אם אינכם מצליחים לצפות במסר לחצו כאן

פסח, חירות והמסע הקבוצתי לריפוי

חג הפסח, כזמן של שינוי ושחרור, מסמל את האפשרות להתחדש ולשחרר את עצמנו מהכבלים שמחזיקים אותנו – בין אם הם פיזיים, נפשיים או רגשיים. סיפור יציאת מצרים אינו רק סיפור היסטורי, אלא גם מטפורה עוצמתית לתהליך של שחרור פנימי. כמו שהעם יצא מעבדות לחירות, כך גם האדם במסע הטיפולי יכול להשתחרר מהכבלים של העבר – זיכרונות, דפוסי חשיבה לא אדפטיביים, וחוויות בלתי מעובדות – אל עבר תחושת חופש והתחדשות.

השנה, בחג הפסח, לא ניתן להתעלם מהעובדה שיש בקרבנו מי שעדיין לא יצא לחופשי. החטופים שעדיין מוחזקים בעזה הם תזכורת חיה לכך שהמאבק על חירות – אישי, לאומי, אנושי – עודנו מתקיים. פסח השנה הוא גם קריאה מוסרית לזכור את מי שלא יכולים לחגוג את החירות שלהם – ולפעול עבורם, כל אחד בדרכו.

בפרוטוקול "קיבוץ המשאבים", שתרגלנו יחד ביום ההדרכה האחרון, אפשר לראות כיצד עבודה טיפולית מכוונת משבר יכולה להפוך למרחב של גילוי עצמי וחיזוק משאבים פנימיים – בדיוק כפי שהשאלות המרכזיות של ליל הסדר, "מה נשתנה?" ו"מה העבודה הזאת לכם?", מזמינות אותנו לבחון מחדש את הדרך שעברנו ואת הזהות שלנו. גם כאן, ההתבוננות אינה רק ברטרוספקטיבה, אלא פתיחה מחודשת לאפשרות של תיקון, של שינוי ושל חיבור לתקווה.

מודל AIP (Adaptive Information Processing), העומד בבסיס גישת EMDR, מדגיש את תהליך עיבוד הזיכרונות באופן שמוביל לריפוי. גם בפרוטוקול הקבוצתי, העבודה מתבצעת תוך חיבור לכוחות הקיימים – לא מתוך הדחקה, אלא מתוך איזון בין הכאב לבין תקווה. כפי שיציאת מצרים היא לא רק סיפור של סבל אלא גם של גאולה, כך גם בטיפול – יש מקום לכאב, אך יש גם דרך לעבור דרכו.

כמו שיציאת מצרים התרחשה בתוך קבוצה – קולקטיב של בני ישראל שצועדים יחד – כך גם בטיפול קבוצתי ישנה עוצמה ייחודית. הסדר החגיגי, שבו כל אחד תורם את קולו לסיפור המשותף, מדמה את מעגל הקבוצה שבו כל משתתף מביא את עולמו הפנימי. הדגש על קבוצה כמרחב תומך מהדהד את הפואמה של מוחמד עלי – "ME WE" – ומחדד את השאלה "מי ה-WE שלי?". המשתתף אינו שואל רק "מי אני?", אלא גם "מי אנחנו?", והיכן מקומי בתוך המארג האנושי הזה.

בתוך קבוצה טיפולית, מתאפשרת חוויה מרגשת של being alone together – כל אחד עם עולמו, אך לא לבד. כמו שליל הסדר מאפשר התכנסות סביב סיפור משותף, כך גם הקבוצה מציעה מרחב שבו כל כאב, תקווה או שינוי מקבלים הד בחוויות של אחרים. זהו המקום שבו כל אחד יכול לשאול "מה נשתנה?" לא רק על העבר, אלא גם על האפשרות לעתיד אחר – גם עבורו, וגם עבור מי שעדיין תקוע בתוך חוויה של שבי, פחד או ניתוק.

מרים והתוף: סיפור של תקווה, חזון ומשאב פנימי

בתוך סיפור יציאת מצרים, מופיעה דמותה של מרים – אחותו של משה – באקט מרגש ובלתי נשכח. כשהעם יוצא ממצרים לאחר מאות שנות עבדות, ובתוך רגע של מעבר מהבלתי אפשרי אל האפשרי, מרים לוקחת את התוף שלה, יוצאת אל מחול של חירות וגוררת אחריה את הנשים – "ותצאן כל-הנשים אחריה בתופים ובמחולות". אך מה שמרגש אף יותר, הוא שמרים לקחה את התוף הזה עמה עוד לפני שידעה שיצליחו לברוח. זה לא היה אקט של חגיגה – אלא של אמונה.

