 | | "כובע טמבל"
שבועון לענייני נוסטלגיה, היסטוריה, תרבות ומורשת עם ישראל בארצו
מס' 374
נשלח בחינם כבר 25 שנים ברציפות
והפעם ל 221,008 מנויים עורך ראשי: דייויד סלע
|  |  |  שלום לך .,
בתקופת "תור הזהב" של משלוח אגרות הברכה לשנה טובה (ה"שנוטובות") שהייתה מתחילת שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70, היה נהוג גם לשלוח בדואר, בשבוע שבין ראש השנה ליום הכיפורים גם איחולים לגמר חתימה טובה, באמצעות אגרות מיוחדות שרובן היו בפורמט כמו כאן בתמונה משמאל, קטנות וקודרות, רק מיעוטן נראו כמו האגרת הצבעונית שבראש עמוד זה.
אגרות "חתימה טובה" לא היו פופולאריות כמו ה"שנוטובות", בעיקר משיקולים כלכליים, שכן לאחר סיום המבצע המשפחתי למשלוח "שנוטובות" (ובזמנו כמעט כולם שלחו לכולם) - ההוצאה הכספית הנוספת שנדרשה שוב לרכוש אגרות "חתימה טובה" ומעטפות מתאימות שלא לדבר על הבולים - הייתה "כבדה" על חלק ניכר מבתי האב בישראל. היו כאלה שניסו לפתור את הבעיה על ידי משלוח שתי האגרות - זאת לשנה טובה וזאת לחתימה טובה- יחדיו באותה מעטפה ובאותו בול, אך רוב הקהל ראה בזאת "ערבוב מין עם שאינו מינו". |  אלה שלא הספיקו לשלוח ל"מאן דהוא" ברכה לראש השנה, בין אם לא הספיקו או נזכרו מאוחר מדי, הקפידו לשלוח לפחות אגרת ל"חתימה טובה", ובכל מקרה גם מנהג יפה זה, שרווח בישראל שנים רבות - הלך ונעלם מחיינו עם בא הקידמה, וחבל שכך. וכנראה שכאשר נעלם המנהג הזה שסימל גם מתן כבוד והתחשבות - נעלמה גם הדרך ארץ, בצום יום כיפור, שכן בזמנים ההם רובו של "עמישראל" נהג לצום, להבדיל מהיום, וגם אלה שלא צמו נהגו בכבוד בשכניהם הדתיים, בשמירה על השקט ומניעת אכילה בפרהסיה, למשל על מרפסת הדירה. אמי ז"ל טענה, ואולי בצדק, ש"צום זה לא בשביל ילדים קטנים", וזכור לי שהיא הקפידה בזמן האוכל על שקט מוחלט, ובתומה הייתה אומרת לנו הילדים "לא לספר לחברים שאנחנו אוכלים ביום כיפור"... כששאלנו "למה" היא ענתה "כי חס וחלילה הם עלולים להיעלב"...
והיום? נראה שנפרצו כמעט כל הסכרים... זכור לטוב השקט הגדול שהשתרר ברחובות השכונה כבר שעות לפני תחילת הצום, שהופר רק במוצאי יום הצום כשההמונים החלו לשוב הביתה מבית הכנסת ומיד לאחר ארוחה קלה לשבירת הצום עלו מחצרות רוב הבתים בשכונה קולות פטישים מכים בעץ, לצורך קיום המצווה של תקיעת יתד ראשונה לסוכה - מיד במוצאי יום כיפור. אולם למצער היום כבר קשה למצוא סוכות בשכונות לא דתיות, והמעוניינים לחזות בתקיעת יתד ראשונה נדרשים להרחיק מביתם ולהגיע לאחת השכונות הדתיות.
ואנו נותרנו עם הזיכרונות של יום כיפור מהזמנים ההם, ומה יהיו בעוד שנים הזיכרונות מיום כיפור בעבור הילדים של היום?
נדמה לי שאפשר לנחש בקלות... |  |  | | פדיון כפרות בעמותת "יד ביד" ערב כיפור בלוד 1950-51.
