אם אינכם מצליחים לצפות במסר לחצו כאן

שלום לך,

שיתפנו בעבר על כך שהתארחנו (בנפרד) בפודקאסט "מטפלים בנו" ושמחנו להקליט כל אחת פרק. היום אנחנו שמחות לחלוק עמכם את הפרק שבו נעמי מדברת עם עינת על EMDR ופגיעות מיניות.

לאחר עליתו של הפרק לאוויר, נשלחו על ידי המאזינים מספר שאלות חשובות ומענינות שהחלטנו לשתף גם פה - שתהנו מהטוב הזה גם אתם.

להאזנה לפרק לחצו כאן

לפני הכל, חשוב להדגיש כי סוגיות אלו, כמו גם נושאים קליניים מורכבים נוספים, מחייבות ידע עדכני, ניסיון מעשי, הכשרה ייעודית והדרכה שוטפת.

הערה: אני כותבת בלשון נקבה אבל זה נכון גם לזכר.

שאלה 1 -

איך את יודעת מתי אפשר לעשות עיבוד, מתי יש מוכנות, מבחינת הכנה ויצוב?

כשמגיעה מטופלת אני עושה הכרות ראשונית במהלכה אני מתרשמת מיכולת הוויסות שלה, איך היא מציגה את עצמה, איך היא מדברת על מה שהיא מדברת.. וכבר אני מסמנת לעצמי כמה היא מווסתת, מחוברת, יוצרת קשר עין וכו'. כשאני בודקת את המשאבים והכוחות שלה, אני גם מסמנת לעצמי מצד אחד, האם קיימת מערכת תמיכה, וגם מה הכוחות והמשאבים הפנימיים שלה. דרך הדיבור על מערכת התמיכה, אני מנסה גם להבין על דפוסי ההתקשרות של המטופלת.

בהמשך, כשאנחנו עובדים על המקום הנעים/טוב אני בודקת ראשית, האם בכלל יש מקום נעים, האם הוא מתקלקל, כמה פעמים עבדנו עליו? מה קורה עם הגירוי הבילטרלי?

אגב, אני מציינת "מקום נעים/טוב" ולא "מקום בטוח", כי אני נזהרת מלומר "מקום בטוח" עם נפגעי ונפגעות פגיעה מינית, וכמובן עם מטופלים עם טראומה מורכבת. לרבים מהם אין מקום בטוח, או שהמלה "בטוח" היא טריגר בשבילם (יחד עם זאת, בהמשך הטקסט אשתמש במילים 'מקום בטוח' מכיוון שזה המושג בו משתמשים בד"כ). ייתכן גם, שאחרי ניסיון או שניים אפילו אעבור לתרגיל "ארבעת האלמנטים" של אילן שפירא, כתחליף ל"מקום הבטוח", אלמד את תרגיל "המיכל", או אחפש רגעים טובים ואחזק אותם בעבודת משאב מינימלית. מה שאני אוהבת בתרגיל ארבעת האלמנטים שיש בו 4 חלקים שאפשר להשתמש בכל אחד מהם בפני עצמו – אדמה – שמלמדת קרקוע, אויר - לימוד נשימות לוויסות והרגעה, מים - בדיקה וניטור של מצב לחץ, ומתן פסיכו-הדרכה כשבודקים האם הפה יבש או רטוב, ואור - חיפוש משהו שנותן אור בחיים. כך, גם אם יש לי רק 2 או 3 מתוך הארבעה, עדיין התקדמתי מעט.

כנ"ל גם כשאני מתקדמת לתכנון טיפול - אני שמה לב, כשאני שואלת את המטופלת על מה היא היתה רוצה לעבוד, כמה היא מווסתת, או שתהליך הבחירה מציף אותה. כמה החשיבה מאורגנת, או שהיא מתעקשת לספר דברים בפרטי פרטים ומתקשה לעצור. כמה היא קשובה לבקשה שלי, כמה היא מצליחה לווסת את עצמה גם מולי בפגישה.

בהמשך, אני גם שמה לב לדוגמא שהמטופלת נותנת, האם הדוגמא מתחלפת כל הזמן, וכמה אנחנו מצליחים לגזור את הערוצים השונים. כבר בשלב זה אני יכולה לשים לב לדומיננטיות או לקיום של הערוצים השונים. לדוגמא, אחת המטופלות לא ידעה לשיים אף פעם את התחושות הסומטיות, לעומת מטופלים אחרים שיכול להיות שהערוץ הרגשי חסום אצלם.

