"וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י ה' אֲשֶׁר תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי" (פרק כג, א–ב). פתיחה מיוחדת זו לפרשת המועדים שבפרשת אמור אומרת דרשני – הרי די היה לומר 'אלה מועדי ה'. מה משמעות הביטוי "אשר תקרא אותם מקראי קודש – אלה הם מועדַי'. הרי ממילא מדובר על מועדי ה' ולא על מועדי ישראל? חז"ל לומדים מפסוק זה שמי שקובע את המועד המדויק של המועדים אלו הם ישראל, על ידי בית הדין שמוסמך לעבר חודשים ולעבר שנים (להוסיף חודש שלם מדעתו).

רבי שמעון בר יוחאי מסביר את הדברים: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', מַה זֶּה מוֹעֲדֵי ה'? רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הֵם מֵה', שֶׁבּוֹ נִקְשְׁרוּ מִמַּטָּה לְמַעְלָה וּמִמַּעְלָה לְמַטָּה. כֻּלָּם קְשׁוּרִים בּוֹ, וְכֻלָּם מִתְעַטְּרִיםומתאחדיםלְהִקָּשֵׁר קֶשֶׁר אֶחָד בַּקֶּשֶׁר שֶׁל הַמֶּלֶךְ. מָה הַטַּעַם? כְּמוֹ שֶׁמֶּלֶךְ יוֹרֵשׁ אֶת הָאָב וְהָאֵם, וְאָחוּז בְּאוֹתוֹ קֹדֶשׁ וּמִתְעַטֵּר בָּהֶם, כָּךְ כָּל אוֹתָם שֶׁאֲחוּזִים בַּמֶּלֶךְ צְרִיכִים לְהִזְדַּמֵּן לְאוֹתוֹ מָקוֹם עֶלְיוֹן שֶׁנִּקְרָא קֹדֶשׁ, כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִתְאַחֲדוּ כְאֶחָד. וְעַל כֵּן נִקְרָא מוֹעֲדֵי ה', וְאַחַר כָּךְ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, שֶׁהֲרֵי בָּהֶם מִתְעַטֵּר בַּמֶּלֶךְ" (ח"ג פרשת אמור דף צג, ב).

הזמנים המיוחדים הללו אינם נשארים רק ברבד העליון שלהם. מועדי ה' אלה צריכים להתגלות בעולם הזה בתור "מקראי קודש" – זמנים שנקראים קדש. דבר זה יכול להיות רק כאשר עם ישראל כולו מחובר למועדי ה' הללו והופך אותם ממועד רוחני עליון לקודש המתגלה בתוך המציאות. "מקראי קדש" כי המימוש תלוי בקריאתם של ישראל.

אכן, הגמרא (סנהדרין יא, עיינו שם) מונה כמה סיבות המאפשרות לעבר את השנים, כפי שפסק הרמב"ם: "וְיֵשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִילָן מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ. וְאֵלּוּ הֵן. מִפְּנֵי הַדְּרָכִים שֶׁאֵינָן מְתֻקָּנִין וְאֵין הָעָם יְכוֹלִין לַעֲלוֹת מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים וִיתַקְּנוּ הַדְּרָכִים. וּמִפְּנֵי הַגְּשָׁרִים שֶׁנֶּהֶרְסוּ וְנִמְצְאוּ הַנְּהָרוֹת מַפְסִיקִין וּמוֹנְעִין אֶת הָעָם וּמִסְתַּכְּנִין בְּעַצְמָן וּמֵתִים מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיְּתַקְּנוּ הַגְּשָׁרִים. וּמִפְּנֵי תַּנּוּרֵי פְּסָחִים שֶׁאָבְדוּ בַּגְּשָׁמִים וְאֵין לָהֶם מָקוֹם לִצְלוֹת אֶת פִּסְחֵיהֶם מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיִּבָּנוּ הַתַּנּוּרִים וְיִיבְשׁוּ. וּמִפְּנֵי גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לְהַגִּיעַ" (הלכות קידוש החודש ד, י).

רש"י מביא רק את הסיבה האחרונה שמובאת ברמב"ם: "דבר אל בני ישראל, מועדי ה'. עֲשֵׂה מוֹעֲדוֹת שֶׁיִּהְיוּ יִשְֹרָאֵל מְלֻמָּדִין בָּהֶם, שֶׁמְּעַבְּרִים אֶת הַשָּׁנָה עַל גָּלֻיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן לַעֲלוֹת לָרֶגֶל וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם". כאשר מתברר לבית הדין בירושלים שיש קהילות בגלות שיצאו למסע ארוך של עליה לרגל והן לא יגיעו בזמן, יכול בית הדין להוסיף חודש שלם לשנה, כדי שכולם יוכלו להיות במועד בבית המקדש.