צילום: מיכאל מרצ'ל אלמגור | | | | | | בערב כיפור לפני 73 שנים
ניטעה יתד ראשונה בתנועת התיישבות חדשה
|  |  בתחילת 1952 זימן ראש הממשלה דוד בן גוריון לפגישה במשרדו את אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות ששימש במשך שנים כראש מחלקת העלייה, וכונה בשם "שר העלייה" למרות שלא כיהן כחבר ממשלה. (בתמונה : בן גוריון עם דובקין) בן גוריון, שהעריך מאוד את דובקין ודעתו, העלה בפגישה את חששו הכבד, שאושר על ידי דובקין, ש"אנו עומדים בפני התרסקות בנתוני העלייה, אם יגיעו השנה 40,000 עולים –נגיד אמן" (בפועל הגיעו 38,500 עולים...).
מתוך חרדה שמא לא תהיה לישראל בשנים הבאות עתודה אנושית להרחבת ההתיישבות החקלאית - יזם בן גוריון באופן מידי את הקמת תנועת "מן העיר אל הכפר", שתפקידה היה, כדבריו "לעורר פעולות הסברה לעידוד מעבר של תושבים ותיקים מיישובים עירוניים אל ההתיישבות החקלאית". |  28 בספטמבר 1952, ערב יום כיפור, התקיים בסמוך לג'לג'וליה שבמשולש (3 ק"מ מזרחית לכפר-סבא) טכס הנחת אבן פינה למושב עברי ראשון של תנועת מן העיר- אל הכפר כשכל חברי המושב המתוכנן לקום, בשם "שדי חמד", - היו ילידי הארץ או עולים חדשים.
תכנית ההתיישבות של בן גוריון נחלה הצלחה: ההסתדרות הפעילה באמצעות מועצות הפועלים ברחבי הארץ מנגנון תעמולה נרחב, ובתוך פחות מחצי שנה נרשמו לתוכנית כ4,000 נפש, 59% מהם היו ילידי הארץ או עולים וותיקים, שהיו מסודרים במקצועות מכובדים כגון פקידי ממשלה ומוסדות עירוניים, בעלי מלאכה או פועלי בניין וותיקים, והשאר היום עולים שהגיעו למדינה בתחילת שנות ה-50. בשש שנות הפעילות הראשונות הקימה תנועת "מן העיר אל הכפר" 17 מושבים ושיכנה בהם את חבריה.
המושב הראשון, שדי חמד, הפך למושב משגשג בו חיים כיום כ1,000 נפש והוא ממוקם כיום באשכול השמיני (מתוך עשר) במדד החברתי כלכלי. | | | | | | "אני מבקש סליחה"
מאת: דייויד סלע
סיפור מרגש זה ליום כיפור פורסם כאן לראשונה לפני מספר שנים והוא נשלח כעת שוב בעקבות בקשות של מנויים רבים.
קריאה נעימה!
|  | | | | ראשית דבר: לאבא שלי, שמואל סלע ז"ל, הייתה חנות תכשיטים בחיפה, ברחוב נורדאו. אני חייתי את כל ילדותי בפחד שהשתלט על משפחתנו , של "מה יהיה לנו לאכול אם החנות תישדד יום אחד". פחד קמאי ומשתק, כך חיינו יום יום, ממתינים לשודד.... ואז, בערב חורפי אחד.....
לא אחד הגיע, אלא שלושה! באותו ערב, לפני הסגירה, יצא אבי אל מחוץ לחנות.....קרא/י עוד | | | | | מאורציו גוטליב: יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים (1878)
באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות |  | | הצייר היהודי-פולני מאורציו גוטליב חי 23 שנים בלבד, מ1858 ועד 1879, והשאיר אחריו לא פחות מ300 (!) יצירות, זאת המצורפת כאן צוירה ב1878, שנה לפני מותו ממחלת השפעת. | | ., אסיים הפעם בברכת
גמר חתימה טובה,
לך ולכל משפחתך!
דייויד סלע
יו"ר, המועצה לקידום ערכי המורשת הישראלית | | |  | | |  | | |