בהמשך תכנון הטיפול, אני שמה לב האם זכרונות הילדות נגישים, והאם המטופלת מצליחה לווסת את עצמה, ולהצליח לעבור מזכרון לזכרון, בלי להשאב לאחד הזכרונות.

בעצם, בסוף תכנון הטיפול, והמקום "הבטוח" אני משקללת לעצמי את כל המידע שאספתי, ולפי זה מציעה למטופלת את הסדר של התוכנית הטיפולית.

כמובן, שאם אני מאתרת קושי בוויסות, או שהמטופלת פוחדת מתהליך העיבוד, או שאני מתרשמת שלמטופלת אין מספיק מיומנויות ויסות, או שיש פגיעה ביחסים או התקשרות לא בטוחה, או קושי לתת אמון, אני מקדישה את המפגשים הראשונים לתרגול כלים לוויסות, כמו 4 האלמנטים, מכל, מסע הגיבורה, כיול רגשי, עבודת משאבים ועבודת עתיד על היכולת לתת אמון וכו'. (יש השתלמות של העמותה הן על כיול רגשי, והן על מסע הגיבורה שאפשר לרכוש במחיר מוזל).

אם אני מתרשמת, שהמטופלת מווסתת יותר, אני מרגישה יותר בטוחה להציע למטופלת תוכנית טיפולית שכוללת עיבוד של אירועי עבר.

גם השלב הזה של החלטה משותפת על התוכנית הטיפולית הוא משמעותי. אני זוכרת ש"אני מומחית בEMDR, אבל המטופל מומחה בחיים שלו". יש משהו באווירת השיתוף ומתן השליטה למטופל, שמסמן כבר שאנחנו צועדים ביחד בשביל הטיפולי הזה, ממקום של התכווננות ושיתוף פעולה, ובודקים ביחד מה מתאים. זה חשוב במיוחד, כשאנחנו זוכרים, שעבור נשים שעברו פגיעה מינית נושא השליטה הוא קריטי. השליטה על גופם נלקחה מהם כשנוצלו מינית, ואנחנו לא רוצים לשחזר זאת שוב, פעם נוספת בטיפול.

חשוב לי להדגיש את מה שלדעתי, גם הדגשתי בפודקאסט שחלק מהתפקיד שלנו עם אנשים שעברו ניצול מיני ו/או פיזי או רגשי ו/או הזנחה, הוא גם לשמור עליהם, וללמד אותם לשמור על עצמם, כי הם לא חוו את זה כילדים – יכול להיות שלא שמרו עליהם, והם לא יודעים להזהר.

כך למשל, יכול להיות שיהיו מטופלים שירצו לזרז אותנו להגיע כבר לעיבוד, ולדלג על ה"מקום הבטוח", כי חבל על הזמן והסבל הרב שהם סובלים, או ינסו לשדל אותנו לעבוד על תמונות חודרניות לפני שהייצוב נעשה, כי הם באו לEMDR, בדיוק בשביל זה. למרות "הפיתוי" חשוב לעבוד בצורה מסודרת שמגנה על המטופלת.

מצד שני, גם זהירות יתר שאינה מותאמת, היא מסוכנת, כי ייתכן שהמטופל ירגיש שהמטפל מפחד לגעת בחומרים קשים מדי. חשוב ללמד תרגילי ויסות, אבל לשים לב שאנחנו כמטפלים לא נמנעים בגלל הפוביות שלנו.

שאלה 2  -

הרבה פעמים במהלך עיבוד יש תחושות גוף שונות, לא נעימות, מציקות. איך לתווך נכון, או מה קורה כשעולים תחושות קשות מהפגיעה עצמה?

זו שאלה ממש חשובה, כי כפי שיש משמעות לשחרור של רגשות, תמונות וקוגניציות שליליות, כך גם יש חשיבות לשחרור סומטי שקורה במהלך העיבוד. אנחנו מחפשים את התנועה המתרחשת במהלך העיבוד בשלב 4, וזה סימן שמידע ‘זז’ במערכת, ולא בהכרח שמשהו לא בסדר. כמובן שיש משמעות לנירמול, הסבר ופסיכו-הדרכה למטופל, כדי שלא יפחד מהתהליך הזה ויאפשר לו להתרחש.