במונחים טיפוליים, ובפרט בגישת EMDR, מרים מייצגת משאב פנימי של תקווה – אותה נקודת אור פנימית שהאדם שומר בתוכו גם ברגעים של כאוס, אי-ודאות או כאב קיומי. הבחירה של מרים לקחת עמה תוף – אובייקט של שמחה, קצב וחיים – מלמדת על חיבור למשאב של חזון. לא מה שיש עכשיו, אלא מה שעשוי להיות. בדיוק כפי שאנחנו עושים בפרוטוקולים של קיבוץ משאבים – דרך דימויים חיוביים, מקום בטוח או דמות מיטיבה – המטופל מוזמן להתחבר לחלקים בתוכו שמחזיקים את האפשרות.

בתוך מצבים טראומטיים, כמו אלה שהביא איתו ה-7 באוקטובר – הטראומה הלאומית, האישית והקולקטיבית – היכולת לשמר דימוי של עתיד, של שיר, של תוף, היא לא מובנת מאליה. ובכל זאת, בתוך כל טיפול, יש רגע שבו אנו מבקשים מהמטופלים "לקחת את התוף איתם" – להחזיק באמונה, ולו קטנה, שיום אחד הם יוכלו לרקוד.

גם בתיפוף עצמו יש משמעות טיפולית – הוא מהווה גירוי בילטראלי (BLS) שמסייע בעיבוד רגשי, כפי שנעשה בטיפול EMDR. הקצב החוזר מפעיל את שני צדי המוח, ומעודד ויסות, ריכוז ותחושת חיבור פנימי. הוא מעורר תנועה – גופנית, נפשית, תודעתית – והופך למשאב מוחשי של תקווה.

התוף של מרים – תרגול דמיון מודרך לחיבור לתקווה פנימית

חג הפסח הזה, נזכור ונחגוג את החירות – אך גם נישא תפילה לחירותם של אלה שעדיין מוחזקים. נמשיך לפעול, כל אחד בדרכו, כדי להפוך את הזיכרון למנוף, ואת הכאב – לתנועה. בין אם אתם חווים כרגע תקופה מאתגרת, או פשוט רוצים לעצור לרגע ולנשום – קחו לעצמכם כמה דקות של שקט. קראו את המילים האלו לאט, ברוגע. אפשר אח"כ לעצום עיניים אם מתאים, או תוך כדי התבוננות פנימה.

תרגול:

עצמו עיניים. נשמו עמוק.
דמיינו שאתם עומדים בתחילתה של דרך לא מוכרת. השמש נמוכה, אולי נושבת רוח קלה.
אתם מחזיקים תיק קטן, פשוט. ובתוכו – דבר אחד שבחרתם לקחת אתכם לדרך.

משהו אישי. משהו שמחבר אתכם לתקווה, לחיים, לאמונה שיהיה טוב.
כעת, דמיינו שבתוך התיק הזה נמצא גם תוף קטן – כמו התוף של מרים.
מרים לקחה אותו איתה עוד לפני שידעה אם יצליחו לברוח.
היא האמינה שיבוא יום שבו תרקוד.
היא האמינה בשמחה, גם כשעוד לא הייתה.

אתם אוחזים את התוף ביד.
מרגישים את הקצב. את הדופק שלו.
הוא פועם כמו הלב שלכם.
קול שמזכיר לכם שיש בתוככם כוחות, גם אם לפעמים הם רדומים.

זכרו רגע שבו התגברתם על אתגר. על כאב. על משהו שחשבתם שלא תוכלו לשאת – ובכל זאת, צעדתם.
תנו לתחושה הזו להתפשט בגוף. תנו לה למלא אתכם.

התוף הזה – הוא שלכם.
וכשתרצו, תמיד תוכלו לחזור ולהקשיב לקצב שלו.
לתקווה.

קחו נשימה נוספת.
החזירו את תשומת הלב לגוף.
לכאן ולעכשיו.
וכשאתם מוכנים – פיקחו עיניים.

ועכשיו – התוף שלך:

איזה "תוף" היית לוקח/ת איתך לדרך לא נודעת?
מהו המשאב הפנימי, הזיכרון או הדימוי שמחבר אותך לתקווה, לכוח, לחזון?

