תוך כדי פרשת ברית המילה והציווי האלוקי על הברית, מופיעה ההבטחה הבאה לאחר שינוי שמו של אברם לאברהם: "וְלֹא יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ". ופירושו של רש"י הוא: "ונתתיך לגוים. יִשְׂרָאֵל וֶאֱדוֹם, שֶׁהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל כְּבָר הָיָה לוֹ, וְלֹא הָיָה מְבַשְּׂרוֹ עָלָיו". הרי שהאומות הגדולות ביותר, עשיו שממנו יצאה רומי היא ערש התרבות המערבית, וישמעאל, שממנו יצא האסלאם, יצאו מאברהם ושרה.

מאידך, את ברית המילה מצווה אלקים דווקא ליצחק בנו שיוולד יותר מאוחר. "וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ֠ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כׇּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים". מה משמעותו של ביטוי זה החוזר על עצמו פעמיים פסוק אחר פסוק? האם הגילוי האלוקי הוא רק לעם ישראל ולא לאומות העולם? רש"י מסביר: "והקמתי את בריתי. וּמַה הִיא הַבְּרִית? לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים: לאחזת עולם. וְשָׁם אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲבָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ." מדוע מסביר רש"י שהברית היא "להיות לך לאלקים", הרי הברית המדוברת בכל הפרשה הזו היא ברית המילה, כפי שמסבירים חכמים את המילה "ברית" בכל פרשת הברית? זאת ועוד, האלוקות בעולם היא מציאות ואיננה תלויה בכריתת ברית, החיוב להאמין באלוקים הוא כלל־אנושי. מדוע רש"י מסביר שהברית היא "להיות לך לאלקים"? מדוע מסביר רש"י שהחזרה על האמירה "להיות לכם לאלקים", שכבר נאמרה בצורה דומה בפסוק שלפניו – "להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך", באמירה שהדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה? המהר"ל מסביר: "פירוש 'שאין לו אלוה' לעזרו ולסייעו שזה מעשה אלוה, כי ארץ ישראל היא שדורש אותה בפרט, ושאר ארצות חלק למלאכים, ומי שהוא דר בחוצה לארץ הרי הוא כאילו יוצא מרשות הקב"ה חס ושלום" (גור אריה, ועיינו עוד בדבריו על ויקרא כה, לח וברמב"ן שם ועוד). השם "אלוקים" איננו מורה על עצם האמונה בקיומו והיותו של הבורא, אלא מבטא את ההשגחה האלוקית בעולם שלנו "בעל הכוחות כולם", כוחות המתגלים בעולם הטבע. גילוי אלקי זה איננו מצמצם את עצמותו יתברך, שהרי "מלכותך מלכות כל עולמים" ולא רק בארץ ישראל, אלא הכוונה היא ביחס לתחושה האנושית. בארץ ישראל עם ישראל מרגיש "אלוקות" בכל דבר ועניין, ואילו מחוץ לארץ ההרגשה הזו היא יותר מרוחקת ומופשטת. לכן הציווי האלקי הראשון לאברהם הוא "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך", כי רק שם הוא יכול להביא לידי ביטוי את תפקידו המיוחד.

לכן מחדש רש"י שהברית היא על עצם הגילוי האלקי בעולם הגשמי, כי זוהי בעצם המשמעות הפנימית של ברית המילה, כאמירה וכאות לכך שאלקים מתגלה בכל כוחות החיים, אפילו בתאוותיו של האדם. תפקידו של האדם הוא לסייע בגילוי האלקי בעולם הגשמי, דבר שבא לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר במצוות המילה.

מתוך הבנה זו מחדש רש"י שהחזרה האלקית על האמירה "להיות לכם לאלקים" מתוך ההבטחה של נתינת הארץ לזרעו של אברהם, "אחוזת עולם" שאיננה קשורה באופן פשוט לכריתת הברית על המילה, באה ללמדנו שהדברים קשורים זה בזה.

כי מעשה הברית המגלה את האלוקות בעולם הגשמי קשור באופן מהותי עם הדירה בארץ ישראל, שם מתגלה האלוקות בעצם המגורים שלנו כאן.

הזוהר הקדוש שואל מדוע נאמר בהבאת הביכורים '"הגדתי היום לה' אלקיך" ולא אלקינו? "אלא כך למדנו: כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. מהו הטעם. הוא משום שזרע קדוש, לארץ הקדושה עולה, והשכינה במקומה יושבת, וזה בזה תלוי. וע"כ משה לא אמר אלהיך אלא לאלו שהיו עתידים להכנס לארץ הקדושה, ולקבל פני השכינה. ומה שלא אמר אלקינו, הוא משום שמשה לא זכה להכנס לארץ. ומשום זה, כתוב אלקיך ודאי בכל מקום, משום שהם היו עתידים להכנס שמה." משה רבנו לא זכה להכנס לארץ ובזה הוא, כביכול, "כמי שאין לו אלוה", כפי שמסביר רבי אברהם אזולאי (סבו של החיד"א). "הענין לפי שהטעם שלא נכנס משה רבנו עליו השלום בארץ ישראל היה שהוא מעלמא עילאה" (פירוש אור חמה על הזוהר). דווקא בגלל גדלותו הרוחנית, שהוא מעולמות עליונים לא יכול היה משה לגלות את האלוקות בתוך המציאות הגשמית המסובכת ולכן לא נכנס לארץ והרי הוא כמי "שאין לו אלוה" (זוהר פרשת יתרו, טו).

עניינו של אברהם אבינו הוא לגלות את האלוקות בתוך המציאות הגשמית, לכן לאורך כל פרשות לך לך ווירא הוא הולך ממקום למקום ופועל בתוך המציאות המסובכת והמורכבת ומגלה מתוכה את ההשגחה האלקית ואת האמונה בברית המיוחדת שבינו וזרעו ובין אלקים. לעומתו, משה רבנו לא נכנס לארץ משום שהוא מעולם עליון, ולכן איננו יכול לגלות את האלוקות בעולם הגשמי.

רש"י מפרש בצורה מיוחדת את ברית המילה ואת ברית הארץ כפי שנראה מפשטות הפסוקים המחברים בין שני הדברים, כי ברית המילה וירושת הארץ קשורות זה לזה באופן מהותי. כי זהו תפקידו של עם ישראל בעולם: לגלות את האלוקות בעולם הגשמי, ומתוך כך להעלותו אל העולמות הרוחניים העליונים.

חיבור זה מתגלה גם בתקופתנו, כפי שאנו רואים שמצוות ברית המילה, למרות הקושי שבה, מצוויה בכל מי שדר בארץ ישראל, גם אם מבחינה חיצונית הוא נראה מרוחק מן התורה, כי התחושה העמוקה של של החיבור לעם ולארץ באה לידי ביטוי עמוק "בבריתך אשר שמת בבשרנו". מתוך חיבור זה נזכה להתעלות ולחבר את העולמות. "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".