לעתים יש משמעות לשיים את מה שקורה ב"כאן ועכשיו" לעומת "שם ואז" : "זו תגובה של הגוף לזיכרון שאנחנו עובדים עליו; תן לזה לצאת/להשתחרר, ואני כאן אתך". כנ"ל גם כשהמטופל באבריאקציה – כלומר, מתרחשת פריקה רגשית/גופנית עזה הקשורה לחומר הטראומטי (בכי/רעד/כאב/בחילה/כעס, פלאשבק). הערוץ הסומטי "מדבר" בשפה שלו, וכל עוד המטופל נמצא בחלון הסבילות, גם אם הוא בקצוות של חלון הסבילות, ושומר על קשב כפול (dual attention), הרי שנמשיך את העבודה הטיפולית, נאריך את הגירוי הבילטרלי, כדי לעזור למטופל לעבד את מה שעולה, ונגביר את התמיכה שלנו ו/או נשתמש בשזירות כדי לסייע לו, וללוות אותו בתהליך העיבוד. אני רואה בזה אפשרות לחוויה מתקנת, כאשר המטופל חווה תחושה של "ביחד", לעומת הבדידות באירוע המקורי.

כאשר המטופל יוצא מחלון הסבילות והוא בעוררות גבוהה ללא יכולת וויסות מספקת, זה סימן עבורנו להאט/לעצור ולעבור לייצוב כדי להחזיר אותו לחלון הסבילות. כנ"ל אם המטופל מתנתק, מדווח על קהות, עייפות, ריחוף. מצב זה דורש קרקוע, והחזרה מהירה לכאן‑ועכשיו לפני המשך העיבוד.

חשוב לי להתייחס גם לשלב הסריקה (שלב 6) בהקשר הזה. זה השלב שבו אנחנו בודקים האם נשארו עוד חלקים לא מעובדים מהזכרון שאולי "נתקעו בגוף". לעתים, השלב הזה הוא קצר, ולפעמים השלב הזה מתארך. חשוב כמטפלים, לאפשר את הזמן הדרוש כדי לאפשר את העיבוד הסומטי הזה כל עוד יש צורך.

שאלה 3  -

האם יש מטופלות שלא מתאים לדעתך לשלב גירוי בילטרלי בטיפול איתן?

לעתים, התהליך של מציאת הגירוי הבילטרלי הוא מהיר, יש פעמים שהתהליך הזה לוקח זמן ומאמץ סביב רגישות יתר או כאבים פיזיים של המטופלת. כמובן חשוב גם לבדוק את מרחק הישיבה המתאים למטופלת. יש מטופלות שהישיבה הקרובה תאיים עליהן, והגירוי הבילטרלי הויזואלי יחווה עבורן כתוקפנות. יש מטופלות שטאפינג יחווה עבורן כמגע לא מותאם של המטפלת, והן מתקשות לגעת בעצמן. כנ"ל גם לגבי חיבוק פרפר. יש פעמים ששימוש במכשיר זה או אחר, פותר את הבעיה, והיו גם מטופלות שרק שימוש במוסיקה בילטרלית, ורק סוג מוזיקה מסוים, היה אפשרי עבורן. בכל מקרה, התהליך הזה מאפשר מתן תחושת שליטה למטופלת, נותן תחושה של אכפתיות, קבלה וחוסר שיפוטיות. לעתים, נתחיל מגירוי בילטרלי אחד, וסביב תגובות המטופלת נשנה אותו לגירוי בילטרלי אחר, וכן הלאה.

כנ"ל גם לגבי הקצב והמהירות של הגירוי הבילטרלי, ומי אומר מתי מפסיקים. אם אני מרגישה שזה חשוב למטופלת, אני מציעה שהיא תסמן לי מתי די, או תעצור בעצמה.

אני זוכרת מטופלת ששום דבר לא התאים לה. כל דבר עצבן אותה, הרגיש לה לא נוח, אבל אז ישבה רגל על רגל והזיזה את הרגל מצד לצד. מבחינתי, זה היה הגירוי הבילטרלי. מטופלת אחרת הסכימה לקשקש על דף מצד לצד.

ולבסוף, גירוי בילטרלי הוא חשוב, אך הוא לא חזות הEMDR. אם הוא מציף ומקשה על המטופלת, נוותר עליו, ונסמוך על החלקים האחרים של טיפול EMDR.

