"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְאֶל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֮ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן הַגֵּ֣ר הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן. וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת שֵׁ֥ם קׇדְשִֽׁי׃ וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִ֩ימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃ וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת  כׇּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃ וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנֹ֖ת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃ וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם."

איסור נתינת בן למולך מנוסח בצורה שונה מכל איסורי עבודה זרה. יש כאן פנייה מיוחדת לכל "איש", ישנו חיוב מיוחד ש"עם הארץ" יהרגו אותו וישנה אזהרה מיוחדת על העלמת עין ממעשה חמור זה. התורה מסבירה את החומרה באומרה "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי". איך הדבר קשור למקדש דווקא, ומדוע דווקא במעשה זה יש חילול השם מיוחד?

הרמב"ם מסביר מהי עבודת המולך:

"כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. מַדְלִיק אֵשׁ גְּדוֹלָה וְלוֹקֵחַ מִקְצָת זַרְעוֹ וּמוֹסְרוֹ לְכֹהֲנֵיהֶם עוֹבְדֵי הָאֵשׁ. וְאוֹתָן הַכֹּהֲנִים נוֹתְנִין הַבֵּן לְאָבִיו אַחַר שֶׁנִּמְסַר בְּיָדָן לְהַעֲבִירוֹ בָּאֵשׁ בִּרְשׁוּתוֹ וַאֲבִי הַבֵּן הוּא שֶׁמַּעֲבִיר בְּנוֹ עַל הָאֵשׁ בִּרְשׁוּת הַכֹּהֲנִים וּמַעֲבִירוֹ בְּרַגְלָיו מִצַּד זֶה לְצַד אַחֵר בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת. לֹא שֶׁהוּא שׂוֹרְפוֹ לַמּלֶךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׂוֹרְפִין בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אַחֶרֶת אֶלָּא בְּהַעֲבָרָה בִּלְבַד הָיְתָה עֲבוֹדָה זוֹ שֶׁשְּׁמָהּ מֹלֶך" (הלכות עבודה זרה ו, ג).

חומרתו של המעשה נובעת מכך שהאדם מקדיש את דור ההמשך לעבודה זרה, שמהותה היא השתעבדות לכוחות טבע השורפים ומכלים את העולם. לכן, כביכול ה' הוא זה שמתערב בעניין, כדברי רש"י: "אתן את פני. פְּנַאי שֶׁלִּי — פּוֹנֶה אֲנִי מִכָּל עֲסָקַי וְעוֹסֵק בּוֹ" (ספרא). מוסיף רש"י ומסביר את ההדגשה "איש איש": בהמשך: "באיש. וְלֹא בַצִּבּוּר, שֶׁאֵין כָּל הַצִּבּוּר נִכְרָתִין". ציבור אינו נענש, גם אם הם עבדו למולך.

חומרת האיסור גדולה יותר מעבודה זרה רגילה, מכיוון שהאדם משעבד את הדור הבא שלו לעבודה זרה ולא רק את עצמו. אולם כיצד קשור המקדש דווקא לעניין זה? מסביר רש"י: "למען טמא את מקדשי. אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי, כִּלְשׁוֹן וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי". כאן הביטוי "מקדש" איננו מתייחס לבית המקדש, אלא לעם ישראל שהוא בבחינת "מקדש". המדרש שעליו מבסס רש"י לכאורה את דבריו אומר: "'למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי' – מלמד שהוא מטמא את המקדש ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם" (ספרא). אולם בעוד שהמדרש מדבר גם על המקדש עצמו ומסביר שמעשה זה גרם להסתלקת "השכינה" מעם ישראל, רש"י מחדד ומשנה באומרו שהביטוי "מקדש" הוא דווקא "כנסת ישראל". אדם שמעביר את בנו או בתו למולך מטמא את "כנסת ישראל" ולא את "עם ישראל" או את המקדש.

מה משמעות הביטוי הזה ומדוע הוא נאמר דווקא ביחס למולך? הרמב"ן מסביר את דבריו:

"וּכְבָר רָמַזְתִּי זֶה רמב"ן על ויקרא יח, כא] אֵיךְ תִּטְמָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל בְּאִישׁ אֶחָד אֲשֶׁר יֶחֱטָא. וּכְבָר רָמְזוּ זֶה בְּמִדְרָשָׁם, שֶׁאָמְרוּ "כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִלּוּ גָּזַל לְהקב"ה וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר 'גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ' וְגוֹ', (משלי כח, כד) אֵין אָבִיו אֶלָּא הקב"ה וְאֵין אִמּוֹ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל; 'חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית', חָבֵר הוּא לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהֶחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (ברכות לה), כִּי הַחֵפֶץ בַּיְּצִירָה שֶׁיְּבָרְכוּ עָלֶיהָ לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל, וּמִשָּׁם יִהְיֶה קִיּוּם הָעוֹלָם, וְאִם לֹא יִתְבָּרֵךְ בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל תִּסְתַּלֵּק הַשְּׁכִינָה מִיִּשְׂרָאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיַּקְרִיב הַפְּרִי לַמֹּלֶךְ, שֶׁהוּא מְתַעֵב אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב וּמִשְׁכָּנוֹ. וְזֶה טַעַם 'עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן' (ויקרא כ, ב), כִּי לֹא אָמַר, מוֹת יוּמָת בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אוֹתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּכֻלָּן, אֶלָּא הִזְכִּיר 'עַם הָאָרֶץ', לוֹמַר שֶׁכָּל אַנְשֵׁי הָאָרֶץ כָּל יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְהַקְדִּים וּלְסָקְלוֹ, כִּי לְכֻלָּם יַזִּיק, כִּי גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. לְכָךְ תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס 'עַמָּא בֵית יִשְׂרָאֵל', כִּי 'הָאָרֶץ' יִרְמֹז לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לֹא לָאָרֶץ אֲשֶׁר הָעוֹבֵד יוֹשֵׁב בָּהּ, וּכְעִנְיָן 'כִּי לִי הָאָרֶץ' (ויקרא כה, כג)".

