"כובע טמבל"
שבועון לענייני נוסטלגיה, היסטוריה, תרבות ומורשת עם ישראל בארצו
 מס' 273

יו"ר, המועצה לקידום המורשת הישראלית
עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין  

גייזי, אנו במועצה מחפשים תמיד סיפורים מעניינים מההיסטוריה של ישראל, ומוכנים להעמיד לכל סיפור שכזה את צוות המערכת, תקציב אם נדרש, תחקירנים, צלם וכו'. אם יש לך סיפור מעניין - נשמח לקבל תקציר באימייל ל editor@nostal.co.il    

 פרשת הנגמ"ש והקרש
"בבקשה לצלצל ולהגיד שהכול מצוין ומרגישים בסדר"

         1973: חיילי נגמ"ש "ברחש" בזמן הפוגה בקרבות מלחמת יום כיפור בגולן

בחשכת הלילה שבין ה6 ל7 לאוקטובר 1973 נע גדוד שריון מ"מחנה עופר" שליד ירושלים לצפון הארץ, במגמה להגיע במהירות האפשרית לרמת הגולן, ולהצטרף שם ללחימה נגד הפלישה הסורית שפרצה שעות ספורות קודם לכן.

הגדוד היה מורכב מיחידת סיור על ג'יפים שנעו מקדימה, אחריהם נעו הטנקים ובסוף השיירה נסעו הגמשים.

באחד הנגמשים, "ברחש" היה שמו, ישבו שבעה חברה צעירים בני 21+, חלקם השתחררו משירות סדיר רק חודשים ספורים לפני כן. במהלך הנסיעה פירק אחד מהם, אלי ערמון שמו, את מכסה העץ של ארגז התחמושת, ורשם על חלקו האחורי את שמות כל החיילים בנגמ"ש, בצירוף מספרי הטלפון שלהם, הנה צילום הקרש:

תוכניתו של ערמון הייתה להשליך את הקרש לעבר אדם או קבוצת אנשים בצידי הדרך, אך השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, נפש חיה לא נראתה לאורך כביש 90, בנסיעה צפונה. 

בסביבות ארבע בבוקר של ה7.10.1973 עבר טור השריון ליד שער הכניסה של קיבוץ גשר, כ10 ק"מ דרומית לכנרת. בשער עמדו מספר חברי קיבוץ, שיצאו לצפות בגדודי השריון הנעים צפונה. אלי סימן לאחד החברים בידו, והשליך לעברו את הקרש.
שעות אחדות לאחר מכן השתתפו חברי נגמ"ש "ברחש" בקרבות המרים שהתחוללו וברמת הגולן, במסגרת האוגדה עליה פיקד האלוף משה ("מוסה") פלד. תיאורי האירועים והקרבות מפורטים בכתבה, בהמשך. הקרש הועבר על ידי חבר הקיבוץ שהרימו מהכביש למחלקת הנהלת חשבונות בקיבוץ, שכן שם היה הטלפון היחיד בשנת 1973 ממנו היה אפשר לבצע שיחות חוץ...

 חלפו 46 שנים...

האם קיבלו הורי החיילים את הבשורה ש"מצבם מצוין" ככתוב על הקרש? צריך לזכור שבשנים ההן התקשורת הייתה שונה לחלוטין מאשר בימיינו, לא לכולם היה טלפון בבית, ולקווי טלפון רבים היה "שותף" שפירושו ששתי משפחות חלקו את אותו קו טלפון, כך שכאשר משפחה א' שוחחה בטלפון - הקו אצל משפחה ב' היה מנותק....

הקרש הועבר לארכיון קיבוץ גשר, והוכנס לאחד הארגזים. הוא לא נרשם ברשימות הארכיון, ולמעשה נעלם ונשכח במשך כמעט 46 שנים. במהלך השנים הלכו לעולמם כל אלה שעבדו בארכיון קיבוץ גשר, להוציא ארכיבאית אחת בת 100.

ואז הגיעה החברה שרה...

לאחרונה מונתה החברה שרה זהר (בתמונה) לנהל את הארכיון של קיבוץ גשר. באחת הפעמים בשנה האחרונה תוך כדי סידור הארכיון היא פתחה ארגז עליו היה כתוב "1973 – מלחמת יום כיפור", ומצאה שם את הקרש. היא התרגשה, ושמה אותו לתצוגה בארכיון, והציגה אותו בפני כל מי שבא לבקר.