נשמח אם תכתבו לנו ותשתפו על התוף שלכם.
מילה. ציור. תמונה. משפט, דימוי, תחושה או הבנה
כל דבר שמזכיר לך את מי שאת, את מה שבך מאמין, גם כשקשה.

כי כמו מרים – גם אנחנו יכולים לבחור לקחת איתנו את התקווה.
ולפעמים – דווקא התוף הזה, הוא מה שמוביל אותנו למחול של חיים.

שלב 8 ממשיכות לעבד - המחשבות והשיתופים שלכם

יהודית: תודה רבה על הניוזלטר הזה. אני מטפלת כבר שנים רבות, ובכל זאת מצאתי את עצמי קוראת ומרגישה שסוף סוף מישהו מצליח לנסח בצורה כל כך בהירה את ההבדל בין “מה שמפעיל אותי כמטפלת” לבין “מה שמעורר אותי לפעולה טיפולית”. ההבחנה הזו, יחד עם ההצעה לבדוק באיזו שכבה מתוך שלוש (של ההעברה, הסיטואציה או האג’נדה) מופעלת התגובה שלנו – פשוט עשו לי סדר עמוק במשהו שתמיד הרגשתי אבל לא תמיד ידעתי לשים עליו את האצבע.

זה העלה בי שאלה: לפעמים אני שמה לב לתגובה חזקה שלי כלפי מטופל, ואני מבינה שהיא נובעת מהמקום האישי שלי – מהשכבה הראשונה – אבל עדיין יש בה משהו שיכול לשרת את התהליך. איך את מציעה לנו להבחין מתי ואיך כן להביא את זה, אם בכלל?

שוב תודה על הדיוק, הפשטות והעומק.

תודה יהודית יקרה, שמחות כל כך שהכתיבה שלנו עושה סדר ומחברת חיבורים עבורך. את שואלת שאלה חשובה ועמוקה, בשלב הראשון אנחנו מעדיפות לעבוד עם התגובה המתעוררת בעצמנו או בהדרכה ורק לאחר שבדקנו את המשמעות והתוכן, אחרי שגם עשינו Flout Back מהתכנים של המטופל לתכנים שלך כאדם וכמטפלת אפשר גם להשתמש בה בטיפול. הרי התגובה החזקה שלך, מייצגת תגובה שהמטופל מעורר באנשים סביבו. דווקא איתך במרחב הבטוח של הטיפול אפשר ללמוד ולהתפתח מהדפוסים והתבניות הלא מעובדות אל החלמה ותבניות אדפטיביות.

חנה: לדורית ונעמי, מחכה לכל ניוזלטר שלכן. מתנה גדולה. תודה לכן, שבת שלום.

חנה יקרה, תודה רבה, איזה כיף לשמוע. דורית ונעמי

גלית: תודה על הניוזלטר! אני מלווה קבוצות כבר שנים, ובכל זאת מצאתי את עצמי נעצרת על כל משפט כמעט. ההזמנה לבדוק לא רק מה עובר עליי כמנחה, אלא גם מה זה מספר על מה שקורה בקבוצה – הייתה בשבילי תזכורת חשובה. הרבה פעמים אני נוטה לפרש חוויה שלי כבעיה שלי, ופתאום קיבלתי פרספקטיבה אחרת, שמחזירה את המבט לקבוצה עצמה.

יש סיכוי שתמשיכו לכתוב על זה? מאוד מסקרן אותי איך אתן ניגשות למקרים שבהם התחושה שלי לא מסתדרת עם מה שנראה כלפי חוץ – למשל כשאני חווה מתח או בלבול אבל הקבוצה נראית דווקא רגועה…

תודה על תוכן חשוב, ממוקד ומעורר מחשבה!

גלית יקרה, תודה רבה על התגובה המפרגנת. לשאלת, כשאנחנו עובדות בקבוצה עם EMDR אנחנו חייבות לקחת בחשבון גם את הדינמיקה הקבוצתית. במודל שפיתחנו לעבודת EMDR תהליכית בקבוצות, הדינמיקה הקבוצתית היא חלק מהתשתית למודל וההתערבויות מותאמות לתהליכים קבוצתיים אלו. ביום ההדרכה שהעברנו, התייחסנו גם לנושא זה, ממש בקרוב ההקלטה תהיה מוכנה וניתן יהיה לרכוש וללמוד איך להשתמש בתהליכים של דינמיקה קבוצתית כדי להניע עבודת EMDR משמעותית בקבוצה.

הניוזלטרים הקודמים ועוד הפתעות בספריית הניוזלטרים שלנו.