הדברים מבוססים על מדרש "ספרא", המביא רק את הסיבה הזו לעיבור שנה: "ומנין שמעברין את השנה על הגלויות שגלו ועדיין לא הגיעו? תלמוד לומר 'בני ישראל..מועדי ה'" – עֲשֵה את המועדות שיעשו אותם כל ישראל". הנימוק הוא שהעלייה לרגל צריכה להיות בהשתתפות של כל עם ישראל, גם יושבי הגולה. כפי שמסביר ה"חפץ חיים" בפירושו לספרא: "אשר תקראו אותם מקראי קודש", משמע שיהא באופן שכל ישראל יקראו אותם מקראי קודש ואם לא הגיעו כל הגלויות לא יקראו אותם כולם" (בעצם הדרשה מתייחס לסיפא של הפסוק "אשר תקראו אתם", ולכן נאמר בתחילה "גו'").

לעומת זאת, רש"י מסביר שהסיבה היא "שיהיו ישראל מלומדים בהם" ולא מפני שהחיוב הוא רק כאשר כולם נמצאים, כפי שהסביר במפורש בפירושו לגמרא: "ומפני גליות ישראל – בני הגולה הרחוקים ונשמע לבית דין שנעקרו ממקומן לעלות לרגל לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו שאם לא יעברוה לא ירגילו לבא בפסח". אם פעם אחת בני הגולה יגיעו מאוחר, הם יתייאשו מלבוא בשנה הבאה. כי הם ירגישו שאנשי ארץ ישראל ינם מתייחסים אליהם בצורה יפה.

לפי הבנתו של רש"י, אף שאין חיוב לחכות לכל עם ישראל, בית הדין מעבר את השנה, כי חשוב לו שכולם ירגישו מחוברים לעלייה לרגל – גם בני הגולה. לכן המחשבה של בית הדין היא לא על החג הקרוב, אלא על ההשלכה הרחבה יותר: אם לא יתחשבו בבני הגולה, בני הגולה ילכו ויתרחקו ולא תהיה להם תחושת שייכות לבית המקדש.

לעומת זאת, לפי הבנתו של החפץ חיים בדברי ה"ספרא", כפי שנראה, לכאורה, באופן פשוט מדבריו, הסיבה היא שבלי בני הגלות אי אפשר לקיים בכלל את המועדים בבית המקדש.

נראה שרש"י מסביר כך את הדברים, מכיוון שאין מקור הלכתי מפורש האומר שתנאי לחגיגת המועדים בבית המקדש הוא רק כאשר כולם נמצאים, ואף ישנם מקורות רבים שמהם משמע שלא כך הם הדברים.

נראה כי הסיבה שהמדרש ובעקבותיו רש"י מביאים רק את הסיבה הזו היא כי זהו השורש לכל הסיבות האחרות, משום שהמטרה של העלייה לרגל היא שעם ישראל כולו יהיה באותה עת בבית המקדש. כי יש שמחה מיוחדת בכך שכולם נמצאים וכולם מרגישים מחוברים.

כפי שמסביר הרמב"ן בפירושו: "וְטַעַם 'מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ', שֶׁיִּהְיוּ בַּיּוֹם הַזֶּה כֻּלָּם קְרוּאִים וְנֶאֱסָפִים לְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, כִּי מִצְוָה הִיא עַל יִשְׂרָאֵל לְהִקָּבֵץ בְּבֵית הָאֱלֹהִים בְּיוֹם מוֹעֵד לְקַדֵּשׁ הַיּוֹם בְּפַרְהֶסְיָא בִּתְפִלָּה וְהַלֵּל לָאֵל בִּכְסוּת נְקִיָּה, וְלַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּקַּבָּלָה "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח י). וְהִנֵּה "מִקְרָא קֹדֶשׁ" מִלְּשׁוֹן "קְרוּאֵי הָעֵדָה" (במדבר א טז), "אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים" (שמואל א ט יג), וְכֵן "עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ" (ישעיהו ד ה), הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים שָׁם שֶׁיִּתְקַבְּצוּ בָּהֶם קְרוּאֵי הָעֵדָה".

עוד ראוי לשים לב לביטוי מיוחד שנאמר כאן: "גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן". האמירה הזו מתייחסת לגלות כמקום שבו גרות אותן קהילות ואל העלייה לרגל כ"עקירה ממקומן". לכאורה, היינו מצפים מחז"ל שיתייחסו בצורה שלילית לכך שיש קהילות בגלות ולא יאמרו שהן "נעקרו ממקומן". נראה שחכמים הבינו שכדי שבני הגלות ימשיכו לשמור על קשר עם ארץ ישראל ויגיעו במועדים לבית המקדש, כדאי להתייחס אליהם בכבוד, להתחשב בהם ולהעריך את המאמץ הגדול שהם עושים בעקירתם ממקומם ההרגיל.

כאז כן היום, כדי שעם ישראל כולו ירגיש שיש לו חלק בארץ ישראל, עלינו להיות רגישים לקשיים, הן של עולים חדשים והן של יהודים הבאים לביקור בארץ הקודש. כי הדבר החשוב ביותר היא התחושה שהם חלק מאיתנו כדי "שיהיו מלומדים" להגיע בכל עת לארצנו.