אף אחד, כולל חוקרי מלחמות ישראל שהגיעו לבקר בארכיון, לא התרגש במיוחד מהקרש, ושרה עצמה, שחשבה ליצור קשר עם המשפחות שהטלפון שלהן הופיעו כאמור על הקרש - מצאה שהמספרים הוחלפו במהלך עשרות השנים מאז.

לפני מספר שבועות ביקרה בגשר אספנית של ספרים ישנים לילדים, במסגרת ביקורים וחיפושים שהיא עושה בארכיונים של קיבוצים, במגמה להגדיל את האוסף שלה. שם האספנית הוא נועה הרניק, והיא אחותו של רס"ן גוני הרניק ז"ל מפקד סיירת גולני, שנהרג בבופור במלחמת לבנון הראשונה.
בביקורה בארכיון ראתה נועה את הקרש, שאלה את שרה הארכיבאית אודותיו, התרגשה, צילמה את הקרש ובאתו הערב העלתה פוסט קצר בפייסבוק עם תמונת הקרש.

הפוסט לא עורר עניין גדול בקרב חבריה של נועה, וזכה ל5 שיתופים בלבד. הסיפור המרגש שצץ פתאום אחרי 46 שנים – עמד לשקוע שוב תוך כמה שעות לתהום השכחה.

אולם, הפוסט נצפה במקרה על ידי אחד מחבריה של נועה, בחור בשם אוראל יוסיפוביץ בעל בלוג על אספנות ומחקר היסטורי, שהפנה את תשומת הלב שלנו לעניין, וביקש שנפרסם אותו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין, בעל כ41,000 עוקבים.  

הפוסט פורסם, והשאר - היסטוריה...

תוך יום נצפה הפוסט על ידי מעל ל150,000(!) גולשים. כל מה שהיה לנו ביד בהצגת הפוסט הייתה התמונה של הקרש בלבד.

רבים נרתמו למלאכת הסיוע.

לאט לאט בנינו את תמונת הפאזל מלפני 46 שנים.

בעזרת חוכמת ההמונים חיברנו פיסת מידע אחת לשנייה: "אני מכיר מנשה ויינשטיין" כתב אחד, "יצחק שרון שרשום בקרש הוא הסבא שלי" כתב אחר, וכו'.  

איתרנו את כולם!
כל חברי הנגמ"ש נותרו בחיים בתום המלחמה, אחד מהם, אלי שעיה ז"ל, נהרג עם אשתו בתאונת דרכים שנתיים לאחר המלחמה.

אנשי הנגמ"ש. למעלה מימין: סמ"ר חיים זיסוביץ בן 68, חובש; סמ"ר דוד אלשיך בן 71, נהג נגמ"ש; סגן אמיר כהן בן 69, מפקד נגמ"ש; סמל אלי ערמון בן 72, לוחם; למטה: רב"ט יצחק שרון בן 78, נהג זחל"ם; טוראי מנשה ויינשטיין בן 67, מאגיסט שמאל; רב"ט משה (ג'נגו) פטל בן 67, מאגיסט ימין; סגן אלעזר רמון בן 68, מ"מ בגזרת סיני // צילום: עופר חן

לפני כשבועיים כינסנו את כולם ב"יד לשריון" שבלטרון.
חלק מהחברים לא ראו אחד את השני 46 שנים.... לא נותרה עין יבשה אחת במפגש המרגש, החברים דיברו ודיברו במשך שעות, חלקם עשו זאת בפתיחות בפעם הראשונה מאז המלחמה. גם בנו של אלי שעיה ז"ל הגיע והקשיב בהתרגשות לסיפורים, הוא היה בן שנה וחצי כשהוריו נהרגו, ולא ידע על חייו הצבאיים של אביו מאומה, עד לאותו המפגש.

לחברים היה קשה להיפרד אחד מהשני. הפגישה הסתיימה בהבטחה של כולם להיפגש פעם נוספת, ביום העצמאות הקרוב.

אנו נמשיך ונדווח.

              לצפייה בכתבה המלאה במוסף "שישבת" של העיתון "ישראל היום" - קליקו כאן

• לצפייה בדו"ח הפעילות השנתית כולל תקציר מאזן העמותה - הקליקו כאן