כבר עם תחילת הגירוש, ב1944, פנו נציגי העצורים לבית המשפט בארץ ישראל בדרישה לשחרר העצורים בטענה שאין לממשלת המנדט בארץ ישראל סמכות לעצור אנשים בארץ חוץ, דרישה שנדחתה.

הגולים מיאנו להשלים עם מעצרם במחנות, ופעלו נמרצות כדי להימלט באמצעות מנהרות שחפרו. 81 מהם הצליחו לברוח, חלקם נתפסו, בין הבורחים היו גם יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל ויעקב מרידור, לימים שר הכלכלה בממשלת ישראל, שתיאר את חיי המחנה ומאמצי הבריחה בספרו בשם "ארוכה הדרך לחרות", שהפך במהירות לרב מכר.

מיד עם ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תכנית חלוקת ארץ ישראל, וכשהיה ברור ששלטון המנדט בארץ ישראל עומד להגיע בקרוב לסיומו – החל ארגון "לאסירינו", שפעל למען רווחתם של גולי אפריקה, לדרוש את שחרור העצורים לאלתר, דרישה שזכתה להתעלמות מטעם הבריטים.

כשגם לאחר הכרזת המדינה ב14 למאי 1948 לא הראו הבריטים כל סימן שבכוונתם לשלח את לוחמי המחתרות לחופשי – הצהירו העצורים במחנה שבקניה שהם עלולים לנקוט בשורה של פעולות ייאוש ספונטניות, "כולל צעידה המונית לעבר גדרות המחנה, מתוך כוונה לפרוץ אותם בדרך החוצה".

לבסוף הודיע מושל קניה פוסטר סטטן לעצורי המחנה, שהתקבל אצלו מברק מטעם ממשלת לונדון ובו נמסר על ההחלטה להשיבם ארצה "בקרוב".

העצורים, שהתאכזבו בעבר מהבטחות הבריטים לשחרורם מיתנו את התרגשותם, עד שב3 ליולי 1948 בערב הם נקראו להגיע לחדר האוכל, שם נמסר להם ש"תוך 36 שעות עליכם להיות מוכנים ליציאה בהתראה של שעה אחת", כאשר כל עציר נדרש לארוז רק מעט מחפציו, שכן "השלב הראשון בשיבה הביתה יהיה באמצעות אווירון".

ההודעה גרמה לשמחה עצומה, ומיד אח"כ פרצו העצורים בשירה ספונטנית אדירה, שנמשכה ללא הפסק במשך שעות.

ב6.7.1948 בשעה 11.00 בבוקר התרכזו 254 העצירים בכיכר המחנה למסדר פרידה בו הורד מראש התורן הדגל הלאומי, ומייד אח"כ הם פרצו בשירת התקווה, בעיני רבים נקוו דמעות של אושר:

אחרי כמעט 4 שנים - חוזרים סוף סוף הביתה!!!

עם סיום הטכס הם החלו לצעוד לעבר היציאה, כשהגולה האחרון שנותר בשטח המחנה, דוד דרוקמן, דאג לנעול את השער אחריו והצטרף מיד לחבריו הממתינים, יחד הם יצאו בשיירה ארוכה של כ70 מכוניות בדרכם לניירובי , כאשר על המכונית הראשונה מתנוסס דגל ישראל.