| אמירת דברי שבח כדי לעודד ולהגביר את הרצון להמשיך ולהיות טובים יותר היא דבר נכון וחשוב, אולם כדי לעשות זאת נכון צריך לחשוב על ההיבטים שבדבר. בפתיחתה של פרשת נח מתארת אותו התורה: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". לעומת זאת, כאשר ה' פונה לנח, לאחר שבנה את התיבה, הוא אומר לו: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (ז,א). רש"י מסביר: "ולא נאמר 'צדיק תמים', מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו". הדברים נאמרים בלשון של הוראה: "מכאן שאומרים...", כי חשוב מאוד להגיד בפני האדם את את שבחיו. אולם יחד עם זאת, יש להיזהר שמא דברי השבח יגרמו לתוצאה לא רצויה. מקורם של הדברים הוא בגמרא (עירובין יח, ב), שבה נאמרו הדברים בצורה מרוככת במקצת: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו". ההסבר המקובל הוא: שמא יתגאה השומע מדברי השבח הרבים שמרעיפים עליו. אולם רש"י את הסיבה לכך באומרו: "כלומר, דרך ארץ הוא, שאף על פי שאדם משבח את חברו שלא בפניו הרבה, אין מרבה בשבחו לפניו מפני שנראה כמחניף" (רש"י על הגמרא). המהרש"א שואל על הסבר זה: "ולכאורה יש לתת טעם אחר דהיינו שלא יהיה לב השומע גס בו ויחזיק טובה לעצמו", ומתרץ את הדברים על פי דברי המדרש המוסיף על דברי הגמרא: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר מָצִינוּ שֶׁאוֹמְרִים מִקְצַת שִׁבְחוֹ שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר 'אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ' (תהלים סו, ג), שֶׁלֹא בְפָנָיו אוֹמֵר "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלו, א) (בראשית רבה לב ,ג). מאחר שאין לחשוש לגאווה בשבח שאנו משבחים את הקב"ה, הרי שהסיבה לכך שאין אומרים כל שבחו של אדם בפניו היא משום חנופה . "אבל טעמא דמחניף שייך ביה". מחדש המהרש"א שגם במערכת היחסים בינינו לבין הקב"ה יש חשש לחנופה. כי כאשר האדם משבח ומפאר את הקב"ה ואיננו מתנהג בצורה מתאימה, הרי שהוא "מתחנף" כלפי מעלה. איוב מסביר את דבריו הקשים באמרו "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא". מכאן למדו חכמים ש"כת חנפים אינם מקבלים פני השכינה" (סוטה מא ב,עיינו שם). רבי זאב וולף (פירוש מהרז"ו למדרש רבה) הסביר את הדברים: "כדי שלא יקפיד האדם על שממעט בשבחו". לפעמים מיעוט השבח יכול לפגוע באדם שאותו אנחנו משבחים, כי הוא חושב שאולי שכחנו את כל מעשיו הטובים ולכן איננו מזכירים את כולם, ובכך אנחנו עלולים לפגוע בו. לכן מוסיף המדרש ואומר שגם ביחס לקב"ה אנחנו ממעטים בשבח בפניו. כי בפניו אנו אומרים "מה נורא מעשיך" "ואיננו מזכיר טוב וחסד שעושה, אך כשאומרים בלשון נסתר אומרים בהרחבה ובפה מלא". מדברים אלו אנו למדים עד כמה יש לחשוב לפני שאומרים דברי שבח, בין בפי האדם ובין שלא בפניו. לפעמים החשש הוא שדברי השבח יהפכו לחנופה, לפעמים החשש הוא שדברי השבח יגרמו לגאווה של השומע ולפעמים החשש הוא שמיעוט בדברי השבח יפגע באדם. את כל השיקולים הללו עלינו לקחת בבואינו לומר דברי שבח. מוסיף ה"יפה תואר" ואומר "זה איננו דין וחובה אבל הוא מדרך ארץ... אבל אם ירצה מותר לו לגמור כל שבחו בפניו" (על המדרש). כי לפעמים הדברים באמת אינם גורמים, לנזק אלא מביאים תועלת. כאשר הם אינם חנופה וכאשר הדברים אינם מביאים לידי גאווה, הרי הם נותנים כוח ועידוד להמשיך במעשים הטובים, כי יש מי שיודע להוקיר זאת. |