שאלה 4  -

מה קורה כשיש ניתוקים במהלך הטיפול והעבודה? איך הEMDR יכול לתת מענה לרגעים הללו?

כשמתרחשים ניתוקים במהלך עיבוד EMDR, זה סימן ליציאה מחלון הסבילות והפעלת מסלולי הגנה כמו הצפה, קיפאון או ניתוק. במצב כזה הקשב הכפול, שהוא תנאי יסוד לEMDR מתערער: הקשב “נשאב” לעבר או מתנתק מההווה, העיבוד נעשה לא יציב, והטמעת מידע אדפטיבי נפגעת. המטופל מתקשה לשזור מידע חדש, ועלול להתבצר בנתיבים לא אדפטיביים. אנחנו יכולים לזהות את זה בחדר ע"י מבט קפוא/תקוע, קושי לעקוב אחר הגירוי הבילטרלי, האטה או היעלמות של דיבור, ולעיתים בדיווח ישיר של המטופל/ת (“אני לא פה”, “התנתקתי”).

התגובה המיידית מכוונת להשבת נוכחות ולייצוב. אם נראה שהמטופל/ת שוהה מחוץ לחלון הסבילות למשך יותר ממספר רגעים, נעבור לייצוב בלבד ללא עיבוד עד חזרה לחלון הסבילות.

נשאף להחזיר קשב כפול באמצעות תרגילי קרקוע והתמצאות ((4 האלמנטים, תרגילי נשימה מותאמים), חיבור למגע פיזי תומך בכאן‑ועכשיו (כפות רגליים על הרצפה, משענות הכיסא) ודיאלוג אקטיבי שמחזיק נוכחות. כלומר. נדבר, נשאל שאלות, נתערב בעזרת שזירות מווסתות. במקביל נתאים את ה BLS: נקצר סטים, נאט את הקצב, ולעיתים נשזור משפטים קצרים גם בתוך הסט כדי לשמור על התאמה לוויסות. בין הסטים נשתמש בעוגנים סנסוריים לפי הסכמה ורגישויות - לגימה של מים, מגע בקרח/משהו קר, קרם ידיים, או ריח עדין (לימון, עלים, שוקולד, בושם/שמן אתרי). כך נשמור את המטופל ב"כאן ועכשיו", וחלון הסבילות. אם אפשר, ננחה את המטופל להמשיך לעקוב.

בהמשך נתאים את תכנון העבודה. בבחירת המטרה נשקול להתמקד בפרגמנטים קצרים של האירוע ובחומר בעל SUD נמוך, ולעיתים נעדיף מיקוד בהווה, כולל עבודה עדינה עם BLS על “מה שקורה עכשיו” בחדר. ניתן לשקול שימוש בהעמסה על זיכרון העבודה (EMDR 2.0) להפחתת חדות וחיוּת החומר המציף, או לעבור לאסטרטגיות כEMD, EMDr או Flash. נרצה לעבוד בפרקי עיבוד קצרים בתוך “מעטפת משאבים”: לפתוח במשאב, לסיים במשאב, ולהקדיש זמן סגירה נדיב, מייצב ומְמושאב, כולל תרגיל “המיכל”.

לאורך הדרך חשוב להרגיע ולנרמל את החוויה ע"י פסיכו הדרכה ושזירות מווסתות: “זו תגובה של הגוף לזיכרון" או "האמיגדלה עושה את מה שהיא יודעת לעשות, ובתגובה הופעל מנגנון הגנה שהגן עליך בעבר. את מרגישה שיש בו צורך עכשיו?"

אפשר לשלב שזירות מווסתות כגון “נאט רגע את הסטים ונבדוק איפה את/ה בגוף; שימי לב לכפות הרגליים על הרצפה ולמה שאת/ה רואה כאן עכשיו.” כאשר מתבלט מרכיב הגנתי, לעיתים יעילה עבודה עם חלקים כדי להגיע להסכמה על קצב, גבולות ובטיחות פנימית שיאפשרו את המשך התהליך.

