותי. כשאני חושבת על העתיד אני לא חיה את הרגע הזה. ג. הפחד מחזיר אותי להיות ענווה, להבין שהחיים בני חלוף, להתידד עם הרעיון שביום מן הימים לא אחיה עוד. וזה ממש בסדר. העולם בהחלט יסתדר בלעדי.
ההיפוך השני: אני מצפה בכליון עיניים לחוות שוב את הפחד שאני הולכת למות. דוגמאות: א. אני מצפה להרגיש את הפחד כדי לדעת שהוא (הפחד) כבר לא מפחיד אותי יותר. המוות יגיע במילא, כשיגיע. אין לי שליטה על זה. אז למה לבזבז זמן על פחדים שמכניסים אותי לאי שקט. ב. אני יכולה לדמיין דברים טובים במצב בו לא אחיה (עוד הרבה, הרבה שנים כמובן), אני מרגישה שלווה, בית החזה נפתח והנשימה שלי רכה ורגועה. אני אפילו יכולה לחוש את השקט שיבוא כשלא אהיה. (בתנאי שנשמתי לא תתרוצץ לה בחום של הגיהנום - כי זה כבר לא מקובל ��). ג. אני מסתכלת לאחור על השנתיים וחצי האחרונות בחיי, ומלאת סיפוק: הגשמתי ועשיתי כל כך הרבה דברים שבחיים לא האמנתי שאעשה.
הסובבים לי יסתדרו בלעדי, גם אם יהיו עצובים קצת, ואני מרגישה משוחררת לחיות ולמות ופשוט להיות.
נ.ב. הבדיקות יצאו תקינות, האונקולוג מרוצה, ולי יש חופש מהמחשבות האלו עד הבדיקות הבאות (בעוד כחצי שנה).
שרון - הגעתי לזה… אני לא מפחדת מהפחד למות, וכשהוא מגיע, אני מקבלת אותו בחיוך ובשלווה. חבר חדש מצאתי לי.
הנה הקלטה מאחד המפגשים. קייטי מסבירה את שיטת העבודה - לצפייה
קו העזרה של העמותה
(Help-line)
פנו אלינו עם שאלות על העבודה, או אם תרצו לתרגל את העבודה עם המאפשרים שלנו תמורת דאנא לטובת העמותה!
שיטת "העבודה" של ביירון קייטי היא שיטת תרגול רבת-עוצמה שמאפשרת חקירה ושחרור של מחשבות כואבות ומגבילות. עם התרגול נפתחות אפשרויות מעצימות ומקדמות בחיים.
הקו החם של העמותה הוא שירות הניתן בהתנדבות.
השירות פעיל בשעות הזמינות של המתנדבים.
הקו מיועד לכל אדם המעוניין לעשות את העבודה של ביירון קייטי, בין אם הוא חדש או ותיק.