השראת שכינה באה על ידי כך שעם ישראל מקדש את שמו יתברך במציאות. זה מתחיל בדבר הפשוט ביותר: הבנה שכל פרי שאנחנו נהנים ממנו הוא נברא על ידי ה', וכך גם הילדים, שהם הפירות של כל אחד ואחת מאיתנו. הקרבה למולך מסלקת את השכינה מאיתנו לדור הבא.

אולם מדוע ננקטת הלשון "כנסת ישראל"?

מסביר המהר"ל: "ומה שאמר ש'גוזֵל כנסת ישראל', הוא כח הכללי שבישראל, שנקרא 'כנסת ישראל' מלשון קיבוץ, ותחת מעלה ומדרגה זאת הכל. רק שההפרש יש, שנקרא 'אם' בעבור שחומר העלול – שהוא הבן – שלה, והאב – ממנו הצורה. וכל דבר יש בו ב' דברים; חומר וצורה. לכך אמר שגוזל הקב"ה, אשר שמו יקרא על הנמצאים, וגוזל את כנסת ישראל, בעבור שאליה גם כן הכל, לפי מעלתם ומעלת כח הכללי. אך חילוק יש, כי אל השם יתברך מצטרפים הנמצאים כלם, וגם כנסת ישראל אחר שמצטרפים לה כל הנמצאים בדבר מה – לא באמיתת מציאתם, רק במציאותם החומרי – אז כנסת ישראל היא גם כן אל השם יתברך, כמו האשה שהיא לבעלה. נמצא שהכל הוא לכנסת ישראל, שהשם יתברך נתן להם כל תחת רשותם, אך לא כמו שהיא אל השם יתברך, כי הנמצאים מצד אמיתת מציאתם הם של השם יתברך, ונתן אותם תחת כנסת ישראל במציאות החומרי שלהם, ובזה הם לכנסת ישראל, עד שכאשר הם לכנסת ישראל, וכנסת ישראל להקב"ה, אז המציאות להקב"ה הכל; בצד צורתן ובצד חומרן, וזהו על ידי כנסת ישראל".

כנסת ישראל היא התמצית הרוחנית של עם ישראל, היא היסוד הנפשי הפנימי שקיים בכל אדם מישראל, היא מה שהופך אותנו מאוסף של פרטים לכלל אחד. זוהי מהותה של הקדושה – להבין מהו הכח האלקי הפנימי הנצחי הטמון בנו (עיינו שם עוד בהבנת דברי הרמב"ן).

מוסיף רבי דוד פרדו בפירושו לרש"י "משכיל לדוד": "דליכא למימר =שאין לומר] כמשמעו דמה ענין המקדש לכאן לא שייך זה אלא בנכנס למקדש בטומאה וכיוצא לכך פירש דאת מקדשי רוצה לומר כנסת ישראל ... והיודע סוד המקדש שהוא סוד כנסת ישראל ממש לא יתמה היכי קרי קרא מקדשי לכנסת ישראל ונמצא דאף על גב דבתורת כהנים אמרינן 'מטמא המקדש' הוא הדבר עצמו אשר דיבר רש״י והוא טעם שלא הביא המדרש אחרי פשוטו כדרכו וזה אחד מן המקומות שמורים באצבע דרבינו ז״ל כל רז לא אניס ליה". כל מהותו של בית המקדש היא לגלות את הקדושה דרך עם ישראל. קדושה זו יכולה להתגלות רק כאשר הם בבחינת "כנסת ישראל", מאוחדים ומכונסים. לכן הסביר רש"י שהכוונה היא לכנסת ישראל. רש"י לא נצמד לפשט לשונו של המדרש, אלא מפרש את הדברים על פי הסוד. כי "כל רז לא אניס ליה" (עיינו עוד בדברי רש"י על שיר השירים המביא מספר פעמים את המושג "כנסת ישראל" ואכמ"ל).

הרש"ז מלאדי בספר התניא מגדיר את הדברים: "נפש כל ישראל היא חלק אלוה ממעל ממש, וכל נשמות ישראל נכללות בשורש עליון אחד – הוא כנסת ישראל" (ליקוטי אמרים פרק ב).

הרחיב את הדברים הראי"ה קוק, המבאר מהי מהותה של כנסת ישראל: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה. הרגש הטוב הזה, לפי גדלו, היקפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפועל בכל גווניו. וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה, הנותן לה כח לחיות ולהתקיים באופן המפליא את לב כל חושב. כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל, היא מלבשת את האלהות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהוויתה את החפץ האלהי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו. זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבא, הטוב מוכרח לנצח את הכל..." (אורות, אורות ישראל פ"א, ד).

גאולת ישראל היא גאולת העולם כולו, שיהפוך להיות "עולם טוב". זהו תפקידו של בית המקדש, ולכן אין הבדל בין המקדש לכנסת ישראל.

בימים אלו של מאבק בין טוב לרע ובין אור לחושך, מאבק עקוב מדם המתנהל כבר זמן רב, עלינו לזכור את חזון הגאולה של עם ישראל ואת ההבנה שהעם כולו בנוי מתמצית אחת, היא "כנסת ישראל".