ניתוקים חוזרים עשויים לרמוז על פגיעה מוקדמת או מורכבות התקשרותית; במקרים כאלה נכון להתקדם לאט, להעמיק את הברית הטיפולית, להרחיב את שלב ההכנה והמשאבים, ולהיעזר בהדרכה מקצועית. בסיכום, דיסוציאציה היא אסטרטגיית הגנה שהייתה אדפטיבית. בטיפול EMDR המפתח הוא מניעה וזיהוי מוקדם, שמירה עקבית על קשב כפול, התאמת מינון ה BLS ומינון זמן העיבוד ליכולת של המטופל, העדפת ייצוב כשנדרש והרחבת הכנה לפני חזרה לעיבוד. כך נשמרת הבטיחות והעיבוד יכול להתקדם באופן מדויק ומווסת.

לדורית סגל ולי יש קורס דיגיטלי על עבודה עם פגיעות מיניות. הקורס מיועד למי שכבר למדה EMDR ומבקשת להעמיק עוד, להבין את ההשפעה של פגיעה מינית על הטיפול, על איך אפשר להתייחס לכך ולמנף את הטיפול בעזרת EMDR, בהתאמה לצרכים הספציפיים של המטופלות/ים. זה קורס של למעלה מארבע שעות, הוא זמין און-ליין, כך שאפשר לראות אותו בזמן שלכם בקצב שלכם. להריץ קדימה ואחורה ולראות שוב אם צריך. הקורס גם מלווה בתרגילים והדגמות המאפשרים את הלמידה המעמיקה.

מצורף לכם כאן קישור לרכישה מוזלת של הקורס, צ'ופר למאזיני הפודקסט.

לבסוף חשוב להגיד ששום פודקאסט או מענה לשאלות ברשת לא יכול להחליף הדרכה טובה.

יש לנו קהילת מדריכים מוכשרים, בעלי ידע רב ונרחב ובעלי ניסיון. העבודה הטיפולית מכל סוג וכל שכן עבודת טראומה דורשת מהמטפלים הרבה משאבים, כוחות, יכולות ואחד המקומות החשובים לבנות ולהיבנות מהבחינה הזאת היא ההדרכה. משהו לא יושב לכם? יש אי נוחות או ספק? דברו עם מדריך או מדריכה שיחזיקו איתכם את התהליך ויאפשרו לכם למידה מעמיקה. EMDR היא פסיכותרפיה ולא איזה טריק טיפולי, נדרשת החזקה, הבנה של התיאוריה לצד התנסות ולמידה של המטפל. כמו בכל פסיכותרפיה, הקשר הטיפולי והיחסים הם חלק חשוב שיש להתייחס אליו וכמובן שיש גם תהליכים של העברה והעברה נגדית שדורשים התבוננות מזווית נוספת והחזקה של מודעות כפולה גם מצד המטפל.

נפתחה ההרשמה - יום הדרכה חדש!

היות וEMDR היא פסיכותרפיה ולא שיטה או טכניקה, העברה והעברה נגדית הם חלק בלתי נפרד ממה שקורה בחדר. ביום ההדרכה הקרוב נעסוק בנושא בהתמקדות על היחודיות והשוני של העברה והעברה נגדית בטיפולי EMDR. כמיטב המסורת יום ההדרכה יתקיים בצורה היברידית. מפגש אנושי עמוק - בחדרה, וחיבור טכנולוגי - דרך הזום. כתמיד, יום ההדרכה יוקלט ויהיה זמין לצפייה.

לעוד מידע והרשמה לחצו -> כאן

פינת המחקר - מוזמנות/ים להשפיע

שמחות לשתף שנעמי עורכת מחקר על הדרכה במרחב הטיפולי הנפשי בהנחיית ד"ר מירי קסטלר-פלג מטעם בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל.
ההשתתפות במחקר עורכת כ15 דקות ותתן גם לך אפשרות להשפיע.

לחצו כאן כדי להשתתף

שלב 8 ממשיכות לעבד - השיתופים שלכם

ורד: תודה רבה נעמי ודורית, על השיתוף ברעיונות ודוגמאות לשלב שבע וההרחבה לגבי החשיבות שלו, על השיר המקסים של תרצה אתר והציטוט של דולורס מוסקורה.

אהבתי את המשפט "לעיתים להסתפק במועט זה הרבה" . לדעתי חשוב לזכור את זה כמטפלים גם עבור עצמנו וזה גם חלק ממשאוב המטופל שאנחנו עושים בכך שאנחנו מכוונים את הזרקור על היש גם אם הוא מועט.

