פרשת חוקת פותחת בציווי על "פרה אדומה" ועל תהליך היטהרות שנעשה על ידיה, ציווי שניתן עם חנוכת המשכן, שהתרחשה בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. מייד לאחר מכן, ללא כל הסבר, "קופצת" התורה לשנת הארבעים: 'וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כׇּל הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מׇת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם' לכן מסביר רש"י את הביטוי: "כל העדה. עֵדָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁכְּבָר מֵתוּ מֵתֵי מִדְבָּר וְאֵלּוּ פֵרְשׁוּ לַחַיִּים". אף שהביטוי "כל העדה" מופיע גם במובן הפשוט – כל עם ישראל, כאן מדגיש רש"י משמעות רחבה יותר "כל העדה – עדה שלמה", שאין בה כבר אותם אנשים שהיו שותפים לחטא המרגלים, חטאם של דור המדבר, דור שלא יכול להיכנס לארץ ישראל. אולם מדוע התורה בחרה דווקא במצווה מיוחדת זו לציין את תקופת "דור המדבר", ומדוע דווקא מותה של מרים מבטא את תחילתו של דור חדש, דור הגאולה של ארץ ישראל?

רש"י מסביר: "לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה? לוֹמַר לְךָ, מַה קָּרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין, אַף מִיתַת צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת". רש"י מביא לכאורה את דברי הגמרא: "אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה? לוֹמַר לָךְ: מָה פָּרָה אֲדֻמָּה מְכַפֶּרֶת — אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת" (מועד קטן כח, א).

מהי כפרה? כיצד קרבן מכפר?מדוע דווקא פרה אדומה? כיצד מיתת צדיקים מכפרת?

מסביר המהר"ל: "כתב המהרא"י ז"ל, הא דלא =זה שלא] סמך אותה לשאר קרבנות, היינו כי מפני שפרה אדומה קרא אותה הכתוב 'חטאת' (לעיל יט, ט), אף על גב שאינו קרבן ממש, כך מיתת צדיקים, אף על גב שאינו קרבן ממש, מכפרת". יש הבדל בין הכפרה של קורבנות לכפרה של פרה אדומה ומיתת צדיקים.

ממשיך המהר"ל ומסביר: "אמנם עיקר דבר זה מה שמיתת צדיקים מכפרת הוא ידוע, ובזה תבין למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה, וזה כי מיתת צדיקים הוא ראוי שיהיה כפרה, כי סלוק החטא הוא כאשר יסולק ענין הראשון אשר היה בו החטא, שהיה בעל גוף, אשר הוא מסוגל לחטא... ולכך כל מיתה היא מכפרת על האדם, בעבור שהיא הסתלקות הגוף, שבו תלוי החטא. ובמיתת הצדיק כפרה לכל העולם, כי הצדיק עיקר המציאות, ונחשב סלוק גופו סלוק לכל העולם, ובשביל סלוק זה נסתלק החטא. ובשביל כך נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, שבאמת הכל אחד; כי טהרת פרה אדומה מפני שהיא חוזרת לעפרה, ליסוד הפשוט, שנסתלק הוויתו, ובשביל זה יש כאן הסתלקות חטא העגל וסילוק הטומאה. וכמו כן מיתת הצדיק כפרה על כלל הנמצאים...וכמו שאצל הפרה יסוד הפשוט שלה העפר... כך אצל הצדיק יסוד הפשוט שלו הנשמה, ששבה להיות רוחני כמו שהיתה בתחלה – נשמה טהורה. ובשביל כך הוא סלוק החטא, שכל הסתלקות הגוף – אשר בו החטא ... והנה שווים פרה אדומה עם הצדיק; כי הפרה אדומה על שהיא חוזרת אל יסוד הפשוט שלה מכפרת, וכן הצדיק כאשר הסתלק הרכבתו וחוזר אל פשיטותו, מכפר".

חטאיו של האדם נובעים מכך שהוא מורכב מנשמה ומגוף. כאשר נפרדת הנשמה מהגוף והחיבור נפסק, האדם אינו מסוגל לחטוא. מיתת הצדיקים מלמדת אותנו שאפילו צדיקים אינם מושלמים, ולכן הם מסתלקים מן העולם ככל בני אדם. מיתתו של צדיק מחדדת לנו את ההבנה הזו שעצם קיומו של החטא טבוע בנו בהיותנו נשמה וגוף. ההבנה הזו היא מהותה של הכפרה – מצב של טהרה וניקיון פנימי, היכולת לנקות את מעשי העבר ולהתחיל "דף חדש" טוב וטהור יותר. כי טהרה וכפרה חד הן.

פרה אדומה מבטאת את הצד הגשמי הבהמי שבנו, שהופך לעפר, ולכן כבר אין הוא יכול לחטוא, ואילו מיתת צדיקים מבטאת את התעלותה של הנשמה אל העולם העליון, מקום מושלם שאין בו חטא אבל גם אין בו יכולת לתקן, כי הכול מושלם.

‎רש"י מבין שכל כפרתם של כל הקרבנות היא על פי הבנה זו, ואין הבדל מהותי בין פרה אדומה לכל הקרבנות. לכן שינה והסביר שכל הקרבנות מכפרים, אולם נראה שגם הוא יסכים ששורשה של הבנה זו באה לידי ביטוי בפרה אדומה המטהרת מטומאת מת, על ידי כך שהיא 'חוקה' שאיננו באמת יכולים להבין את היחס שבין האין־סוף העליון והרוחני המצווה עליה ובין העולם הסופי והזמני שבו אנו חיים. זהו עולם שאנחנו רוצים לתקן מתוך נפילות ומשברים, ועם זאת שואפים לעולם עליון, אין־סופי. החיים שלנו כאן ועכשיו בתוך הסתירה הלוגית הזו הם מהותו של האדם.

*

זה שנה ועשרה חודשים אנו מגלים צדיקים עליונים כאלו, שהם אנשים צעירים וגיבורים המוסרים נפשם למען הכלל באופן טבעי ופשוט, וחיים במהותם את היחס הבלתי נתפס שבין העולם הסופי החסר לעולמות עליונים ושלמים, בין הרצון לחיות בעולם הזה בצורה מלאה ומשמעותית ובין הנכונות לשלם בחיים למען ערכים נצחיים.

גיבורים אלו משלמים לעיתים בחיים הזמניים מתוך אמונה שיש משהו הרבה יותר גדול מחייהם הפרטיים בעולם הזה. אלו הם "הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".

צוואתם של הנופלים המתעלים לעולם של נצח היא לעשות עולם טוב יותר, שלם יותר, אוהב יותר ומאוחד יותר.

*

השבוע ציינו שלושים יום לנפילתו של סמ"ר עומר ואן גלדר הי"ד, שהיה אדם של נתינה ואהבה והשאיר צוואה ברוח זו. צוואה שמשמשת השראה לעשיית טוב, המניעה אנשים לעשיית טוב ולבנייה של חברה של חסד ונתינה.

הרי אנו רואים באופן מוחשי כיצד "מיתתן של צדיקים מכפרת" במובן הפשוט והעמוק של הרעיון.

יהי זכרו ברוך.