| על הציווי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז), המופיע בעשרת הדיברות בפרשתנו, מביא רש"י את דברי המדרש: "זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, וְכֵן 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת' (שמות לא), 'וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים' (במדבר כח), וְכֵן 'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ' (דברים כב); וְכֵן 'עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ' (ויקרא יח), 'יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ' (דברים כה). הוּא שֶׁנֶּאֱמַר 'אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי' (תהילים ס"ב)." על דברים אלו יש לשאול כמה שאלות: א. מה פירושו של הביטוי "בדיבור אחד נאמרו"? הרי יש שתי מצוות נפרדות,האחת מצוות עשה "זכור את יום השבת", והשנייה מצוות לא תעשה "שמור את יום השבת", ולכן הן נמנות כשתי מצוות נפרדות. ב. חכמים למדו מכך שנשים חייבות גם במצוות "זכור" למרות היותה מצוות עשה שהזמן גרמא (שמהן נשים פטורות), זאת מכיוון ששתי המצוות בדיבור אחד נאמרו. אולם די היה לומר ששני הדיברות הוקשו זה לזה בלי להידרש לכך שנאמרו בדיבור אחד. ג. מה מיוחד בציווי זה? הרי יש הבדלים נוספים בין נוסח הדיברות בפרשת יתרו לנוסח שבפרשת ואתחנן (דברים יב), שלגביהם לא אמרו חכמים שנאמרו בדיבור אחד. ד. מה הקשר בין הדוגמאות שמביא רש"י למצוות זכירת השבת ושמירתה? הרי בין זכירת השבת לשמירתה אין סתירה, ואילו יתר הדוגמאות הן מצוות הסותרות זו את זו, שמהן למדו חכמים ש"עשה דוחה לא תעשה" כפי שאומר ריש לקיש: "כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה: אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו: יבוא עשה, וידחה את לא תעשה." (תלמוד בבלי מנחות מ ע"א), ואין הדבר דומה כלל לביטוי "בדיבור אחד נאמרו". ה. ניתן היה לומר "זכור ושמור את יום השבת" בפסוק אחד. למה במקום אחד נאמר "זכור" ובמקום שני "שמור" (על פי המהר"ל, גור אריה לדברים יב)? המהר"ל מסביר: "וייראה, כי מה שהם בדיבור אחד נאמרו, לפי שהם שני דברים – והם באמת דבר אחד; ויש לך לדעת כי "שמור" הוא שיושלל כל מלאכה מן היום, באופן שלא ימצא בו מלאכה – עד שיהא ראוי לקדשו. ומכל מקום בשלילת המלאכה מן היום הזה לא נמצא בו השבת, כי כמה פעמים שהאדם הוא שובת מן המלאכה, ולא יהיה ניכר שיש לו שבת, לכך ציוותה התורה "זכור את יום השבת" –לקדש את השבת, ולזכור אותו לקדשו, שבזה יהיה היום מקודש. ואמנם בזכירה אין זה כלום אם יעשה בו מלאכה, דמאי מועיל קדושתו בפה לומר שהוא קדוש, ויהיה נוהג מנהג חול בעשית המלאכה. הרי "זכור" ו"שמור" כמו דבר אחד, שעל ידי שניהם הוא השבת, ולפיכך נאמרו בדיבור אחד. והקדים הכתוב בדברות הראשונות הזכירה ואחר כך בדברות האחרונות השמירה, כי הזכירה היא עיקר, לפי שהוא מעשה, ובו יראה קדושת שבת יותר, מה שאין כן בשמירה, לפי שלא נראה בו קדושת שבת" (גור אריה,שם). הזכירה מבטאת התוכן המיוחד שעלינו לתת ליום השבת: מנוחה מעשיית מלאכה, התעלות רוחנית וקדושה. לעומת זאת השמירה היא זו המונעת מאיתנו להיגרר אחרי מלאכות שונות ועל ידי כך לאבד את קדושתה של השבת. שני הדברים נראים כסותרים, כי "זכור" היא פעולה חיובית ואילו "שמור" מבטאת הימנעות מפעולה, אולם באמת הם משלימים זה את זה. מוסיף הרמב"ן ומרחיב את הדברים: "...ואמת הוא גם כן כי מִדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו ד'אתי עשה ודחי לא תעשה', ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו". הפעולה החיובית המלמדת על אהבה היא גדולה יותר מהימנעות מן הרע, אולם מי שעושה מעשה רע נענש יותר ממי שנמנע מעשיית מעשה חיובי. לכן מתחילה התורה במצוות זכור, ורק בנוסח השני מופיע הציווי 'שמור'. על פי דברים אלו מובן מדוע הביא רש"י מצוות נוספות שבהן יש עשה שדוחה לא תעשה,כי בשורש הדברים יש כאן רעיון אחד. בחשיבה האנושית הפשוטה נראה שיש סתירה בין הפעולה החיובית ובין הימנעות מדברים אסורים. הרבה יותר נוח וקל לדבר על החסד ועל הרצון לעשות מלהציב "גבולות" ולומר לילד "עד כאן". התורה מלמדת אותנו ששני הדברים הם אחד ותלויים זה בזה. כי ללא יצירת גבולות לא נוכל באמת לגלות את התוכן הראוי. הקדושה אינה יכולה לחול בעולם ללא מסגרת שאין בו גבולות. קדושת השבת איננה יכולה להתגלות ללא הציווי האוסר על עשיית מלאכה המשחרר את האדם מהמחויבויות של ימי החול ומפנה אותו להתעלות רוחנית. כשם שנכון הדבר ביחס לשבת, כך נכון הדבר בכל מצוות התורה ובחיים בכלל. לכן "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". יש מקומות ותנאים מיוחדים מיוחדים שבהם "עשה דוחה לא תעשה", אבל בדרך כלל ללא הצבת גבולות לא נוכל לגלות את הדברים הטובים והחיוביים. | 