עוד מחשבה שחלפה בי בעקבות הקריאה היא כמה מיוחדת ומדהימה עבודת ה- EMDR ששמה דגש על סגירה מיטיבה וממשאבת של כל מפגש טיפולי וזאת בהתייחס לתהליך שהמטופל עבר בפגישה, ולא רק על מפגש הסיום.

תודה ורד,

אנחנו מסכימות איתך כל כך. הפרוטוקול מלמד אותנו תהליך טיפולי שלם, עגול, מלא וזה אחד הרבדים העמוקים שלו.

תודה שכתבת לנו, כל משוב כזה משלים עבורנו את תהליך הכתיבה.

התחזק אצלי גם הרעיון ששיחה קצרה בסוף – "עם מה אתה יוצא?" – יכולה להפוך לרגע של מיקרו-ריפוי בפני עצמו: לא רק סיכום, אלא שיקוף של חוסן, משמעות ומשאבים. זה גרם לי לחשוב מחדש על סיום פגישות גם בטיפולים שאינם EMDR, ולשאול את עצמי כמה באמת אני נותנת מקום לחוויה שהתרחשה עכשיו, לפני שהמטופל יוצא החוצה לעולם.

ומתוך זה עלתה לי שאלה מקצועית:
איך אתן מבחינות, בזמן אמת, מתי נכון "להרים" את הסיום למקום יותר מחזק ומעגן (בדגש על משאבים, עתיד, סקרנות), ומתי דווקא חשוב יותר להישאר קרובות לדמעות, לבלבול או לכבד מצוקה שעדיין לא הסתדרה – מבלי "לשטוף" אותה במשאבים?

תודה מיכל,

אנחנו "מרגישות" את רמת העוררות של המטופל ובהתאם אליה מחליטות אם לשהות ולהתקרב לקושי או לווסת אותו במשאבים במטרה לשמור על המטופל בתוך חלון הסיבולת. כמו כן, מרכיב חשוב ומשמעותי הוא הזמן. הסטינג הוא הבסיס הבטוח של הטיפול וסיום מפגשים בזמן זאת האחריות של המטפל בלהחזיק את הגבולות באופן שאינו מילולי ולא תמיד מודע. ההקפדה הזאת על מסגרת הזמן מעבירה מסר של וודאות וביטחון ועל כן, אם יש לסיים את הפגישה בעוד מספר דקות, הדבר הנכון לדעתנו הוא להתחבר למשאבים למטרת ויסות. אם יש זמן, אפשר להתקרב לקושי, אולם יש לנו את הפרוטוקול על מנת לעבד את הכאב או המצוקה בצורה יעילה אשר מזמינה צמיחה פוסט טראומטית. דמעות או בלבול הם ביטויים מבורכים בטיפול שאפשר וכדאי לעבד. החשיבות ב"להישאר קרובות" למצוקה היא גדולה בשלב 3 שבו אנחנו במטרה להתחבר לרשתות הזיכרון ולעודד אקטיבציה, או בשלב 4 כחלק מהעיבוד. פחות בשלב 7 שמטרתו לסיים את המפגש בצורה בטוחה המאפשרת חיבור לתובנות.

אסתר - הדבר שנגע בי הפעם הוא ההבנה שכל מפגש, לא משנה מה עשינו בו, מסתיים בעצם ב"שלב 7"—במעבר החוצה, בחזרה לעולם. יש בזה משהו כמעט רוחני: הרגע שבו אדם יוצא מהחדר הוא רגע של ליווי עד הסף, שבו אנחנו משחררים ומפקידים אותו בידיים שאינן רק שלנו.

הדבר הזה הזכיר לי עד כמה הסיום הוא לא רק טכני, אלא מקום של חסד. מקום שבו אנחנו עוצרים רגע, נושמים, ומאפשרים למטופל לקחת איתו משהו מהפגישה—even אם העיבוד לא הושלם. לפעמים זה בדיוק הרגע שבו נפתחת נקודת אור קטנה או אמון שמתחדש.

תודה אסתר,

הצלחת לנסח ברגישות ובעומק את הגאוניות של פרנסין בפרוטוקול. זאת הסיבה שאנחנו כל כך אוהבות EMDR כי יש בטיפול הזה עומק לכמה כיוונים במקביל.

הניוזלטרים הקודמים ועוד הפתעות בספריית הניוזלטרים שלנו.