"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֤ר אֶֽל אַהֲרֹן֙ וְאֶל בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרְכ֖וּ אֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם"

בציווי על ברכת הכהנים נאמר "כה תברכו", משמע שהברכה תלויה בכהנים. לאחר מכן נאמר "אמור להם". מדוע יש צורך להוסיף את הציווי הזה? מסביר רש"י: "אמור להם. שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם שׁוֹמְעִים." הכהן צריך לברך בקול רם כדי שכל הציבור ישמע את ברכתו. אולם רש"י איננו מסתפק בהסבר זה ומוסיף: "אמור. מָלא,לֹא תְבָרְכֵם בְּחִפָּזוֹן וּבַהֲלוּת, אֶלָּא בְכַוָּנָה וּבְלֵב שָׁלֵם" (על פי תנחומא בובר). כדי לקיים מצוות ברכת כהנים צריך הכהן לכוון בכל ליבו בנחת, כמי שמרגיש שבאמת הברכה האלוקית תלויה בכוונתו.

לאחר הברכות נאמר: "וְשָׂמ֥וּ אֶת שְׁמִ֖י עַל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרְכֵֽם". משמע שהברכה של הכהנים היא בבחינת "שמו את שמי", ואילו הברכה עצמה היא מאת ה'. רש"י מסביר: "ושמו את שמי. יְבָרְכוּם בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ". מקורם של הדברים הוא בדברי המדרש האומר: "'ושמו את שמי' – למה נאמר? לפי שהוא אומר 'כה תברכו את בני ישראל' – בשם המפורש. אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכינוי? תלמוד לומר 'ושמו את שמי'. במקדש בשם המפורש, במדינה בכינוי" (ספרי, וכן בסוטה לג). המדרש מבין שהפנייה הראשונה "כה תברכו" היא דווקא בשם המפורש, ואילו הסיכום "ושמו את שמי" מלמד שאפשר לשים את שמו של ה' בתוך עם ישראל , גם בכינוי.

מדוע בחר רש"י להסביר דווקא את הביטוי "ושמו את שמי" בשם המפורש, לכאורה בניגוד לדברי המדרש, ומדוע הוא מתעלם בכלל מכך שמחוץ לבית המקדש מברכים בכינוי, וגם אז מקיימים את המצווה מן התורה?

המדרש מסביר את היחס שבין ברכת הכהנים לברכת ה': "'ואני אברכם' – למה נאמר? לפי שהוא אומר 'כה תברכו', אין לי אלא ברכה לישראל, ברכה לכהנים מנין? תלמוד לומר 'ואני אברכם'." הכהנים מברכים את העם, וה' מברך את הכהנים. אולם ממשיך המדרש ומסביר: "'ואני אברכם' – שלא יהיו ישראל אומרים ברכותיהם תלויות בכהניהם, תלמוד לומר "'ואני אברכם'. שלא יהיו הכהנים אומרים אנו נברך ישראל, תלמוד לומר 'ואני אברכם'. אני אברך את עמי ישראל, שנאמר: 'כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך כאשר דבר לך' (דברים טו, ו) ואומר: 'ברוך תהיה מכל העמים' (דברים כח, ג) ואומר 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים' (דברים כח, יב)" (ספרי שם, ועוד). כך גם מסביר הרמב"ם: "וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר וּמַה תּוֹעִיל בִּרְכַּת הֶדְיוֹט זֶה. שֶׁאֵין קִבּוּל הַבְּרָכָה תָּלוּי בַּכֹּהֲנִים אֶלָּא בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֶם' (במדבר ו, כז). הַכֹּהֲנִים עוֹשִׂים מִצְוָתָן שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְרַחֲמָיו מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל כְּחֶפְצוֹ" (משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים טו, יב).

הברכה האלוקית איננה תלויה כלל בברכת כהנים. אם כן, מה צורך יש בברכת כהנים, אם הברכה האלוקית על עם ישראל חלה בכל מקרה? על כן נראה שזה היחס הנכון בין ברכת כהנים לברכת ה': ברכת כהנים יוצרת אווירה רוחנית ונפשית, כמאפשרת לברכה האלקית לחל על עם ישראל. כפי שנאמר במפורש לאחר הברכה, "ושמו את שמי" – הכהנים אינם מברכים את העם, אלא שמים את שם ה' באווירה הרוחנית של הציבור, ועל ידי כך מאפשרים לברכה האלקית להתגלות.

זה ההבדל בין השם המפורש "שם הוויה", שמבטא את ההוויה האלוקית האין־סופית, הטוב המוחלט, ובין שם אדנות, שהוא כינוי. הברכה האלוקית היא מעבר לשכר ועונש, היא מעבר לשם אדנות, המבטא את ההשגחה האלקית המטיבה רק על פי מה שמגיע על פי דין. מהותה של הברכה האלקית היא התגלות בשם המפורש דווקא. לכן נראה שרש"י בא ללמדנו שבברכת כהנים יש חשיבות מיוחדת לכוון לשם המפורש גם מחוץ לבית המקדש. גם כאשר בפועל אומרים את שם אדנות, אנו מכוונים לשם הוויה, כי גילוי שם זה הוא המאפשר לברכה האלוקית לחול.

על פי זה נבין את דברי הרמב"ם בסוף הלכות ברכת כהנים: "כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת הֲרֵי זֶה כְּעוֹבֵר עַל שָׁלֹשׁ עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר 'כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר ו, כג) 'אָמוֹר לָהֶם' (שם) 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי' (שם, כז). וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ וְכָל כֹּהֵן הַמְבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר 'וַאֲבָרַכָה מְבָרְכֶיךָ' (בראשית יב, ג) (משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים טו, ז). יש מצוה לברך ומצווה לומר ומצווה לשים את שמו של ה'.

כולנו מייחלים לזכות בברכת ה' עלינו בכל מעשי ידינו.

מברכת כהנים אנו למדים שהברכה האלוקית תלויה בכך שאנחנו נפתח את עצמנו לקבלת הברכה הזו.

ככל שנדע להתבונן בברכת ה' החלה עלינו, כך נזכה לראות את הברכה האלוקית הולכת ומתגלה בתוכנו בכל מעשי ידינו.