| "אָֽנֹכִ֖י֙ ה' אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ִים" הפסוק הפותח את עשרת הדברות הוא הציווי האלוקי להאמין בקדוש ברוך הוא. אולם נחלקו גדולי ישראל בשאלה האם ניתן לצוות על עצם האמונה – הרי האמונה פירושה קבלת מלכותו של הקדוש ברוך עלינו, ולכן היא עצמה צריכה להיות הבסיס למצוות ולא חלק מתרי"ג מצוות, כפי שאמרו חכמים: "קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי". זאת ועוד, מדוע הבסיס לאמונה שלנו הוא יציאת מצרים? הרי בריאת העולם היא הרבה יותר גדולה ומשמעותית מאירוע היסטורי מסוים, חשוב ככל שיהיה. הרמב"ן מסביר שיש בפסוק שני דברים: האחד היא עצם האמונה באלקים, והשני הוא על ההשגחה האלקית על כל דבר: "הַדִּבּוּר הַזֶּה מִצְוַת עֲשֵׂה, אָמַראָנֹכִי ה', יוֹרֶה וִיצַוֶּה אוֹתָם שֶׁיֵּדְעוּ וְיַאֲמִינוּ כִּי יֵשׁ ה', וְהוּא אֱלֹהִים לָהֶם, כְּלוֹמַר הוֹוֶה, קַדְמוֹן, מֵאִתּוֹ הָיָה הַכֹּל בְּחֵפֶץ וִיכֹלֶת, וְהוּא אֱלֹהִים לָהֶם, שֶׁחַיָּבִים לַעֲבֹד אוֹתוֹ. וְאָמַראֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי הוֹצָאָתָם מִשָּׁם תּוֹרֶה עַל הַמְּצִיאוּת וְעַל הַחֵפֶץ, כִּי בִּידִיעָה וּבְהַשְׁגָּחָה מִמֶּנּוּ יָצָאנוּ מִשָּׁם, וְגַם תּוֹרֶה עַל הַחִדּוּשׁ, כִּי עִם קַדְמוּת הָעוֹלָם לֹא יִשְׁתַּנֶּה דָּבָר מִטִּבְעוֹ, וְתוֹרֶה עַל הַיְּכֹלֶת, וְהַיְּכֹלֶת תּוֹרֶה עַל הַיִּחוּד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמות ט, יד) 'בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ'. וְזֶה טַעַם 'אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ', כִּי הֵם הַיּוֹדְעִים וְעֵדִים בְּכָל אֵלֶּה." רש"י מביא שלושה פירושים לפסוק זה, אולם כולם מתייחסים לחלק השני של הפסוק: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי." אין בפסוק זה ציווי על עצם האמונה באלקים, אלא אמונה בכך שה' הוא המוציא אותנו ממצרים, ולכן אנחנו מאמינים בהשגחתו הפרטית ומבינים מדוע אנחנו "עבדי ה'". "שפתי חכמים" מסביר מדוע רש"י בחר בהסבר זה: "דקשה לרש"י למה תלה אלהותו ביציאת מצרים, ולא בבריאת שמים וארץ, ולכתוב אנכי ה' אלהיך אשר ברא שמים וארץ". הסבר זה נותן מענה גם לשאלה הראשונה שהעלינו. כי אין מדובר על ציווי של אמונה מופשטת בעצם קיומו של אלקים, אלא אמונה באירוע משמעותי, הקושר בצורה מיוחדת בין עם ישראל לקב"ה. נראה שדברי רש"י מתבססים על דברי הזוהר: "משום שקרא את ישראל עבדים, שכתוב, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. מהו הטעם שהם עבדים. משום שכתוב, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ומשום זה כתוב לאח״כ בעשרת הדברות 'אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' לעבוד לו כעבד העובד לאדונו, שגאל אותו מן המות וגאל אותו מכל הרעות שבעולם" (והר בהר יג, ב בתרגום הסולם). מוסיף רש"י פירוש נוסף: "דָּבר אַחר: לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר 'וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר' (שמות כד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם." מה הקשר בין ההבנה שהגילוי האלקי משתנה לפי הנסיבות ליציאת מצרים דווקא? רש"י מביא כאן את דברי המדרש, אולם במדרש הדברים אינם מובאים ביחס לביטוי 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. לאחר שהמדרש אומר את מה שציטט רש"י הוא מוסיף: "שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר: שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת הֵן! אֶלָּא 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ'. אֲנִי בְּמִצְרַיִם, אֲנִי עַל הַיָּם, אֲנִי בְּסִינַי, אֲנִי לְשֶׁעָבַר, אֲנִי לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי בָעוֹלָם הַזֶּה, אֲנִי לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לב, לט) 'רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא!' וְאוֹמֵר (ישעיה מו, ד) 'וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא'. וְאוֹמֵר: (ישעיה מד, ו) 'כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, ה' צְבָאוֹת: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן'. וְאוֹמֵר: (ישעיה מא, ד) 'מִי פָעַל וְעָשָׂה? קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ, אֲנִי ה' רִאשׁוֹן, וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא!" (מכילתא דבחודש, פ"ה). הביטוי "אנכי ה' אלקיך" מלמדנו שיש צורות שונות של התגלות אלקית – לפעמים הוא מתגלה במידת הרחמים, הבאה לידי ביטוי בשם "הוויה", ולפעמים במידת הדין, הבאה לידי ביטוי בשם "אלקים", ולכן מוזכרים בפסוק שני שמות אלו. מדוע השמיט רש"י דברים אלו והביא את דברי המדרש ביחס ליציאת מצרים, ועוד שפתח באמירה "דבר אחר", שמשמעותה היא פירוש נוסף על אותו ביטוי? שפתי חכמים מסביר בשם הרא"ם: "כי פירושו כשם שאתם מודים שהייתי יחיד בקריעת ים סוף, כדכתיב 'זה אלי ואנוהו' (לעיל טו, ב) כך תאמינו שאותו אלהים אני. ולכך קאמר 'אנכי הוא שהוצאתיך מארץ מצרים'." הרי הפסוק מתייחס רק ליציאת מצרים, שהייתה במידת הרחמים, ועליה אומר הפסוק "ה' אלקיך", גם רחמים וגם דין. לכן הביא רש"י את הפירוש הזה ביחס ליציאת מצרים, כדי ללמדנו ששתי המידות הנראות סותרות זו את זו מתגלות בצורה מאוחדת, הנובעת מאמונת האחדות והייחוד. רש"י מביא פירוש נוסף, שלישי: "דָּבר אַחר: לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֶת הַקּוֹלֹת' – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן." דברים אלו לקוחים מן המדרש, האומר: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁשְּׁמַעְתֶּם קוֹלוֹת הַרְבֵּה תִּהְיוּ סְבוּרִין שֶׁמָּא אֱלֹהוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם, אֶלָּא תִּהְיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי הוּא ה' אֱלֹהֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות רבה כט, א) גם כאן נשאלת השאלה מדוע הביא רש"י את הדברים ביחס לביטוי "הוצאתיך מארץ מצרים", בשונה מדברי המדרש. זאת ועוד, מדוע בחר רש"י להביא הסבר שלישי? מדוע לא הסתפק בהסבר הקודם? מה המשמעות של הקולות השונים האלו? המדרש מסביר: "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים, כֵּיצַד, אִלּוּ הָיָה כָּתוּב קוֹל ה' בְּכֹחוֹ, לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד, אֶלָּא (תהלים כט, ד)' קוֹל ה' בַּכֹּחַ' בַּכֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן וְהַזְּקֵנִים לְפִי כֹּחָן וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן" (שם). היכולת שלנו להבין את ההתגלות האלקית משתנה בין בני האדם, הנמצאים בדרגות רוחניות שונות. כל אחד חווה את הדברים ואת יציאת מצרים בצורה שונה, דבר היוצר פער בין הדורות השונים. עלינו להבין שכך ברא הקב"ה את עולמו ושכל התובנות הללו נובעות ממקור אלקי אחד. נמצינו למדים ששלושת הסבריו של רש"י משלימים זה את זה זה. הפירוש הראשון מתייחס לעצם האמונה ומלמד אותנו שהאמונה נובעת מהחוויה האנושית הבלתי אמצעית, כפי שהיה בזמן יציאת מצרים. הרובד השני הוא להבין שההתגלות האלקית באה לידי ביטוי במגוון רב של דרכים שאינן סותרות זו את זו אלא משלימות. הרובד השלישי היא ההבנה שהקולות האלוקיים, המתגלים לנו דרך החוויות השונות שאנו חווים, משתנים לפי הבשלות הנפשית של בני האדם. שלושת הרבדים חשובים מאוד להבנת העולם האמוני של כל אחד מאתנו וגם של הסובבים אותנו. בתקופה האחרונה, אנו עדים לגילויי אמונה רבים, של מי שנחשבו "רחוקים", גילוים הנובעים מתוך עולמם החוויתי בעת אירועי המלחמה הקשים. במיוחד נחשפנו לעניין זה דרך סיפורים קשים ומרגשים כאחד של חטופים וחטופות שהשתחררו. תופעה רחבה זו מראה לנו עד כמה העולם החווייתי שלנו הוא זה שבונה את האמונה שלנו. לכן ברור ומובן מדוע הציווי האלקי ביחס לאמונה מתייחס ליציאת מצרים מבית עבדים, כי חוויה מיוחדת זו בונה את האמונה יותר מכל דבר אחר. כיציאת מצרים אז, כן יציאת מצרים משבי חמאס בימינו אלו. בתפילה לשחרורם המהיר של כל השבויים והחטופים, מתוך רפואת הגוף והנפש. |
